חודש: אוגוסט 2009

כשאחי הקטן היה באמת קטן (עכשיו, כשהוא בן 30++, התואר קטן מציין רק את גילי המאוחר, אבל פעם מזמן הוא באמת היה קטן…) הוא רצה להיות תָּקָן {במאמר מוסגר לגמרי – שמתם לב איך לילדים יש הבנה טבעית של השפה, ורק כשהם גדלים ומספרים להם על כל יוצאי הדופן של השפה העברית אז שפתם משתבשת עליהם?} ובתור תָּקָן מקצועי הוא השתוקק לכלי עבודה ודחה בתוקף את מברגי ופטישי הפלסטיק שהציעו לו. לעזרו הגיח סבא צ'ייקובסקי (שלא היה סבא שלנו, ומן הסתם גם לא הלחין מימיו) שקנה לו ארגז כלים ובו כלים אמיתיים ואפילו עיפרון נגרים עב מידות. הילד היה מאושר.
 
ככה זה. נסו לתת לילד טלפון צעצוע והוא יעמוד על זכותו להשמיד את הנוקיה החדש שלכם. תנו לו מפתחות פלסטיק והוא ימשיך לשאוף אל הצרור העמוס שלכם. ילדים מזהים ממש בקלות את הדבר האמיתי.
 
בעולם היצירה היוצרות מתהפכות לפעמים.שמעתי לא פעם מלקוחות ומחברות ליצירה איך הן עושקות את הילדות שלהן מכל מה שמתאים להשתלב ביצירה שלהן (זה עובד גם בכיוון ההפוך. היום נכנסה אלי לקוחה לקנות דפים לאלבום של הבת שלה, זה שהיא מכינה בהפתעה, כי הילדה עשתה יצירות מכל המאגר שעליו תכננה…).
 
אני באמת אוהבת למצוא דברים שמיועדים במקור לילדים (במיוחד אם מחירם בהתאם) ולגלות שאפשר להסב אותם גם לעולם עיצוב האלבומים. כך קרה לי עם החותמות החמודות שהגיעו השבוע לחנות. הן מיובאות על-ידי מרמלדה, אותה חברה שהביאה לנו את חותמות האלף-בית והפיות, וכוללות סטים חמודים, חותמות בנות ים מקסימות וגם חותמות חמודות במארז בצורת בקבוק. הן מווצלחות בעיני גם כי אני אוהבת לתת לילדים שבקרב מכרי מתנות שקשורות ביצירה ואין לי ספק שהן ישמחו כל ילד (בשעה שהמחיר שלהן ממש משמח אותי).
 
ואיך אתם?
עושקים את הילדים מהרכבת החשמלית כדי שתוכלו לשחק בה בעצמכם? שודדים להם את הטושים הריחניים? או שמשאירים להם את מה ששלהם?
 
________________________________________
משהו קטן וטוב #42 (2009)
אחרי תלאות רבות הארגז עם כל האוצרות שהזמנתי מאוסטרליה הצליח למצוא את הדרך ליובלים. נשבעת לכם – 220 קילו של נייר מצאו את הדרך הרבה יותר בקלות מאבני החן, הפנינים, הראב-אונים, אותיות הלבד וסרטי הלבד ששקלו בסך הכל 8 קילו אבל עשו צרות כמו 88….

ושוב הגיע יום שישי, ולמרות שידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות לאתגר של dixie pieces, מצאתי את עצמי בבוקר בלי שהתחלתי בכלל.
 
האתגר היה הפעם להכין דף בקשר למה שהטקסטורה של הקיץ היא בשבילי וישר חשבתי על חול (בעיקר חול שמסרב לצאת מהבגד ים למרות כל השטיפות החוזרות ונשנות. גם זה גורם לי להתגעגע לימי הביקיני…) אבל סקלת הצבעים שהם הכתיבו עשתה לי את זה קצת מסובך:



החלטתי בכל זאת לא לוותר על הנושא, וגם שמחתי מאוד לגלות שההתנייה הנוספת היא שירבוטים אמיתיים ביד חופשית (לא שבלונה ולא ראב-אונים, לדוגמה), כי בזמן האחרון אני ממש נהנית לקשקש על הדפים שלי.
 
נורא דיגדג לי להכין ארמון חול אמיתי על דף האלבום שלי, וזה למרות שהיה ברור לי שדף כזה לא יוכל לעולם להיכנס לאלבום…
 
השתמשתי בגליונות של דבק דו צדדי, ובגלל שהם ממש דקיקים (מה שנשאר אחרי שמקלפים את הנייר משני הצדדים זה בעצם רק שכבת הדבק עצמה) הדבקתי אותם על בריסטול. על הצד הדביק השני פיזרתי חול, שנדבק בשכבה דקיקה, ואז בנתי את כל הקונסטרוקציה על הדף, בעזרת הרבה שכבות של דבק דו-צדדי עבה.
 
להשלמת המראה הוספתי גם קצת צדפים שהנסיכה אספה פעם בכנרת, ואחרי ששיחקתי וקשקשתי, הדף נראה ככה:





החלטתי ללכת הפעם על כיתוב בעברית, ולתרגם אותו עבור האמריקאיות ועכשיו נשאר לי רק למצוא איפה לשים את הדף כך שהוא לא יגרום שום נזקים…
 
אני מאחלת לכולנו שבת שקטה ונעימה.
אנחנו נהיה עסוקים בארגונים אחרונים של הבוגר. המתנה שהכנתי לו היא עניין לפוסט אחר לגמרי.
שבתשלום
לימור
 
 

בעוד שלושה ימים זה יקרה, הבוגר והיפה יעמיסו תרמיל על שכם (ומיטה על הגג של האוטו) ויעברו לגור בתל אביב, ללמוד ולחיות חיים מרתקים.
 
כחלק מהמאבק בדיכאון שהרעיון משרה עלי (לא באמת, אני שמחה בשבילם וגם קצת מקנאה, אבל אני גם יודעת שנורא נורא אתגעגע), הצעתי ליפה להפיק לכבודה מעגל נשים יצירתי, בו נתכנס וניצור לה מתנה לדרך.
 
אז אתמול אחר הצהריים התכנסנו, שבע נשים, שהקטנה בהן בת שבע וחצי, והמבוגרת בהן מבוגרת, שתי אמהות, דודה אחת, בת דודה אחת, ושתי אחיות (אחת מהן אחות של כבוד). הצטלמנו, הדפסנו את התמונות והכנו אלבום של ברכות שמכיל את כל האהבה שלנו, בצורה שאפשר לקחת בתרמיל.
 
הבסיס לאלבום היו יחידות קרטון (ציפבורד) מתוצרת חברת Provo Craft, שבמקור נועדו להיות שלטים לדלת. כל אחת קיבלה תמונה שלה עם היפה (בשחור לבן) והיפה עצמה קיבלה תמונה קבוצתית של כולנו. בנוסף התרחשה כאן היסטוריה כשפתחתי לשימוש הציבור (המצומצם) את כל אוצר המדבקות שלי, וגם את כל הסטאקים החדשים של DCWV שהגיעו רק אתמול בבוקר. נרשמה התלהבות היסטרית מהחומרים (לא מפתיע, מאחר שהיו בינינו גם כאלו שכל עניין הסקראפ חדש להן לגמרי).
 
לטובת העניין הטכני – הניירות הודבקו לצ'יפבורד בעזרת מוד פודג' וכל יתר ההדבקות התבצעו בעזרת דבק רב תכליתי (או דבק כל יכול, כמו שהיפה קוראת לו…).
 
אז הנה התמונות, מקווה שגם האהבה תעבור את הים הוירטואלי בכיוונכם –

כל מיני דברים שהצטברו על שולחני (או ליתר דיוק אצלי בראש, וקצת במצלמה). ללא סדר חשיבות.
 
* ביום שני בערב היינו ב"ערב הורים" במכינת "בינה" בה עתיד בכורנו לבלות את השנה הקרובה.  פגשנו צוות רציני ומחוייב של אנשים שעושים רושם שנמצאים שם כדי לאפשר לבני הנוער שבחסותם חוויה משמעותית ומגדלת. כמו בביקורנו הקודם ב"בינה" בערב שבועות, גם הפעם יצאנו בתחושה שאנחנו ממש מקנאים בהם על מה שהם עתידים לחוות וללמוד. אפשר גם?
 
*ל"בינה" מגיע הרבה יותר ממה שכתבתי עליה. אני גם לא מפנה לאתר האינטרנט שלהם שבשיפוץ, ויש תקווה שיחזור לחיים עד ראש השנה. ביקשתי מהבוגר שיכתוב לכאן מדי פעם פוסטים על החוויות שלו. ייתכן שעידוד ספונטני מצדכם יחזק את המוטיבציה שלו…
 
* כנראה שהביקורים שלנו בבינה כרוכים גם בעצירה ב"בנדיקט"… אומנם הפעם המחיר היה 45 דקות המתנה בחוץ, ועוד כמה דקות ישיבה בחלק החיצוני המקורה שלהם, שהאקוסטיקה שלו איומה, אבל בסופו של דבר זכינו לארוחת לילה משובחת ולשירות חביב ועליז. בהחלט מתאים לי הקונספט הזה של ארוחות בוקר כל היום…
 
* "כשהקוצים היו קוצים", רונה קינן. אני נפעמת כל פעם שאני שומעת את השיר הזה. אין ספק שאני חייבת את הדיסק. אז קניתי לי אותו…
 
*יונה, חברה שלי, אוחזת בצימר. היא הגיעה אלי לחפש ספר אורחים חדש, במקום זה שנגמר. האלבומים שהראיתי לה נראו לה פשוטים מדי, והיא פינטזה על אלבומים הודיים, עם אפליקציית בד, כמו שהיו לה קודם. אז כזה אלבום לא יכולתי למכור לה, אבל מה שכן יכולתי לעשות זה לשדרג את אלבומי דובדבן הפשוטים שאני מוכרת.
ככה זה נראה לפני:

וככה אחרי:

השתמשתי בבריסטול קנסון, נייר ממוחזר שנותן את המרקם, שקיות אורגנזה וסרט רקום בחוט זהב.
יצא יפה, נכון?
 
* לפני כמה שבועות הסתיימה אצלנו הקייצת של הנוער העובד והלומד. אני הייתי הממונה על הברכות (הפתעה, הפתעה) והחלטתי לעצב אותן בצורת חולצות תנועה. התנין עשוי משרינקי פלסטיק לבן.

כשהפרופסור חזר הביתה הוא שאל אם אני הכנתי את הברכות, וכשאישרתי הוא אמר שניחש. כאילו, דה! אבל אז הסתבר שהוא לא ניחש את זה בגלל העיצוב המדהים, אלא כי היה ברור לו שאני האמא היחידה שתדע שהסמל של מחוז צפון זה תנין כחול… אני מתייחסת להערה הזו כאל תג כבוד!
 
* שאלו אותי איפה בירושלים אפשר למצוא את האותיות שלי, אז יש כמה מקומות אבל אני יודעת על "הכל לפנאי" ועל "משחק ומחשבה". ואם אתן מגיעות לחנות ואין בה אותיות קטנות (או גדולות ) פשוט תבקשו שיביאו. הכל נמצא במחסנים ומפוזר לחנויות, אבל לא תמיד בקצב מספק. ובאותו עניין – עד ראש השנה יהיו אותיות כתב יד (כן נתנאלה, זה במיוחד בשבילך…)
 
* ואם כבר ענייני חנות ומה חדש אצלי:

הסטאקים החדשים נחתו כאן הבוקר והם כל כך יפים! אני מלטפת ומצלמת כדי שאוכל להראות לכם… ובמשך היום הם גם יעלו לאתר
 
* אתמול, בחנות הספרים, גיליתי שיצא ספר נוסף בסדרת אנדר. אם אתם לא קוראים פנטזיה זה לא יעניין אתכם, אבל אם כן – רוצו לחפש. "אנדר בגלות" הוא ההמשך הישיר של "המשחק של אנדר" ומוסיף עוד פיסה חסרה לפאזל. עכשיו אני רק צריכה זמן פנוי לקריאה…
 
*ועוד אחד קטן וטוב –
את מרמלדה אתם מכירים?
נרשמים לאתר שלהם וכל בוקר מקבלים מייל עם פרסום מעניין. רוב הפרסומים תל אביביים באופיים, אבל לא רק. היום למשל גיליתי שאפשר להזמין גרנולה לפי הטעם האישי. נחמד, לא?

הפוסט הזה היה אמור להיות בעניינים אחרים לגמרי, אבל אז ראיתי מה הנושא החם שטליק תפר לנו היום, והחלטתי על שינוי כיוון.
 
אני לימור, וגם אני מכורה למשחקי מחשב.
 
לפני מיליון שנה, כשהבוגר ממש לא רצה לצאת מהבטן, ביליתי את חודש תשיעי העצבני מול המחשב הארכאי שהיה לנו באותם ימים, משקיעה שעות במשחק מחשב שהיום אין לי מושג איך קראו לו. הוא היה כרוך בטיסה מכוכב לכוכב ואיסוף עפרות ושאר משאבים, לטובת מטרה לא לגמרי ברורה. הבעיה של המשחק היתה שהימים התקדמו בו בקצב די מהיר, ובכל פעם שעברה שנה וירטואלית המשחק קרס והיה צריך להתחיל הכל מהתחלה. לא הצלחנו להבין מה בדיוק קורה שם, ואחרי שהבוגר נולד זה גם הפסיק להטריד אותנו…
 
אחר כך, במשך השנים, חוויתי תקופות שונות של התמכרות לטטריס, bejeweld ושלל משחקי פאזל ומשחקים של גילוי חפצים נסתרים. מדי פעם, כשמצאתי משחק שממש נהניתי ממנו, גם קניתי אותו לאחר ההתנסות החינמית של שעה שמרבית המשחקים מאפשרים ואז הייתי משחקת שעות ומגיעה למצב שגם בלילות הייתי חולמת על קוביות נופלות או כדורים צבעוניים נוסעים במסילה. זומה, למשל, היה אחראי לאובדן של מיליון שעות שינה…
 
וכבר כמה שנים לא שיחקתי כמעט במשחקי מחשב. יכול להיות שיש לזה קשר לעובדה שפתחתי עסק שמתמחה בכל מה שקשור לעיצוב אלבומים ושאוכל זמן כמעט כמו משחק מחשב???
 
ואז, לפני כמה שבועות, יצאתי לחיפוש ברשת אחרי רעיונות למסיבת הסקראפ הבאה עלינו לטובה. כמידענית ותיקה, השתמשתי בשילובים שונים של מילות מפתח: scrapbooking+dares, scrapbooking+party ואז נפלתי על הבינגו האמיתי, הקלדתי scrapboooking+games וגיליתי ט-ט-טדם!!! שיש משחק מחשב שעוסק בסקרפבוקינג!!!
 
אני שמחה להציג בפניכם את scrapbooking paige (וסחתיין על משחק המילים), משחק ממכר לגמרי שבו אתם מחפשים פריטים שונים במגרות עמוסות אמבלישמנטס ועל לוחות מלאי מדבקות, ובכל פעם שאתם מסיימים שלב אתם גם מתבקשים לעצב דף אלבום…
מה שנחמד הוא שהמשחק נעשה בשיתוף עם המון חברות מסחריות, ככה שאני מזהה את הפריטים השונים מקולקציות מוכרות של כפתורים ומדבקות, למשל.
 
אני כמובן קניתי את המשחק ומשתעשעת בו להפליא, אבל אם אתם עוסקים בעיצוב אלבומים, אז גם אם משחקי מחשב הם לא כוס התה שלכם, אתם יכולים לשחק בו לשעת ניסיון חינמית, סתם בשביל החיוך שזה יעלה לכם על הפנים.
 
משהו קטן וטוב #41 (2009)
המשלוח של DCWV שנורא חיכיתי לו נחת סוף סוף אתמול. או-טו-טו….
 
 
 

הזוג המלכותי (AKA הבוגר והיפה) שב אתמול מחופשה של שמונה ימים ברומא. שניהם היו כבר בחו"ל (היא הרבה יותר פעמים ממנו) אבל אף פעם לא בטיול עצמאי. עוד אחד מהסימנים האלו שאומרים שהם כבר גדולים ואו-טו-טו הם פורחים מהקן (כשיש עוד פחות מעשרה ימים לספירה ממש אי אפשר להדחיק יותר…).
 
מאחר שהם טסו יום למחרת יום ההולדת השמונה עשר שלה, הזמנתי עבורה יומן מסע קטן וחמוד ממוכרת נחמדה באטסי. היא התאימה את היומן לדרישות שלי – שינתה את אחת מהמפות על הכריכה ואת צבע הסרט בשדרה, והיומן נחת פה תוך פחות משבוע מיום ההזמנה. אני לא חושבת שבחיים שלי נתתי מתנה שכל כך השתלמה לי. הזוג המלכותי לקח את העניין ברצינות והכין יומן מסע לתפארת וכך יכלתי לשבת אתמול, לקרוא מה עשו ואיפה היו בכל יום (וגם מה אכלו…) ולהרגיש כאילו (קצת) הייתי שם איתם ביחד.
 
הם גם צילמו כמעט 400 תמונות,אבל לצורך האתגר של dixiepieces השתמשתי רק בתמונות בודדות שהם שלחו הביתה באמצע הנסיעה.
 
האתגר השני עוסק במראות של הקיץ, וחוץ מזה שהוא צריך להציג מה הוא המראה של הקיץ בעיני, הוא צריך להכיל גם חלקים גזורים ביד וקשת הצבעים שלו צריכה להיות תכלת, ירוק ולבן:

לשמחתי מצאתי בעולם המגזינים את גיליון יולי של Scrapbooks etc ושם היו הצעות לפייפר פיסינג שבדיוק התאימו לי לדף הזה.

עבדתי עם חומרים ממקורות שונים, אבל בסוף כשבדקתי מה מאיפה כדי לתת קרדיטים כראוי, הסתבר שכמעט כל מה שעל הדף הוא מתוצרת American Crafts…
את החותמת שבתוכה כתבתי החתמתי בסופ"ש הסדנאות והיא שייכת לסט חותמות שבירחיט הביאה איתה. כל פעם שאני רואה את המשפט הזה קופץ לי לראש החמור משרק….
למזוודות הצ'יפורד הקטנות רציתי לקשור סרטים, כי הבוגר ממש התלהב מהסרטים שלקח כדי לקשור על המזוודות, אבל הסרטים היו רחבים מדי, אז הסתפקתי בחוט רקמה (כתום, כמו הסרטים שהוא לקח). את העיגולים הקטנים והגדולים גזרתי ביד מדפים של אמריקן קראפטס (וזה גזור ביד כי דונה דאוני אמרה שלא מבזבזים זמן על מכשירי חיתוך…) והאווירון הוא, כאמור, מדוגמא ב-Scrapbooks etc.
נחמד לי שכל שבוע יש לי דד ליין אחד לעמוד בו, ובייחוד העובדה שהדד ליין נופל על שישי וכך יוצא לי לסגור את השבוע בעבודה יצירתית.מעניין איזה אתגר ייפול עלי מחר…
 
משהו קטן וטוב #40 (2009)
הם עשו פחות או יותר כל מה שהיה להם בתוכנית, אכלו טוב, נהנו וגם חזרו הביתה עם בערך 30% מהכסף שלקחו איתם.
וזה למרות שהם קנו מתנות, והשקיעו בהן הרבה מחשבה.
אז בגלל שבסדנה של דונה דאוני כתבתי בציפורן ודיו והתלהבתי – קיבלתי ציפורן עם ידית זכוכית מדהימה!
איזה ילד מחונך שלחתי לאירופה…

{כן, אני יודעת, כבר שלושה פוסטים ללא עידכונים. בואו נראה מי מנצח – העקשנות שלי או של ישראבלוג…}
 
קיבלתי הרבה שאלות בעניין מסיבת הסקראפ.
מה יהיה שם?
מה צריך להביא?
מה זה בעצם?
ועוד…
 
אז החלטתי לספר לכם קצת על המסיבה שהיתה (בסוף השבוע הכי סקראפי בארץ), ובדרך לתת קצת תשובות לשאלות שעלו.
 
התכנסנו סביב שולחן (מלבני דווקא, למרות שכאבירות סקראפ מהוללות היה ראוי לנו דווקא שולחן עגול…) חבורה עליזה ויצאנו לדרך בהנחיית אליס. הרעיון היה שכל פעם אליס נתנה משימה, מוגבלת בזמן, ובסוף מישהי גם קיבלה פרס.
 
לעניין הפרסים – פרסים והפתעות הם חלק חשוב בעניין. איך מחלקים אותם זו שאלה טובה. במסיבה הקודמת חלק מהפרסים הוגרלו ובחלק מהמקרים היתה הצבעה על העבודה המועדפת. יש לנו כמעט חודש עד המסיבה, אז יש לנו כמובן עוד זמן להחליט איך יחולקו הפרסים. הצעות יצירתיות תתקבלנה בברכה.
 
באופן יחסי היה הרבה זמן לכל משימה, למרות שאם תשאלו את הבנות שהשתתפו הן לא יסכימו איתי (כרטיס בעשרים דקות?!?! דף אלבום בשלושים?!?!). כל הרעיון הוא שעובדים בשביל הכיף ולא בשביל המוזיאון (או אלבום המופת) ויש הרבה כיף ושחרור בעבודה מהירה, שלא מאפשרת לעצור ולהרהר יותר מדי. המטרה שלי היא שהפעם יהיה אפילו פחות זמן למשימות, כך שנוכל לשחק הרבה יותר משחקים. יכול להיות שבהתאם לכך גם בד הציור שלנו יהיה לפעמים קטן יותר – תגית, פרח וכו'.
 
המשימה הראשונה שקיבלנו היתה להכין כרטיס ברכה לפי סקיצה. הכרטיס שלי עמד בתנאים אבל בהחלט לא היה לתפארת מדינת ישראל, ואולי לכן אני לא מוצאת אותו עכשיו.
 
המשימה השנייה היתה להכין דף אלבום בזוג, כך שהמאפיינים של שתי המעצבות ייכנסו לדף. אני עבדתי יחד עם נעמה, והדף הלך אליה לשיפוצים מאחר שבלחץ הזמן הג'ורנלינג עליו בהחלט לא היה מדהים. זה חלק מהעניין הנחמד במסיבה – אפשר לעשות גם משימות בזוג או בקבוצה. בגלל שעיקר העניין הוא ההנאה ולא התוצאה, גם לא כל כך חשוב אם בסוף יש תוצר אחד שלא יכול להתחלק בין כולן.
 
אחרי שתלינו את כל העבודות הזוגיות שלנו לתצוגה ואחרי שחולקו הפרסים (השווים לאללה), אליס ביקשה שכל אחת תכתוב על פתק את השם שלה ואת הצבע שהיא שונאת. אני לא שונאת אף צבע. אין צבע שאני לא מוכנה לעבוד איתו ואין צבע שאני לא מוכנה ללבוש (למרות שאני מוכנה להודות שיש צבעים שפחות הולמים אותי). אבל בהיותי אופטימית ללא תקנה, אני פחות אוהבת את מה שהצבע השחור מסמל, אז רשמתי שאני שונאת שחור…
 
אליס אספה את כל הפתקים ואז זרקה את הפצצה – כל אחת מעצבת דף אלבום בצבע שהיא שונאת (ותודה לבירחיט על הרעיון…).
אז בואו נחזור רגע לעניין הזה של מסיבת סקראפ – כל אחת עובדת בחומרים שהביאה מהבית. אבל אם את שונאת איזשהו צבע – למה שתביאי אותו איתך? כאן נכנסות שתי אושיות מרכזיות של עניין המסיבה – נדיבותויצירתיות. למסיבה כזו צריך לבוא עם חומרים וכלים שאת מוכנה גם לחלוק עם שכנותיך לשולחן. את אף פעם לא יודעת איזו חותמת שווה תהיה לשכנה שלך או כמה הפיסה התכלת הזו שמיותרת עבורך תהיה בדיוק מה שהיא צריכה… ואם הנדיבות של השכנות שלך לא תספיק – כדאי שתהיי גם יצירתית. אני, כאמור, הייתי אמורה לעצב דף שהוא בעיקר שחור, אבל מה לעשות שלא הבאתי איתי אותיות שחורות? כאן נכנסו לעניין היצירתיות, האילתור והלורד השחור ומצאתי את עצמי צובעת את כל האותיות של הכותרת. לכל דבר יש פיתרון אם לוקחים את החיים בקלות. וגם עם חיוך, כפי שתראו בדף שיצא לי:

בסופו של דבר יצא לי אחד מהדפים שאני הכי הכי הכי אוהבת (ואפילו יש בו תמונה שלי…)
 
המשימה האחרונה לאותו ערב היתה להכין דף אלבום בהשראת תמונת פרסומת שאליס הביאה. הצבעים בפרסומת היו תורכיז, ירקרק, חום ושחור. לצורך הדף הזה השתמשתי במה שלמדתי מדונה וצבעתי דף לבן בעזרת צבעים אקריליים. החתמתי חותמות לבבות (באדיבות נעמה. נדיבות, זוכרות?). המדבקות המתגרדות כבר היו על השולחן, מהדף השחור, ואת עיגולי התורכיז פינצ'צתי מדף לבן שצבעתי באקרילי. השתמשתי בתמונות שהיו לי והן קטנות מדי לטעמי. גם התפשרות זה חלק מהעניין במסיבה כזו. מאחר שאי אפשר לדעת מראש מה יהיה, ואפילו אם תסחבי את כל הבית בסוף יחסר לך משהו, עדיף להחליט מראש שמביאים כמות סבירה של דברים ומוכנים מראש להתפשרות על זה שלא הכל יהיה בדיוק. עיקר העניין הוא הכיף, זוכרים?
 

אז מה היה לנו?
כיף
פרסים והפתעות
אילתור
משימות ליחידים, לזוגות או לקבוצות
כיף
יצירתיות
לחץ של זמן
חומרים מהבית, אבל לא לשכוח – אנחנו לא צב, אי אפשר לסחוב את כל הבית על הגב…
כיף
נדיבות
וכמובן – המון מצב רוח טוב…
 
ומה צריך להביא, באמת?
משטח חיתוך וסכין, או טרימר או כל כלי חיתוך שנוח לכן
קארדסטוקים חלקים
ניירות מדוגמים
קישוטונים (אמבלישמנטס) לטעמכן
קצת תמונות
כמה כרטיסי ברכה ריקים
אם אתן אוהבות לעבוד עם ניטים ומביאות אותם איתכן – תביאו מכשיר קיבוע…
אם אתן אוהבות ראב-אונים, תביאו מקל ארטיק…
הבנתן את הרעיון?
 
 
משהו קטן וטוב #39 (2009)
ביום שלישי נסענו לתל אביב לתערוכה (והזמנתי דברים שווים לגמרי לחנות, מתנות, לא סקראפ) ואחר כך הגענו לעזריאלי. עזריאלי באוגוסט = טעות קולוסאלית! אז את שלב האוכל החלטנו לפתור בקפה קפה. המנות היו ענקיות (וטעימות) והשירות, למרות שעת הצהריים הלחוצה, היה מהטובים והקשובים שפגשנו אי פעם. כל הכבוד!
 

מה אתם אומרים – סוף סוף תקבלו עידכון מישראבלוג?
 
לפני מספר שבועות נחתה בתיבת הדואר שלי הזמנה להקרנת הבכורה של הסרט "הפיה לילי". ברגע הראשון נאלמתי דום – מואה? סלבריטי?? מוזמנת להקרנות בכורה??? אבל אז ראיתי שההזמנה נשלחה מהיבואנים של המותג והבנתי שההצדקה היחידה לסלבריטאיות שלי היא שאני משווקת את המוצרים…
 
עם זאת, העובדה שאני לא סלבריטי היא לא סיבה לא לקחת את הנסיכה לסרט, נכון? אז אישרתי את השתתפותנו וחיכיתי בסבלנות.
 
יום לפני הסרט המאמן הציע שאולי כדאי שאספר לגברת שהולכים לסרט, שיהיה לה זמן ליהנות מהרעיון. האמת שבתור מישהי שנהנית משלב ההכנות לפחות כמו משלב הביצוע (אני אחד מהאנשים שממש לא ישמחו אם תקחו אותם לטיול בחו"ל בהפתעה, ואבוי למי שיכין לי מסיבת הפתעה…) הייתי צריכה לחשוב על זה בעצמי.
 
אז סיפרתי לה ומייד צירפתי אזהרה שמדובר בנסיעה ארוכה (ההקרנה היתה בתל אביב והנסיכה, שמקבלת כאבי ראש בנסיעות אם היא מציירת או קוראת, אינה חובבת גדולה של נסיעות ארוכות בימים אלו). הנסיכה התלהבה ומיד שאלה אם מותר לה לסדר את מדף המוצרים של הפייה. אני אף פעם לא אומרת לא למי שמציע לסדר…
 
באופן משמח ביותר ההקרנה נפלה יומיים אחרי שפתחו את הקטע החדש של כביש שש, ומאחר שהסענו את היפה הביתה, ניצלנו את ההזדמנות ליסוע בו. אכן קטע כביש כיפי, ואפילו יש בו שתי מנהרות (פצפונות במיוחד) לשמחת הנסיכה חובבת המנהרות.
 
רק כפרייה כמוני יכולה להאמין שהיא תגיע לתל אביב ב-11 בבוקר ותמצא חנייה בחניון דיזנגוף, נכון? אז נסענו לנו עד שמצאנו חנייה ידידותית ברחוב גורדון, ואז צלצלנו למאמן, שמשמש כמרכז מידע ו-GPS לרחוקים מהבית, והוא בירר לי מה המספר של שירות pango (גאוני לחלוטין) וגם הסביר לי איך ללכת לדיזנגוף…
 
אז הגענו לקולנוע דיזנגוף. אם בתמימותי ציפיתי להקרנה מפוארת – טעיתי. קהל המוזמנים היה מורכב בעיקר (לפי מי שזיהיתי ולפי קטעי השיחות שקלטתי) מיבואנים אחרים ומבעלי חנויות, ובעיקר מילדות, כמובן. הבעייה העיקרית היתה העובדה שהסרט התחיל ממש באיחור, שזו לדעתי מכת מדינה.

הסרט עצמו חביב. הדיבוב לא כאב באוזניים, הציורים אסטתיים להפליא ואפילו הרוע הוא לא רוע באמת – סתם קבוצה של פיות בגיל ההתבגרות שמשתעשעות על חשבון הסובבים אותן. בסך הכל בילוי לא רע מדי לבוקר שישי, והאולם הממוזג הוא בהחלט יתרון.
 
בדרך החוצה העמידו היבואנים דוכן מוצרים והנסיכה רצתה כמובן לבדוק מה יש להם להציע וממש התאכזבה כשגילתה שהם אינם מוכרים את הדברים במקום. כפיצוי, הבטחתי לה שבהזמנה הקרובה אזמין לה יומן של הפייה לילי וכדי להמתיק את העניין עוד יותר, אמרתי לה שהיא יכולה לבדוק את הקטלוג שלהם ולהמליץ לי על מוצרים לקנייה לחנות.
 
וכאן בעצם מגיעה הפואנטה של הפוסט הזה.
הגענו הביתה ואני התמוטטתי למיטה (שישי בחמש אחר הצהריים).
כשהתעוררתי הגיעה אלי הנסיכה עם שני דפים שהכינה, ובהם רשימת המוצרים שהיא ממליצה לי לקנות, גם מהקולקציה של הפיה לילי וגם מזו של קפטן שארקי.
היא עקבה אחרי ההנחיות המקוריות שלי ובחרה בעיקר דברים קטנים, אבל הציעה לי לקנות גם את הסטנד של אותיות העץ המעוצבות. הייתם צריכים לשמוע את הטון הדידקטי שיצא לה כשהמאמן ניסה להגיד לה שהוא לא חושב שזה ילך כי האותיות באנגלית:
"אבא, זה לא הילדים קונים, זה בשביל שההורים יקנו!"
אז הנה רשימות הקניות שלה, כדי שתראו איזו נסיכה קניינית אני מגדלת:

נכון שזה לא פלא שמחר אני לוקחת אותה איתי לתערוכת הפרימיום כדי שתעזור לי לבחור מוצרים?
 
משהו קטן וטוב #38 (2009)
הפנגו הזה ראוי להדגשה נוספת. הרעיון של תשלום חנייה מהסלולרי הוא פשוט גאוני.  *4500 – תזכרו את המספר הזה ותהיו מכוסים מבחינת חנייה. ממש שווה!
 

 
נכון שאתם מכירים את הפסוק: "וכאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ"?
אז זה כנראה העניין עם פיאסקו העידכונים של ישראבלוג. בכל פעם שאני כותבת פוסט ולא נשלח עידכון, זה מייד גורם לי להתחיל לתכנן את הפוסט הבא, בתקווה שהפעם זה יצליח…
 
ולמי שלא הבין למה הגיע עידכון באנגלית – אני משתמשת בתוכנת AWEBER לניהול רשימת התפוצה שלי והיא עובדת רק באנגלית. אין לי כוונה לשלוח לכם מייל בכל פעם שהבלוג לא יעדכן (לא רוצה להיות נודניק), אבל כשיש פוסט שאני לא רוצה לפספס – זו השיטה, וזו השפה בה הוא יגיע…
 
ולעניינינו – בזכות הבלוג של דונה דאוני גיליתי את תחרות סוף הקיץ של Dixie Pieces והחלטתי להירשם בתקווה שהצבת אתגרים עם דד-ליין תעורר אצלי את מקורות היצירה.
 
הרעיון הוא שהם מעלים כל שבוע אתגר ויש שבוע לבצע אותו. יש גם כל מיני משחקונים בדרך, אבל קשה לי להאמין שממש אוכל להקדיש לזה את הזמן.
 
האתגר הראשון היה להכין דף שהנושא שלו הוא – הריח של הקיץ.
 
התנאים:
1. קשת הצבעים שניתנה היא כתום, ירוק וצהוב.

2. חייבת להיות תפירה בדף – ביד או במכונה, אבל תפירה אמיתית, לא מדבקות וכאלו.
3. יש שישה מרכיבים סודיים, ששימוש בהם מוסיף נקודות. מה המרכיבים, אתן שואלות? הרי אמרנו שזה סוד, לא?
 
או-קיי.
מה זה הריח של הקיץ בשבילי?
אולי הריח של אולטרסול, אבל היה לי קשה לחשוב על דרך לשלב אותו בדף אלבום, במיוחד שלא היו לי תמונות מתאימות ולא זמן כדי לצלם אותן…
 
אז החלטתי ללכת על הריח הקר של מקרר הגלידות. זה בעצם הריח הקר של כל מקרר, אבל הגלידות מצטלמות יותר טוב והן גם קייציות… קפצתי למכולת ועשיתי לקרטיבים כבוד. האמת, יצא שגם לשטראוס*…
 
זה הדף:

את המילה COLD הדפסתי בקווי מתאר ואז חוררתי לפי ההנחיות של זיקוקית בסדנה בסוף השבוע הידוע. כשכמעט גמרתי לרקום את ה-C, החוט נמשך לי וכל האות נקרעה. נשמתי עמוק ועברתי לרקום את האותיות האחרות, בהחלטה שעד שאסיים אחליט מה אני עושה שם. האפשרויות נעו בין להדביק C גדולה במיוחד, או כזו שאני אגזור מנייר אחר, אבל עד שסיימתי לרקום את יתר האותיות הבנתי שאם אני אדביק מאחורה דף לבן, אני אוכל פשוט לרקום שוב את האות, על אותם קווי מתאר, והדף שמאחורה יחזיק את החוט עבור שני הדפים. נכון שלא רואים בכלל שהיתה שם בעייה?

את החותמת החמודה של הקרטיבים קיבלתי באחת מההגרלות שאליס עשתה בסופ"ש הידוע. כשקיבלתי אותה הייתי בטוחה שלא אמצע מה לעשות איתה – וראו זה פלא…
 
בדף יש גם מדבקות וניטים. אני מקווה שלפחות משהו מהפריטים האלו יהיה אחד מהפריטים הסודיים, אבל גם אם לא, לא נורא, יש לפני עוד ארבעה אתגרים שלהם עד סוף החודש…
 
משהו קטן וטוב #37 (2009)
* רק כשהדפסתי את התמונות ראיתי שכל המקרר במכולית אצלנו מלא בגלידות של שטראוס. זה הצחיק אותי כי בסופ"ש שעבר הייתי עסוקה בלהכין שתי הצעות לתעודת הוקרה. תראו מה הכנתי ותבינו למה צחקתי לעצמי:

 
 
 

נשבעת שהיו לי כוונות ממש טובות!
 
התכוונתי לפתוח את הפוסט הזה בצילומי העבודות שעשיתי במסיבת הסקראפ הישראלית הראשונה, שהתקיימה במסגרת ארועי "my scrap & fun", אבל למרות שאנחנו בית רב מצלמות, מצאתי את עצמי כשהמצלמה הישנה מטיילת ברומא (ואני מקווה שהיא עושה שם חיים) והמצלמה החדשה בכרמיאל עם הרקדן האינטלקטואלי שלי… נכון שיש לנו גם מצלמת וידאו חדשה דנדשה, אבל ללא היועצים הטכנולוגיים שלי, אין לי מושג איך לצלם בה תמונות סטילס…
 
אז אני מבטיחה שבמהלך סוף השבוע אפרסם פוסט עם התמונות האלו, אבל בינתיים אין שום סיבה לא להודיע לכם שלאור הבקשות הרבות שאליס קיבלה אחרי המסיבה הראשונה (והכיפית) הגיע הזמן ל-
מסיבת הסקראפ השנייה, בהפקה משותפת של אליס ושלי.