אתמול השתתפתי בסדנה כיפית בתל אביב, בהנחיית נילי מהולנד, ומחר כשיהיה אור גם אצלם את התוצר ואחלוק איתכם רשמים ותמונות.
אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. אחרי הסדנה אספתי את ספיר ונסענו את כל הדרך הארוכה חזרה לגליל. ומה עושים בנסיעה של אמצע הלילה? מדברים.
התגלגלנו מנושא לנושא ואז גילינו שלמרות פער הגילים המרשים בינינו (גילה המוקדם הוא אפילו פחות ממחצית מגילי המאוחר) שתינו עוצרות פעם בתקופה לרגע של התבוננות בחיים ובבחירות שלנו. גילינו ששתינו משתמשות בשאלות שונות, ושיש שאלות נוספות שיכולות להוות כלי להתבוננות, ובגלל שאני תמיד חוזרת לנושא הזה בחיים שלי, חשבתי שאולי השאלות האלו יביאו תועלת לעוד מישהו, אז הן כאן (בלשון נקבה, בכוונה, כי אני בעד העדפה מתקנת):
השאלה האופטימית – אם תגלי שזכית בלוטו. מה תשני בחיים שלך?
שאלת ערש הדווי – אם יודיעו לך שנשאר לך חודש לחיות, מה תנסי להספיק?
שאלת סוף הדרך – בהתבוננות לאחור על חייך, האם את מרגישה תחושת השלמה או תחושת החמצה?
השאלה שמחוץ לגבולות ההיגיון – מה היית עושה אם היית יודעת שאין שום אפשרות שתיכשלי?
לא המצאנו את השאלות האלו. הן היו כאן לפנינו.
השאלות שונות זו מזו ובמידת מה הן משלימות אחת את השנייה. אני בדרך כלל בודקת את עצמי מול שתי השאלות הראשונות.
מה שמשותף לכולן בעיני הוא שהן בודקות אם הבחירות שלי נכונות לי, אם אני נמצאת במקום בו אני רוצה להיות.
אני רוצה לקוות שאם הייתי מגלה שהתשובה אינה מוצאת חן בעיני – היו לי האומץ והכוחות לשנות כיוון.
בינתיים, לשמחתי, אני שמחה עם התשובות שאני מקבלת.
ומה איתכן?