{במאמר מוסגר – הפוסט הלא מושלם של אתגר מעצבות הביכורים הושלם. שווה לחזור ולראות את העיצובים של ענבר}
הכותרת של הפוסט הזה לקוחה מן השם שניתן לתיקון ליל שבועות במדרשה החילונית "בינה", הממוקמת, באופן לא מפתיע, ליד התחנה המרכזית בתל אביב, מקום שהוא בהחלט שולי החברה שאנחנו מכירים.
הגענו לשם בתור ההורים של. אתם מכירים את זה שעד שיש לכם ילדים יש לכם אישיות והישגים ושם, ואז כשמגיעים הילדים אתם הופכים להיות "ההורים של"? אז הפעם היינו ההורים של הבוגר, שבחר לבלות את השנה הקרובה של חייו במכינת "בינה" בתל אביב.
עד שהבוגר התחיל לבדוק את נושא המכינות הקדם צבאיות בכלל לא הייתי מודעת לו, וגם היום אני פוגשת הרבה אנשים שבטוחים שזה שהוא הולך למכינה אומר שהוא מתכונן לאוניברסיטה, אז לא.
המכינה, בדומה לשנת שרות, מתקיימת בשנה של דחיית שרות, אבל בניגוד לשנת שרות עיקר העניין בה הוא לימודים. לימודי יהדות, לימודי ארץ ישראל, לימודים הומניסטיים. בנוסף, תלמידי המכינה גם עושים פעילות קהילתית באזור דרום תל אביב. זו אמורה להיות שנה של יציאה מהבועה ושל פתיחת אופקים. שנה שתעזור להם להפוך למבוגרים טובים יותר, כאלו שיצרו כאן עתיד טוב יותר.
אחרי שבילינו שם ערב, אני יכולה לומר בכנות שאם אלו האנשים שאיתם הוא יבלה את השנה ואלו התכנים שהוא יחווה, יקרו לו דברים טובים. אני יכולה גם להודות שאני מתה מקנאה. זו לא תהיה שנה קלה, אבל איזו חוויה שזו תהיה!
אנחנו זכינו לחוויה בזעיר אנפין. שלוש שיחות מחכימות ופותחות אופקים שהשאירו לנו טעם של עוד.
את הערב פתחה נטע סובול, שהסבירה בצורה בהירה על מה ולמה תיקון ליל שבועות. מדהים כמה מידע היא הצליחה להעביר בפרק זמן כל כך קצר. שמענו על הקבלה ועל המקובלים, על עשר הספירות ועל התקנת הכלה – השכינה – לקראת כלולותיה בשבועות. הבנו קצת את אופן פרשנות הטקסט והרחבתו על-ידי המקובלים ובעיקר נשארנו עם טעם של עוד ועם רצון לדעת יותר.
במפגש עם ניר דגן מ"הוויה – מרכז טקסי חיים ישראלי" שמענו על החתונה היהודית והחתונה הישראלית, וראינו דוגמאות לתכנים שאפשר לשלב בטקס הישראלי. המסר העיקרי שעלה מהדברים הוא שהזוג יכול וצריך לקחת אחריות לא רק על צבעי המפות ואיכות הדי.ג'יי, אלא גם על אופיו ותוכנו של הטקס. בתור מי שהתחתנו בטקס אורתודוכסי שלא דיבר אליהם כלל, בחרנו בעבר לקיים טקסי בר מצווה חילוניים לשני הבנים והרגשנו שהרווחנו בגדול. אני מקווה שגם בעתיד, כשהחתונות יעמדו על הפרק, יהיו לנו שותפים לרצון בטקס משמעותי.
הבעייה של אירועים מהסוג הזה, בהם מתנהלים פנלים שונים במקביל, הוא הצורך לבחור. לפיכך התפצלנו, ואני הלכתי לשמוע את הפזמונאי מאיר גולדברג, שמאז שגיליתי שכתב את השיר שאני הכי אוהבת – "תינוקי" – רציתי לפגוש. ואכן, לא התאכזבתי. היה מפגש מרתק תחת הכותרת "זו חצי אמנות וחצי עבודת נמלים" (מתוך "התעשייה האבירית", שיר מופלא) בו שמענו על מקורות השראה ותהליכי כתיבה ואף זכינו לשמוע הרכב מאולתר של תלמידי המכינה ששרו שלושה מהשירים שכתב. החלק הכי עצוב בשיחה היה כשהוא סיפר שרק 10% משיריו זוכה להלחנה, ומאז אני אבֵלה על אותם 90% שאנחנו לא זוכים לשמוע…
למופע של ערן צור בחרנו לא להישאר. השעה הייתה שתיים וחצי בבוקר, הבניין היה חם ולשבת על הרצפה לא קסם לנו. במקום זה נסענו לאכול ארוחת בוקר. ידעתם שבשדרות רוטשילד יש מסעדה שמגישה רק ארוחות בוקר, כל היום? בנדיקט. מומלץ. ולכבוד אירועי העיר הלבנה כל השדרה הייתה מלאה אורות מנצנצים ונראתה כמו יער קסום.
הגענו הביתה בשש בבוקר. היה שווה.