חודש: מאי 2008

יש ספרים שאני חוזרת אליהם לפחות פעם בשנה, וזה ספר כזה.
 
קודם כל יש לי פינה חמה בלב בגללו, כי ליומולדת 19 המאמן קנה לי אותו מתנה, "כדי שגם כשהוא יאזל מהחנויות ואף אחד לא יכיר אותו, אני אוכל לתת אותו לנכדים…" והוא אפילו לא העלה אז על דעתו שהנכדים יהיו משותפים לשנינו…
 
להפתעתי, למרות שיש לי תחושה שאף אחד לא מכיר את הספר, הוא יצא בהוצאה מחודשת  בשנת 1998, ואפילו יש עליו ערך בויקיפדיה!
 
ובכל זאת, זה הספר הבלתי מוכר של א.א. מילן, למרות שהוא נפלא. כולם מכירים את א.א. מילן בזכות פו הדב, אבל אני חושבת שהספר הזה הרבה יותר קסום.
 
זה ספר בגנות המלחמה, ומילן כתב אותו (אם אינני טועה לאשתו, עוד לפני שכריסטופר רובין הידוע נולד…) בעקבות ארבעת החודשים בהם שירת בחזית במלחמת העולם הראשונה.
 
המלך פאליז אוכל ארוחת בוקר בכלי הזהב שלו (כי כשיש לך דודה שהופכת במגעה כל דבר לזהב… אתה מוכרח להשתמש בכלים שהפכו לזהב, לא?) כשמלך הממלכה השכנה מנסה את מגפי הקסם החדשים שלו וחולף מעל ראשו של המלך האוכל. כתגובה יורים חייליו של פאליז במלך החולף מעל ראשם ופוגעים בשפמו. אתם מכירים סיבה טובה יותר להכרזת מלחמה?
 
בסיפור אגדה שנון ומשעשע המחבר מעביר ביקורת על מלחמות מיותרות, ועל השילטון באופן כללי, ומאחר שמדובר באגדה – אז בסוף הדברים מסתדרים להפליא. כמובן.
 
מאחר שגם בהוצאה המחודשת השתמשו בתרגום המקורי, אני מניחה שעדיין מדובר באותיות קטנות למדי ובכל מקרה זה ספר לסוף יסודי. אני חושבת שד' ומעלה, אבל אל תתפסו אותי במילה.
 
מעשה במעשה, א.א.מילן, תרגום ראובן בן יוסף, הוצאת מסדה 1970, הוצאת מודן 1998.
 
 ___________________________
משהו קטן וטוב #16
הערב כנס משגב לעסקים. אולי סוף סוף ימצאו שיטה להצבת שלטי חוצות!

קיבלתי תלונות שבכלל לא סיפרתי חוויות מהביקור בתערוכת ה-CHA בארה"ב וזה נכון. אבל אני מאשימה את השפעת…
בכל אופן, הגיע הזמן לספר על הדוכן הכי נחמד בתערוכה. הדוכן של האוסטרלים. כמוני הם היו בתערוכה בפעם הראשונה, וכמוני הם היו נלהבים נלהבים.
הדוכן שלהם היה מחולק לשני חלקים. החלק של התערוכה, עם מדפים מסודרים של תצוגת סחורה ועם אנשי מכירות חביבים, והחלק של ה make'n'take (נושא שיזכה בקרוב לפוסט משלו). היה שם מקום לבערך 5 בנות לעבוד בכל זמן (עם כסאות! וזה יתרון ענקי בתערוכה שבה את כל הזמן על הרגליים. היו המון דוכנים שבהם עבדת בעמידה) והשולחן היה מלא בדברים צבעוניים ומפתים, אז נעמדנו להמתין בתור.
עמדנו ה מ ו ן זמן בתור, ואחרי איזשהו זמן כבר לא יכולנו לעזוב בגלל שנאת ההפסדים הטבועה בכולנו (הפחד לאבד את מה שכבר השקענו. כשנשואים למאמן, לאסוף בדרך את השפה המקצועית שלו זה סיכון מקצועי…). אז עמדנו וחיכינו ותוך כדי גם הסתכלנו איך אחרות עובדות וקצת התפלצנו…אם את מקבלת חתיכת נייר בגודל 20*20 וצריכה להדביק עליה צורת עץ בגודל 9*13, איפה תדביקי אותה? רוב הבנות שאני מכירה (כנראה בגלל שאנחנו מישראל, ארץ שאומנם זבת חלב ודבש, אבל ממש לא זבת ניירות מדוגמים ואמבלישמנטים) היו מדביקות את זה הכי בפינה שאפשר, לא לבזבז מה שלא מוכרחים, ובכלל – אם כבר מתכוונים לשלב בין כמה דוגמאות נייר אז גם היינו חותכות את הנייר מראש, לא? האמריקאיות, לעומת זאת, בהיותן בנות לאומת השפע (ואני מדברת הפעם על קארדסטוק, לא על המבורגר) – מדביקות את חתיכת העץ באמצע הדף. לא שילמתי על זה, אז למה אני צריכה לחסוך? וזו היתה רק ההתחלה – גם כשכבר לא נשאר מילימטר פנוי, הגברת שלפנינו עוד מצאה איפה להדביק אבני חן קטנטנות (מתחת לפרח הנייר, אלא מה? מה זה חשוב שלא יראו את זה?) מעניין אם גם בפעם הבאה שהאוסטרלים יגיעו לתערוכה הם יהיו כאלו נדיבים בלי גבול, או שהם למדו כאן לקח.
בכל אופן, אחרי ה מ ו ן זמן התפנו כסאות בשבילנו ויכולנו לשחק. הייתי כל כך מזועזעת מהבזבוז בו חזיתי, שהשתמשתי רק בשאריות הניירות של אלו שהיו לפני… והאוסטרלים אפילו לא נתנו לי צל"ש )-:
אז מה עשינו?
את זה:
 
זה תג עץ חמוד, מקושט בניירות מסדרת playtime. בחלק העליון הנייר הוורוד הוא playוהנייר הפרחוני למטה הוא laugh הפס הכתום באמצע הוא מהצד האחורי של play. גם כל שאר החומרים הם מהתוצרת של האוסטרלים, ואבני החן אפילו אמורות להתגייר בקרוב ולנחות אצלי.
הצד האחורי מקושט במדבקת ראב-און מסדרת handmadeשנותנת לכל העניין את ה-touch האישי.
והפספוס היחיד היה לשכוח שהתגית אמורה לטוס כל הדרך לישראל ולהדביק את הפרח כשהוא חורג מהשטח שלה. אז הוא נשבר…קורה.
 
_____________________________
משהו קטן וטוב #15
שברתי היום את המג הגדול הלפני אחרון בחנות. שברים זה סימן למזל, נכון?

קוראים שאינם בעלי נטיות ספרותיות מוזמנים לדלג על הפוסטים האלו…
 
המתבגר לומד תנ"ך מורחב אצל צמד מורים מופלא שגורם לו לחזור מדי יום ראשון עם כוכבים בעיניים. משיעור תנ"ך. כן, יש דבר כזה.
 
אני זוכרת שגם לי היתה תקופה כזו, כשלקחתי באוניברסיטה קורס על ספר בראשית ופתאום גיליתי שאפשר ללמוד תנ"ך בצורה אחרת. מעניינת. מרחיבה את הדעת.
 
לפני כמה שנים למדנו, המתבגר ואני, תקופה מסויימת בבית מדרש חילוני, וגם שם לבשו הטקסטים המקראיים צורה ועומק אחרים לחלוטין.
 
ועדיין אני צמאה. מלכים ג' מרווה חלק מהצימאון הזה, אם גם בצורה אחרת לגמרי.

 
סיפורי התנ"ך הם טלנובלה, אבל בדרך כלל הם טלנובלה חסרה. אין שם מה קרה לפני ומה קרה אחר כך, וגם הלמה מושאר הרבה פעמים לפרשנות שלנו, שלשיטתם של שיעורי התנ"ך היא פרשנות ברורה – מי שעושה את הטוב בעיני ה' – טוב לא ומי שלא – רע לו.
 
יוכי ברנדס לוקחת אסופה של סיפורים תנ"כיים שכולנו מכירים – הסיפורים של שאול, גליית, דוד ויהונתן – ומוסיפה להם פרשנות ועומק מסוג אחר. הסיפור שלה אינו הסיפור של שני המלכים המוכרים, אלא למעשה סיפורו של ירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל, לאחר פיצול הממלכה. התנ"ך מקדיש לירבעם חופן של פסוקים ויוכי ברנדס מחליטה להקדיש לו ספר שלם שממלא את החללים הריקים בסיפור התנ"כי, ולמעשה מספר סיפור אחר ומרתק מזה המוכר לנו מלימודינו בבית הספר, למרות שבשום מקום הוא אינו סותר ישירות את מה שנאמר בתנ"ך. רק הפרשנות שונה.
 
מה שעוד אהבתי בספר הוא מקומן של הנשים בסיפור. בניגוד לסיפור התנ"כי – כאן הנשים אקטיביות ומשנות את ההיסטוריה. מיכל בת שאול אומרת:  "סיפורים הם כלי נשק יעיל יותר מחרבות. החרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים", וברוח הדברים האלו היא פועלת לשכתב את הסיפור.
 
בהחלט שווה קריאה.
 
מלכים ג', יוכי ברנדס, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן
 
____________________________
משהו קטן וטוב #14
למרות שאני שונאת את זה, למדתי להתמקח. הצעת מחיר שקיבלתי קצת הבהילה אותי, אז חיפשתי אחרת וחזרתי למציע הראשון. זה עלה לי שתי שיחות טלפון וחסך לי 325 ₪. למדתי משהו.
 

לכבוד שבוע הספר המתקרב החלטתי לחזור למקורותי הספרניים ולהמליץ על ספרים. בגלל שאני קוראת ממש אקלקטית, אז גם ההמלצות תהיינה כאלו – מכל מיני עולמות. כדי לא לסטות ממקורות הבלוג – אני אשתדל לשזור גם המלצות על ספרי יצירה…
 
ובואו נתחיל עם…טם טטם…
 
תופי הג'ונגל מאת גריים בייס



***קודם כל חשוב לציין שזכיתי בספר בתור פרס בתחרות "סיפורי הולדת העסקים שלנו" בפורום אם לאם בתפוז.***
את גריים בייס אני מכירה ואוהבת כבר מספרו המופלא "בור המים" שאף פעם לא זכה לחזור לספרייה, כי הילדים היו מעבירים אותו מאחד לשני…
"תופי הג'ונגל" מספר על נגירי, שנמאס לו להיות ללעג בתור חזיר היבלות הכי קטן בג'ונגל. הוא מקבל מהגנו הזקנה תופי קסם ובטוח שמעכשיו המשאלות שלו יתגשמו והכל יהיה בסדר, אבל מגלה שכמו בהרבה סיפורי אגדה – למשאלות יש נטייה להתגשם בצורה קצת אחרת ממה שקיווית לה…
הסיפור חביב וכתוב היטב אבל יש הרבה סיפורים מהסוג הזה, של גיבור שאינו מרוצה ממראהו או ממצבו בחיים ובסופו של הספר מצבו משתפר בדרך זו או אחרת. הדבר שמייחד את הספר הזה משלל הספרים על מדף ספרי הילדים הוא הציורים המופלאים שמלווים אותו. ציורים עשירים ומיוחדים שתענוג להתבונן בהם, ובהתבוננות מעמיקה אפשר למצוא גם את הגנו הזקנה המתחבאת בכל כפולת עמודים (אנחנו עדיין מחפשים אותה בחלק מהציורים…) ולגלות שהחיות משתנות כשתופי הג'ונגל מהדהדים.
מה שעוד אהבתי לגלות, בעמוד האחרון של הספר, הוא שהשמות המוזרים של החיות הם למעשה השמות שלהם בסוואהילית – איזה טאץ' נחמד!
 
תופי הג'ונגל, גריים בייס, הוצאת מטר
__________________________
משהו קטן וטוב #13
מים מינרליים בטעם לימון. אני לא ממש מבינה מים בטעם תפוח, דובדבן או אפרסק, אבל המים בטעם לימון הם פשוט גאונות בעיני…

זה התחיל כסיפור ארוך ששיאו (היום לפני 22 שנים) היו ארונות מטבח אפורים שנצבעו צהוב-לימון ומכתב אהבה בלתי נשכח. ומאז אנחנו שניים שחיים סיפור משותף.
 
אז לכבוד היום המיוחד הזה שלנו, שני שירים.
 
את הראשון כתבתי כתרגיל בשיעור כתיבה יוצרת אצל נורית זרחילפני שנתיים בערך . המשימה היתה לכתוב מה הם נישואים בשבילי. כשאני קוראת את זה עכשיו מדהים אותי כמה זה משקף את החיים שלנו, בעיקר בשנתיים האחרונות.
 
שני לבבות הפועמים זה לצד זה
זה פועם
וזה עונה לו
ועם השנים
משתנה הקצב,
פועמים ביחד
בתוֹאָם.
 
שניים
חיים זה לצד זה
ועם השנים
פעולתו של האחד
מהדהדת בבחירותיה של האחת;
בחירותיה שולחות אדוות
אל תוך רגעיו.
 
כנפיו,
נוצות של בטחון וחופש
נושאות אותה למרומים
משחררות אותה באהבתו
לחפש נתיבים חדשים
 
ועם ערב
נשימותיה הישנות
מרדימות אותו
בחיוך שלֵו
ושניהם יחדיו
באותו קצב הלב.
 
והשיר שהוא כתב לי ליום ההולדת האחרון שלי. אני גאה להיות הפיה השימושית שלו.
 
My practical fairy is a substantial creature,
Flowers don't grow to her size –
So she built herself a practical place
To dwell in. Oh, she is so wise.
 
It is practical magic that my fairy does –
Of colors and shapes, of thought and of sight,
With practical wisdom mixed in for good measure
And a smile that reflects her practical light.
 
As practical fairy, she is into practical things:
She cuts and she punches and she glues it all well,
She paints and she packs and she knows what to buy
'cause my Practical Fairy knows what will sell.
 
She practically flew to a fair of her peers
(in a plane, not to tire her wings).
She walked and she talked in her practical manner
And brought back suitcases of wonderful things.
 
She isn't a spring chiken, my fairy,
But spring follows her where she goes.
And she feels that I love, but I'll practically
Tell her again in these words, so she'll know.
 
___________________________________
משהו קטן וטוב #12
הוא כותב יותר יפה ממני ועכשיו יש לו בלוג. שווה.
 

בעקבות הפוסט מאתמול קיבלתי מחגית וגיל קישור לסרטון ביו-טיוב ובו חלקיק קטן מהפלא שהנשים המקסימות האלו יצרו.
 
תיהנו!
 

התלבטתי אם לקרוא לפוסט הזה "גיחה קצרה לארץ אחרת" כי ככה אני מרגישה בכל פעם שאני חוזרת מפסטיבל "סולם יעקב", אבל החלטתי לבחור בגישה של אמת בפרסום ולתת לפוסט את הכותרת הראויה לו…
אלו היו 24 שעות מושלמות של מוזיקה, שמש, משפחה ונחת. הביקורת היחידה שהצלחנו למצוא בנושא הפסטיבל היא שאי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת ולכן מוכרחים לבחור בין קונצרטים שונים…
אבל בואו נתחיל מההתחלה, לטובת מי שאין לו מושג מה זה "סולם יעקב" ולא ממש מבין מה הקשר בין חלום תנ"כי למוזיקה.
פסטיבל "סולם יעקב" שחגג השנה את שנתו השלושים ושתיים הוא פסטיבל שהתחיל במקור כמועדון למוזיקת פולק שהיה מיזם של שלושה מחברי קיבוץ מחניים שהתגעגעו למוזיקת הפאבים ולמוזיקת המחאה של פיט סיגר, ג'ון באאז וחבריהם. הפסטיבל הראשון התקיים בשנת 1978 ליד מבנה המועדון בקיבוץ מחניים ואחרי כמה שנים במיקום הזה הוא נדד לחורשת טל, חיפש לו בית אחר בעוד כמה מקומות ובשנת 2003 התמקם לו בנחת בקיבוץ גינוסר. לפני כמה שנים נוסף לפסטיבל האביב פסטיבל נוסף – חורפי ואינטימי.
אנחנו הפכנו ללקוחות קבועים של הפסטיבל כבר בשנת 2000 ומאז אנחנו שומרים לו אמונים. שום דבר לא ימנע מאיתנו לקחת בו חלק. שום דבר.
 
לפני שאני מספרת עוד על סוף השבוע האחרון אני חייבת להוריד את הכובע הוירטואלי שלי בפני יהודית ומנחם וינוגרד מקצרין, שהם מפיקי הפסטיבל ועושים עבודה מופלאה בהפקה של האירוע הקסום הזה. זה רק משתפר משנה לשנה ועל כך מגיעות להם אלפי תודות.
 
מילים על מסך לבן פשוט לא יכולות להעביר את העוצמה של סוף שבוע כזה, ולכן אני לא ממש מתכוונת לנסות, אבל אני כן רוצה לחלוק איתכם שתיים מהחוויות המוזיקליות שחווינו בסוף השבוע הזה.
 
הר הנשים – הר הנשים הוא מופע אינטימי של ארבע מוזיקאיות מופלאות, ששלוש מהן הכרנו עוד קודם.
את חגית רוזמרין מ"חליל בגליל" שמענו לראשונה לפני כמעט עשר שנים בקונצרט מופלא של "קטיפה שחורה" שהתקיים בנס עמים. היא היתה אז בהריון ואנחנו היינו טירונים במוזיקה אירית. כמה הרבה השתנה מאז. בשנים שאחר כך היא הפכה גלילית כמונו ויצא לי לעבוד איתה ועם גיל במסגרת סל תרבות, ואחר כך היא לימדה את המתבגר והפרופסור לנגן בחלילית אירית ומצאה לה מקום של כבוד אצלנו בלב.
את מיכל שחר הכרנו כחלק מההרכב "ירוק עד" שליווינו כקהל פחות או יותר מתחילת דרכו. יש משהו מיוחד בלצפות בדרך שאמן עושה ולראות איך הוא מתפתח וגדל. זה קצת הופך אותו ל"שלנו".
את סוניטהפגשנו בפעם הראשונה לפני כמה שנים בסולם יעקב. יש להודות על האמת ולומר שפחות משרצינו לשמוע אותה מנגנת על הנבל, רצינו לשבת באולם ממוזג (זה היה אחד מהפסטיבלים שלווה בחמסין אכזרי)…אבל מהרגע שהצלילים נמזגו אל החדר כבר היינו שם בגלל המוזיקה…
ואת דנה קרן, מההרכב "צמד פז", לא הכרנו קודם. אבל עכשיו כן.
 
את ארבע הענקיות האלו (שאף אחת מהן לא ניחנה במימדים הפיזיים שיצדיקו את התואר) התכנסו להן למופע משותף של מוזיקה (שלפחות חלקה מקורית) ואגדות, ובעיקר למופע של הרמוניה מדהימה. עכשיו אנחנו חייבים לוודא שהן תמשכנה לתפקד כהרכב, לא רק משום שזה יהיה פשע אם לא, אלא גם משום ששני הבנים שלנו פיספסו את המופע….
 
הפנינה השנייה של הפסטיבל (בעצם זה פנין. אולי צריך להמציא מילה לפנינה זכר…) היה הזמר, הכותב והמלחין האנגלי PETE MORTON. לצערי דווקא את המילים של השירים שהכי אהבתי לא מצאתי ברשת, אז תצטרכו לחכות בסבלנות עד שאתמלל אותם, אבל אתם יכולים להאמין לי שהיה שווה באמת. ביליתי היום את כל היום בנסיעות ופשוט הקשבתי לדיסק שלו שוב ושוב…
 
אז מה היה לנו?
מוזיקה, שלווה ושקט, לילה באוהל (ורק הנסיכה ישנה טוב, והיא גם התרגשה מכל העניין כי את הפעם האחרונה שישנה באוהל היא בכלל לא זוכרת), ביקור של פיית השיניים (שמצאה את הדרך עד גינוסר, תודה לאיזושהי יישות עליונה, ואפילו הצליחה להיכנס לאוהל הסגור היטב) ואפילו – וזה ממש חשוב – מזג אוויר נעים. מה עוד אפשר לבקש?
 
_______________________________
משהו קטן וטוב #11
המלון והפונדק בגינוסר היו מלאים עד אפס מקום וכל שטחי הקמפינג היו מלאים אוהלים. כל האנשים האלו אכלו ושתו, שרו ורקדו, שיחקו בקלפים וקראו עיתונים. זה התחיל ביום חמישי והסתיים בשבת בסביבות 17:00. חצי שעה אח"כ באוהלים התקפלו והמכוניות התחילו בנסיעה, והמדשאות היו נקיות. כאילו לא הסתיים שם כרגע פסטיבל ענק. פגשתי את הישראלי הנקי. יש כזה.

לפני חודש היה לי יום הולדת. ישראבלוג גם דאג לזה שהגיל שלי לא יהיה סוד ומלשין עלי כל הזמן שם בפינה הימנית.
יום הולדת אצלי הוא עניין גדול, אבל השנה הכרזתי מראש על פרופיל נמוך בגלל הנסיעה לארה"ב בפברואר, שהיתה מעין מתנת יומולדת מוקדמת לעצמי (ואולי גם מתנת יום נישואים ומתנת יום ההולדת הבא וכן הלאה….).
אז אמרתי לבני ביתי שאני לא ממש מצפה למתנות מהם והזמנתי לי ארבעה ספרים מה book depository. אחרי הרבה התלבטויות לגבי איזה ספרים אני מזמינה בחרתי במנצחים הבאים:

אני קצת מתביישת להודות שלמרות שדיפדפתי בארבעתם בעוז במהלך החודש שעבר, לא עשיתי עדיין שום דבר מהם.
 
בני משפחתי האהובים, למרות הפטור שקיבלו, השקיעו כראוי. יצאנו לאכול ב"ספגטים" בחיפה (האמת שהייתי מעדיפה סטייק, אבל המחיר שמשלמים על אכילת בשר בערב הוא מסימני גילי המתקדם…) ומכל אחד מבני המשפחה קיבלתי כרטיס ברכה, אחד מהספרים וזר פרחים קטן, כך שבסוף טקס המתנות היה לי יופי של זר פרחים צבעוני ומגוון.
 
בנוסף, האיש שאיתי הכין לי הפתעה וצייר לי ציור. אנחנו מדברים על איש שעד לפני חצי שנה לא צייר אף פעם ומאז הוא מדהים את כולנו. לי הוא צייר פיה שימושית פרטית משלי וגם כתב לי שיר בהתאם. אז בכיתי. כי ככה צריך.
    
ומה שבעצם פתח את אירועי יום ההולדת שלי היה הביקור של החברותה מפורום אומנות שימושית ב-YNET, ביקור שדווח בהרחבה על ידי פרפרים, שגם היתה אחראית (עם מורצ'ו) על המתנה המדליקה שקיבלתי – שנה שלמה של נשיקות…
 
ומה עוד? אמא שלי וההורים שלו פותרים את עניין המתנה באלגנטיות – נותנים כסף שאבחר לבד, אז בחרתי. מאמא שלי – ביקשתי מנתנאלה שתפתיע אותי עם מבחר מהקולקציה החדשה של Basic Gray  ומההורים שלו – עשיתי לי מנוי על הקיט החודשי של Scarlet Lime(ואני עושה רשימת המתנה לקיט, אז אם יש עוד מישהי שמעוניינת – אשמח לשמוע).
 
שרוני לא הצליחה להחליט מה לתת לי, אז הזמנתי אותיות מדהימות כמו שהיא הכינה לחדר העבודה שלה. זו בעצם הסיבה לעיכוב בפוסט הזה – חיכיתי לאותיות… ואני חושבת שכל מי שהיה באלונים אתמול בשש בערב שמע אותי צועקת – איזה כיף, הינשוף שלי! כי התאהבתי בינשוף המדהים שהגברת המוכשרת הזו ציירה (לא, זו לא חותמת…) כבר כשהיא העלתה תמונה של הכרטיס לפורום.

 ועכשיו יש לי עבודה – גם לבחור איפה מדביקים את האותיות (בחנות כמובן) וגם להכין בעצמי אותיות כאלו, כי ברגע שהנסיכה ראתה אותן היא הזמינה כאלו לדלת של החדר שלה… יודעת מה טוב…
 
ומה עוד?
רונית, מהמקסימות שבלקוחותי, נחתה פה לפני שבוע וחוץ מחברה היא הביאה איתה גם קופסת שוקולדים מדהימה שאני אוכלת    ל א ט      ל א ט
 
איזה כיף זה יומולדת שלא נגמר!
 
ומכיוון שרק כשגמרתי לכתוב גיליתי שזה הנושא החם היום, החלטתי שמגיע לכם (ולאיש שלי) שאספר לכם על המתנה הכי שווה והכי רומנטית שקיבלתי ליומולדת אי פעם. לפני שש שנים קיבלתי ממנו מכתביית עץ עם שתי מגירות. אחת מהן היתה ריקה ובשנייה היו המון המון פתקאות עם למעלה ממאה וחמישים סיבות למה הוא אוהב אותי. הרעיון היה שכל יום אפתח פתק אחד וככה אגיע עד ליום הנישואים שלנו. וככה אכן היה. עד ליום הנישואים פתחתי בוקר בוקר פתק ואחרי שקראתי אותו העברתי אותו למגירה הריקה. במהלך הבקרים האלו בכיתי לא פעם בפתיחת הפתקאות, וגם צחקתי ובעיקר נזכרתי בכל מיני רגעים שהן הזכירו לי. המכתבייה חיכתה כמה שנים בארון וביום ההולדת הזה הוצאתי אותה שוב והתחלתי את הכל מחדש. אמרתי כבר שהוא האיש הכי מדהים שיכולתי לאחל לי?
_________________________________
משהו קטן וטוב #10
אחת בלילה. אתמול. נסיעה של חצי שעה מאלונים הביתה. שמתי רשת גימל בקולי קולות ושרתי במלוא גרוני. ממש נהניתי (מוקדש באהבה לקוראת הנאמנה שבגללה לא שרתי במשך שנים…)

לא, זה לא הולך להיות פוסט פילוסופי בנושאים שברומו של עולם, אבל זה כן פוסט שכולו אהבה.
 
לנתנאלה ואבירם נולדה אהבה, שהיא התינוקת עם הכי הרבה דודות (חלקן וירטואליות) יצירתיות שפזורות ברחבי הארץ (מה שגרם לזה שהיא גם התינוקת הכי סלבריטי ברשת, עם הכי הרבה פוסטים לכבוד לידתה), וכמובן שעוד לפני שהיא נולדה התחילו כל הדודות לתכנן מה תקבל לכבוד לידתה (חשבתן שלפיות הסנדקיות של היפיפיה הנרדמת היו חיים קשים? תחשבו שוב. בטוח שהמלכה, אמא של היפיפיה הנרדמת, לא היתה יצירתית ומוכשרת כמו נתנאלה…)
 
וגם אני דודה, אבל בינתיים אני דודה שלא תופרת, אז החלטתי להיות הדודה מאמריקה (שבגליל), זו שמביאה בגדים יפים-יפים.
בחרתי חליפה מדליקה בפוקס:

אבל החלטתי שכל ילדה קטנה עם דודה מאמריקה (שבגליל) צריכה להתחיל עם החיים עם שמלת מעצבת (בתור סימן לבאות, כמובן. אני יודעת שאמא שלה תדאג לחנך אותה בתחום הנעליים…).
אז הנה השמלה המקסימה, בעיצוב עדי כנען:

וחתימת המעצבת:

אבל במחשבה שנייה, החלטתי שאני בכל זאת צריכה להכין משהו בעצמי, והחלטתי לעצב לפצפונת בגדי גוף ייחודיים, שמתאימים לה בדיוק. בגד גוף לילדה שבטוח שתככב באלבומים מעוצבים להפליא:

ובגד גוף לילדה שהיא כולה קישוטון ואהבה:

ואז ארזתי את כל המתנות:

הוספתי כרטיס:

והכנסתי הכל לשקית יפה:

ברוכה הבאה אהבה!