חודש: ספטמבר 2009

אני מניחה שכל מטייל בחו"ל נתקל בתופעה באיזשהו שלב – ניגש אליכם אדם נחמד ומציע בחביבות לצלם אתכם. רק אחרי שאתם עושים פוזות ומקבלים את המצלמה חזרה ליד מסתבר שמקור החביבות אינו בנדיבות והצלם מצפה לתמורה כספית למאמץ שביצע.
 
האמת שזה קורה גם בלי קשר לצילומים. כשהגענו לסן פרנסיסקו נסענו משדה התעופה למרכז העיר ברכבת, וכשיצאנו מהרכבת היינו אבודות לרגע. ניגש אלינו בחור חביב והציע להנחות אותנו. לא לגמרי ברור עד היום למה אמרנו כן, אבל הוא הוביל אותנו במשך רבע שעה במעלית, מעבר תת קרקעי ולא מעט מהרחוב למחוז חפצנו. כשהגענו, ואחרי שהשארנו בידיו כמה דולרים (מתוך הקלה, אני חושבת, היו כמה רגעים במסע הקטן הזה שלא היינו בטוחות שלא מובילים אותנו לשחיטה…) הסתבר לנו שעשינו יופי של סיבוב, ואם בנקודת ההתחלה היינו עולות 10 מדרגות היינו מגיעות בדיוק לנקודת הסיום…
 
לזוג המלכותי זה קרה ברומא. ניגש אליהם אדם מחופש שהציע להם להצטלם איתו ואחרי הצילומים דרש 5 אירו. הבוגר התמקח ובסיכום היום נרשם הפסד של שניים וחצי אירו ששולמו לעומת רווח של שניים וחצי אירו שלא שולמו…
 


שימו לב מה קורה כשבן של מעצבת אלבומים נוסע לחו"ל – כל תמונה מצולמת גם לאורך וגם לרוחב, כי לא ברור מה אמא תצטרך…
 
לאמא שלי ולי זה קרה בסן פרנסיסקו, באזור של Pier 39. האיש הנחמד אפילו לבש מן מדים כאלו שנראו כמו של ריינג'ר או מדריך תיירים, עם סמל של סן פרנסיסקו על הכיס, אז ממש היה הגיוני לחשוב שזו אדיבות מערכתית כשהוא הציע לצלם אותנו ואפילו העמיד אותנו בזווית הכי מתאימה כדי שיראו היטב את אלקטרז. בגלל זה הציפייה שלו לטיפ עם סיום הצילום היתה כל כך מפתיעה…
 
מצד שני – ככה יש לנו יופי של תמונה ביחד.
 
וזה הדף שיצא ממנה:



דף הרקע הוא Brooklyn מסדרת downtown collection של Pebbles ומדבקת הפרח הצהוב בפינה השמאלית העליונה מאותה סדרה. דפי הרקע מעל ומתחת לתמונה הם של MMBI, מקורם של העלים הלבנים לא ברור ובפינה הימנית התחתונה יש ראב און לבן. האותיות הן הספציאליטה של הבית…
 
הנסיעה הזו לארה"ב היתה לפני כמעט שנתיים. זה בדיוק הזמן הנכון לתכנן את הנסיעה הבאה.
…CHA here we come
 
משהו קטן וטוב # 50 (2009)
כל מה שהיה לי להגיד על מלכודות תיירים אינו נכון באתרים של דיסני. שם העובדים מונחים להציע לצלם ולעזור בתור חלק מהתפקיד שלהם ועושים את זה באדיבות ובחיוך. רק חבל שהתמונה שצילמו אותנו שם יצאה ממש על הפנים…
 
ואם פיספסתם את הפוסטים הקודמים, לגביהם לא נשלחו עידכונים…
תמונות החתונה הסופר נוסטלגיות שלי
שמיכה לתינוק יקר

כמו שכתבתי כאן לפני כמה ימים, עמית, שהיא בכורת האחייניות שלי מהצד של המאמן, ילדה ביום ראשון בן. בהיותה הראשונה בדור שלה בכל המשפחה שלנו שהופכת לאמא, הרי שזה בן בכור, נכד בכור ואפילו נין בכור מכל הכיוונים. הרבה מטען על כתפיים פצפונות…
 
רגע לפני שהחופש הגדול נגמר, לקחתי את הנסיכה והתגלגלנו לרחובות כדי לבקר את אהבה (בעיקר) ואת נתנאלה (גם). למי שפספס – הביקור הזה גם תועד בתמונות בבלוג של נתנאלה. באותו ביקור, כששוטטתי בחנות ההולכת ומתגבשת ראיתי חוברת מקסימה בשם קליידוסקופ (של Melanie Hurlston) והתאהבתי בצבעוניות של הדוגמאות בה.
 
החלטתי שלתינוק (או לתינוקת, ההורים בחרו לא לדעת מראש) העתיד להיוולד אני אכין שמיכה משובצת כמו זו שמוצגת בתחילת החוברת. באותו שלב אפילו לא שמתי ממש לב לזה שהאפליקציה על השמיכה היא של דבורים…
 
עכשיו צריך לציין כמה נקודות חשובות:




בחרתי את הבדים (כאמור, זו הייתה להיות שמיכה שתתאים לבן או לבת) ואיכשהו לא הגעתי להתחיל. ואז הגיע שבוע 40 ו-40+ ו-40++ והחלטתי שהתינוק מחכה שהשמיכה תהיה מוכנה…
 
אז ביום שבת, למחרת ערב ראש השנה, התחלתי לתפור בעשר בבוקר וסיימתי (או הפסקתי) בעשר בלילה, כשהמחט היחידה של מכונת התפירה לא עמדה במשימה ונשברה…
 
כנראה שזה עבד כי ביום ראשון הוא נולד. שלושה קילו שש מאות של מתיקות גדולה, מה שאני יודעת כי אתמול נסעתי לתל אביב לחזות בזיו פניו וגם לתת את המתנה.
 
אז הנה היא, יצירת המופת שלי:

את התיפורים של השכבות תפרתי בסופו של דבר ביד, כי גם אחרי החלפת המחט המכונה לא ממש התמודדה עם עובי המשימה. גם ביד זה היה לא פשוט…
 
ולתינוק שנולד בראש השנה מתאימה גם בובת דבורה, שתתאים לאפליקציה, לא? אז בהרבה עזרה מאמא שלי, ועם הרבה צחוק בריא, היא נולדה:

וככה נראתה המתנה הארוזה:

ביום ראשון הברית, ואז החמוד גם יקבל שם ונוכל להפסיק לקרוא לו התינוק…
אני מאחלת לו שהחיים יחייכו אליו.
 
משהו קטן וטוב #49 (2009)
בשלב המקדים של הכנת האפליקציות, גיליתי שהכנתי שלוש דבורים וכולן פונות לאותו צד… אז אחרי שהכנתי אפליקציה רביעית נשארתי עם דבורה בודדת והבטחתי לנסיכה שהיא תקשט מפית אוכל עבורה:
בתאבון!

לרגל תביעת ההמונים (רחלי ואילאיל, אבל אילאיל בהריון אז היא נחשבת להמון קטן) לראות את התמונות מהחתונה, בעקבות הפוסט של אתמול, הלכתי לשלוף תמונה או שתיים מאלבום החתונה שלי.
 
ואז גיליתי שאין מצב לשלוף תמונות מהאלבום. זה אלבום עם דף דביק כזה (מה שנקרא דפים מגנטיים ועכשיו מתברר למה…) והתמונות פשוט דבוקות שם לנצח. זה גם אלבום לא מתפרק, כך שאם רוצים לסרוק תמונה אז צריך להנדס את כל האלבום לתוך הסורק.
 
עדיין לא נשמע לכם כמו טרגדיה?
 
זה בגלל שאתם לא מודעים למרכיב הסודי. המרכיב הסודי הוא אני, לפני כמה שנים, בהתקף סדר היסטרי (והיסטורי, יש לומר, מאחר שנטיות הסדר שלי מצומצמות אם לא בלתי קיימות לחלוטין), מחזיקה ביד קופסה עם המון מעטפות ובהן כל הפילמים של ההיסטוריה המשפחתית שלנו, ומחליטה שממילא אין סיכוי שאני אשתמש בהם אי פעם ולכן אפשר לזרוק אותם…
 
הדבר היחיד שיש לי לומר להגנתי הוא שאז לא עיצבתי אלבומים.
 
לפיכך כנראה שנדונו לחיות עם אלבום חתונה מצהיב, שהתמונות מודבקות בו לנצח…
 
בכל אופן, לסיפוק דרישת ההמון התאמצתי וסרקתי כמה תמונות:
 
של השמלה (והשובבינות, כמו שהייתי קוראת לשושבינות כל הילדות שלי. לא שהיו לי באמת שושבינות, אבל התמונה הזו ממש התבקשה):



חתן גבוה + כלה נמוכה = חתן חלקי בלבד:





ולחשוב שאז חשבתי שאני צריכה לרזות….



משהו קטן וטוב #48 (2009) 
עמית, השובבינה בשמלת המשבצות, ילדה בב' תשרי בן בכור. פוסטים עתירי מתנות ותמונות עוד יגיעו, אבל בינתיים ראוי לומר מזל טוב ולשמוח!
 

יום אחד הוא הגיע אלי הביתה עם מעטפה של דואר אוויר, סיפר לי שכתב להוריו שאנחנו מתכננים להתחתן ונתן לי את מכתב האיחולים שלהם. עד היום אני מזכירה מדי פעם שאף פעם לא הציעו לי נישואים כראוי…
 
מאחר וההורים שלו היו אז בהונג קונג לתקופה ארוכה, בדקנו מתי אבא שלו יוכל להגיע לארץ לקראת ראש השנה ואז בדקנו מתי נופל יום שני הראשון שאחרי זה (אחרי השקיעה זה כבר יום שלישי, ההוא שעליו אמרו פעמיים כי טוב) וככה נקבע תאריך החתונה שלנו. רק אחר כך התברר לי שיום הנישואים של אחיו נופל ביום למחרת (וחמש שנים קודם).
 
התחתנו ב"ורד הכרמל". זה היה מלון קטן ברחוב היינריך היינה בחיפה, והתאהבתי בו בבר המצווה של אחי שנה קודם. הבעיה במלון היתה שהוא היה, כאמור, קטן, מה שהגביל את רשימת המוזמנים. החכמה האמיתית היתה הסבתא שלו (שכבר הרבה שנים לא איתנו, ואנחנו מאוד מתגעגעים) שהתקשרה לכל המוזמנים מהצד שלהם לוודא מי מגיע ודאגה להזמין מישהו על כל מקום שהתפנה ברשימה שלה…
 
את השמלה שלי חלמתי שנים לפני שהגעתי לגיל שאפשר בכלל לחלום על חתונה. שמלה כפרית, עדינה, עם וולנים ומחשוף מרובע. כמה חודשים לפני החתונה נכנסתי ל"משכית" שהיתה אז בחיסול ומצאתי שם את השמלה מהחלומות שלי במחיר שהיה שווה אז לפחות מעשרה אחוז ממה שעלה לשכור שמלת כלה. היא עדיין בארון שלי.
 
כמה ימים לפני החתונה התברר שהמלון איבד את הכשרות שלו והרב לא יסכים לחתן אותנו שם. אני חושבת שהשרירים שאבא שלי הפעיל סביב האפיזודה הזו היו השרירים הכי מרשימים שראיתי אי פעם, והאיום שלו לחתן אותי בדן כרמל על חשבון המלון עבד. אני לא יודעת כמה כסף החליף שם ידיים אבל ההכשר חזר.
 
על הרב והחופה אין לי מה לומר. לא ידענו, לא הבנו, לא שאלנו שאלות ועשינו מה שאמרו לנו. אם היינו מתחתנים היום הטקס היה נראה מן הסתם קצת (או הרבה) אחרת.
 
כשבדקנו עם האולם איזו שתיה הם מגישים החלטנו שצריך חיזוק וערכנו קנייה משמעותית של משקאות קלים. באמצע החתונה שמתי לב שהמשקאות האלו לא הוגשו בכלל, אבל אבא שלי אמר לי לעזוב את זה וליהנות מהאירוע. מאז אני מאמינה בחשיבות של מפיק לאירוע, או לפחות חבר טוב שאחראי על כל הפרטים הקטנים. אני תמיד מכינה רשימות לאירועים שלי.
 
עשיתי תספורת ניסיון וישבתי בסבלנות גם בתספורת האמיתית כשליאון שזר לי פנינים בצמה דקיקה. אף אחד לא ראה אותה כי כל כך אהבתי להיות כלה שלא הורדתי לרגע את ההינומה…
 
היינו הראשונים בחבר'ה שלנו שהתחתנו. בשנה שאחרי החתונה שלנו היינו בשבע חתונות בקיץ אחד אבל לפני החתונה שלנו לא היינו בחתונות ולא היה לנו מושג מה כדאי. היינו גם צנועים ומינימליסטיים ומאחר שהחתן לא רקד (זה קצת השתנה מאז) אז גם לא עלה בדעתנו שיהיו ריקודים. היתה חופה, היו חיבוקים, צילומים ואוכל. ואז כולם הלכו הביתה.
 
צנועים. זה גם אמר שלא שכרנו צלם. הבאנו שלוש מצלמות והמון פילם ונתנו אותן לשלושה אנשים שונים. התוצאה היתה שיש לנו המון תמונות, של כל מי שהיה בחתונה, אבל בשל הפרשי הגובה בין החתן לכלה (ומכיוון שהכלה היא מרכז העניינים) אז ברוב התמונות ראשו של החתן חתוך… מה שכן אפשר לראות בהן זה כמה צעירים ורזים היינו לפני עשרים ושתיים שנים.
 
היה אוכל טעים, או לפחות ככה אמרו לנו. אנחנו לא טעמנו ביס. מאחר שהחתונה נגמרה מוקדם (ע"ע ריקודים) נסענו ל"שמורה" יחד עם החברים שלנו וכשנכנסנו, ככה בבגדי חתונה ואפילו עם ההינומה, כל הפאב מחא לנו כפיים.
 
את ליל הכלולות שלנו עשינו ב"דן פנורמה" שהיה אז די חדש. בבוקר הבנתי שתמיד צריך שתהיה איתך מצלמה. זר הכלה שלי היה בתוך כלי הקרח של השמפניה שקיבלנו מהמלון ומתוך התיק הצבעוני שלי הציצו נעלי העקב הלבנות שלי (זה כנראה היה הערב האחרון בו ראו אותי בעקבים…). האמת היא שאם אחרי עשרים ושתיים שנים אני עדיין זוכרת את התמונות האלו אז אולי זה לא כל כך נורא שלא היתה איתנו מצלמה…
 
יצאנו מהמלון ונסענו הביתה. באוטובוס.
 
ואז התחילו החיים.

תכירו את בטי. בטי היא דבורה חמודה, וכשמותחים לה את הקפיץ היא הולכת על השולחן (או על כל משטח ישר אחר) בהליכה מצחיקה ומרשרשת שמייד תעשה מצב רוח טוב לכל הנוכחים. מתנה אידאלית לראש השנה:
אבל אם כבר לתת אותה כמתנה, החלטתי שמגיע לה מארז מיוחד, ותוך כדי שהכנתי אותו, הנחתי שאולי גם אתם תרצו להכין כזה, אם לא בשביל בטי אז אולי בשביל מילוי מתוק או מתנה קטנה אחרת.





 
אז מה צריך?
קראדסטוק דו צדדי
חוט לקשירה
דבק
 
חותכים מהקארדסטוק הדו צדדי שתי רצועות, האחת ברוחב 8 ס"מ ובאורך 26.5 ס"מ והשנייה ברוחב 4.4 ס"מ ובאורך 17 ס"מ. המידות שאני חתכתי מתאימות בשביל בטי, ואתם אולי תצטרכו להתאים אותן לתוכן שלכם.
 
על הרצועה הארוכה יותר מסמנים קווי קיפול במרחק 5.5 ס"מ ו-10 ס"מ.
על הרצועה הקצרה יותר מסמנים קווי קיפול במרחק 4.5 ו-12.5 ס"מ.
 
ככה הרצועות תיראנה אחרי הקיפול:



עכשיו אפשר להוסיף דיו בקצוות (אם אתם מהאסכולה של זיקוקית, האישה וההשראה), ולנקב חורים. עכשיו מגיע החלק שמסובך להסביר, ואני קצת מאותגרת שרטוטים אז בואו ננסה לעשות את זה פשוט.
יש לנו רצועה קצרה ואותה פשוט מנקבים בארבעת הפינות:



ויש לנו רצועה ארוכה יותר, שמקופלת כך שיש לה קיפול אחד יותר קטן. זו החזית שלנו, וגם בשתי הפינות שלה עושים חורים. ואז מקפלים את הרצועה כך שהחלק האמצעי שלה יעמוד על השולחן, ומנקבים חורים שיהיו מול החורים שכבר עשינו. הנה, תראו תמונה:



את הצד הקצר של החזית אפשר לעטר בעזרת פאנצ' או מספרי צורות. קחו בחשבון שהמידות שלי לוקחות בחשבון את הניקוב בעזרת הפאנצ'. אם אתם מוותרים על זה, אולי תרצו לקצר את החלק הזה בסנטימטר.
 
על החלק הארוך יותר של הרצועה הרחבה כותבים את הברכה.
 
עכשיו מניחים את הרצועה הרחבה יותר על השולחן ומדביקים עליה את הרצועה הצרה יותר, בצורה הבאה:



מרימים את הפינות אלו לאולו וקושרים עם חוט יפה, והנה לנו בית לבטי:



והנה בטי בבית:
ובמבט מלמעלה:





אני מאחלת לכולכם שנה טובה ומתוקה, שלווה ובריאה ומלאה ביצירה ובקסם
לימור

בשבוע 35 הגעתי לבדיקה שגרתית בטיפת חלב. עשיתי פיפי על הסטיק (מיומנות שעד שבוע 35 כבר מקבלים בה תואר…) והאחות התחלחלה, הודיעה לי שאני מיובשת ושלחה אותי למיון יולדות. בבית החולים, אחרי חיבור קצר למוניטור הודיעו לי שיש לי צירים, שאלו אם אני לא מרגישה כלום ואמרו שייתנו לי משהו שיפסיק אותם. אינפוזיה, תרופות, נוזלים, אישפוז של יומיים ו-הופה – הביתה.
 
ואז התחילה הבעיה – אם היו לי צירים ובכלל לא הרגשתי, איך אני אזהה את זה כשהדבר האמיתי יתחיל? {הערה לטובת אלו שטרם ילדו – כשהדבר האמיתי יתחיל – אתם תדענה!) ולכן החלה מסכת של ביקורים בבית חולים לרגל כל פיפס. אני חושבת שכל המיילדות כבר הכירו אותי בשלב שכל-כך התעייפתי מהעניין עד שהתחלתי להפגין סימנים אמיתיים של לקראת לידה… התאשפזתי בשבת בלילה עם צירונים לא מרשימים ופתיחה עוד פחות מרשימה, שחררתי את האיש שאיתי (מי עושה דבר כזה???) וטיילתי לי במסדרונות רוטשילד (שאחרים יקראו לו בני ציון. כשאני נולדתי בו הוא היה רוטשילד ומבחינתי הוא גם יישאר) בהמתנה לאיזו התרחשות מסעירה. ההתרחשויות הגיעו רק אחרי שאיזה רופא נלהב פקע לי את המים וגררו שפע התרגשות שהסתיימה בשליפתו של הגוזל בעזרת מלקחיים. גוזל?אכן כן, גם במימדים. כבודו נולד במשקל המרשים של שני קילו ומאתיים גרם ושוגר אחר כבוד ישר לפגייה, מה שממש לא היה בתכנון כשהגעתי לבית החולים בסוף שבוע ארבעים!
 
אמנם פצפון, אבל הוא אכל כמו גדול ושיכנע גם את הצוות שאפשר לשלוח אותו הביתה לכבוד ראש השנה, למרות שלא הגיע למשקל שרשום בספרים. ואנחנו, שיצאנו מבית החולים יומיים אחרי הלידה, בערב ראש השנה, ממש לא קלטנו איפה אנחנו חיים והתייצבנו לארוחת החג אצל ההורים של המאמן… זה לקח בערך עשר דקות ליד השולחן כדי שאני אבין שמשהו בחיים שלי השתנה ואנחת לתוך המיטה הקרובה, כך שמאותה ארוחת חג לא נשארו לי שום זכרונות.
 
אחרי האפיזודה הזו החכמנו ואת יום הנישואים השלישי שלנו, שהגיע חמישה ימים אחרי הלידה, חגגנו במיטה עם אוכל סיני…
 
זהו. עברו 19 שנה וכמו שאומרים "זה הקטן – גדול נהיה" והפך לבחור מרשים שלא פעם מתנהג כמו המבוגר האחראי בבית הרבה יותר מההורים שלו…
 
זו השנה הראשונה שאנחנו לא ביחד ביום ההולדת שלו. הוא עסוק בלמצוא את מקומו במכינה (ועושה רושם שגם שם הוא תופס את משבצת המבוגר האחראי) ואנחנו כאן אוהבים, מתגעגעים ולומדים לשחרר.
 
אז ילד שלי יקר, אני אוהבת אותך עד השמיים ובחזרה (ועוד קצת) ומאחלת לך שהחיים יזמנו לך אושר, הרפתקאות, קסם, חיוכים וחוויות.
יום הולדת נפלא
אמא

אני מתנצלת על גודל הפונט מכאן והלאה, אבל הניקוד חיוני כאן…
 
מי יודע מי גנב את החיריק והחליף את בניין הִפְעִיל בבניין הֵפְעִיל?
הבן שלי (שהוא פרופסור, כידוע, ולפיכך אפשר להניח שטיפש הוא לא) הֵתחיל את המבחן בחששות, הֵמשיך ברגשות עידוד כשראה זה קל משציפה ובסופו של דבר הֵצליח.
וכשאני מעירה לו (ועל זה אני מעירה, ללא לאות) הוא פשוט עונה שזה לא יעזור לי וככה הוא רגיל לדבר. מזעזע, לא?
שמעתי הסברים שאומרים שאנחנו פשוט נהיים עצלנים יותר, וכמו בתחומים אחרים גם בתחום ההגייה אנחנו בוחרים בדרך הקלה. אולי זה באג אצלי במוח, אבל אני באמת לא מבינה למה להגות צֵרֵה יותר קל מלהגות חיריק…
 
לפיכך – לכבוד ראש השנה – אני קוראת לכולם להחזיר לחיריק את כבודו האבוד!
 
–
משהו קטן וטוב #47 (2009)
בהיותי מאותגרת טיפוח (אני שונאת קוסמטיקאיות, קרמים ושאר תכשירי עינויים) לא הכרתי את רשת ללין. לפני כחודש עברנו ליד הסניף של ללין בביל"ו וראינו שם כרית כבשה חמודה להפליא, אז אתמול נסענו לחנות ללין בכרמיאל על מנת לרכוש כרית כזו לבוגר, שיש לו רומן עם כבשים ושגם יהיה בן 19 מחר, אז מגיע לו.
נכנסנו לחנות וגילינו עולם קסום שמריח טוב וממש עושה חשק לקנות. הנסיכה הודיעה שזו החנות היפה ביותר שראתה, ואחרי מבט המום מאמא שלה הוסיפה "חוץ מהחנות שלך…"
אז ללין שווה לגמרי והכבשה עוד יותר, הנה – תראו:



 

יש ספרי ילדים שאני הכרתי לילדים שלי ויש כאלו שהם הכירו לי, או שלפחות הכרתי רק בגללם. כאלו שבכלל לא היו בשטח כשאני הייתי ילדה ואפילו לא כשהבוגר והפרופסור היו בגיל המתאים.
 
אחד מהאוצרות הכי גדולים בתחום הזה הוא שלישיית ספרי צ'רלי ולולה, מאת לורן צ'יילד (ותודו שזה שם מדליק לסופרת ילדים). צ'רלי הוא האח הגדול של לולה, ולולה, כמו ילדה אופיינית – לא רוצה ללכת לישון, חוששת מבית הספר ושונאת עגבניות…
צ'רלי עוזר לה, בעזרת הרבה דימיון, להתמודד עם כל הקשיים האלו, בלי שהספרים יהפכו לשנייה אחת לדידקטיים. והציורים – פלא אחד גדול.
 
במערכת שמור (וכנראה לא ישוחרר לָעולם לְעולם) סרט בר המצווה של הפרופסור, שבו שיחקתי מכשפה (או סתם זקנה נרגנת) שמנסה לשכנע אותו לאכול עגבניה משופדת על מזלג ענק, והוא – קטן ומסכן – מתגונן בעזרת הספר "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה"…
 
ולמה נזכרתי בספר הנפלא הזה ובאחיו?
כי את קשיי האוכל של לולה: "אני לא מוכנה לאכול אפונה ולא גזר ולא תפוחי אדמה ולא פטריות ולא ספגטי ולא ביצים ולא נקניקיות ואני לא אוכלת כרובית ולא כרוב ולא שעועית ולא בננות ולא תפוזים. ואף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה" פותר צ'רלי בזה שהוא נותן למאכלים השונים שמות חדשים – הפירה הוא קצף עננים מהר פוג'י, למשל, ויש גם סוכריות ארטיקרח מצדק (האפונה?) ועוד המצאות מופלאות שכאלה.
 
את קשיי האוכל שלנו ניסינו לפתור בעזרת צ'רלי ולולה (ומאז הנסיכה אוכלת אצבעות דגים, למשל, שהם חטיף של בנות הים מהסופר התת ימי…) וגם בדרכים יצירתיות נוספות. חלק מהבעיה היא שהנסיכה יכולה להחליט שהיום היא כבר לא אוהבת מה שאהבה אתמול, וכשמתחילים ממבחר מצומצם נשארים בסוף רק עם פיתה עם חמאה )-:
 
במסגרת ההתלהבות שלי מקונספט my granola הצעתי לנסיכה להרכיב לעצמה גרנולה לטעמה. היא התלהבה מהרעיון (למרות שכמובן השאלה הראשונה היתה – מה זה גרנולה?) ועל הבסיס לילדים הוסיפה לעצמה אגוזי פקאן, שני סוגי צימוקים ושוקולד (כמובן). היא קראה לזה "ארוחת הפיות שלי" וחיכתה בחוסר סבלנות ברור שהחבילה תגיע. החבילה הגיעה ביום חמישי כשהיא הייתה אצל סבא וסבתא וביום שישי המאמן הביא לה את הגרנולה שלה הביתה וכמה דקות אחר כך קיבלתי טלפון מנסיכה מאוכזבת שלא אהבה את הגרנולה שלה… אז הרגעתי אותה והזכרתי לה שהכי חשוב לנסות. אבל אז הגעתי הביתה ומצאתי נסיכה ממש מאושרת שאבא נתן לה לטעום כל מרכיב בגרנולה בנפרד, ואחרי שהיא ראתה שאת כל המרכיבים היא אוהבת (חוץ מהפקאנים) הציע לה לנסות את הגרנולה בלי חלב והנה קסם – ככה זה ממש טעים לה (אחרי שהיא שלפה את הפקאנים). וכשאמרתי לה שזה גם בריא – בכלל ניצחתי. עכשיו היא מפנקת את עצמה כל יום במנה של הגרנולה שלה, בכפית, בלי חלב. ואני כמובן מאושרת עם כל מאכל חדש שהיא מוכנה להוסיף לרפרטואר.
 
ואז הגיע תורי לנסות את הגרנולה שרקחתי לעצמי (הפינוק של אמא) – אושר גדול ורב. גרנולה מתוקה בעדינות, וכשמדי פעם אני נתקלת בחתיכת חלבה או תמר זה עושה לי כמו פיצוץ של טעם בפה. הבעיה היחידה שגיליתי עד עכשיו היא שהקינואה המותפחת צפה מעל החלב…
 
אז לסיכום – אני בהחלט ממליצה בחום. הבוגר יקבל היום את ההזמנה שלו, ושני גלילים נוספים יימסרו כמתנות מפנקות לראש השנה, ואני כבר מתחילה לתכנן מה ייכנס לגליל הבא שלי (וגם מה אני אעשה עם הגלילים המופלאים האלו כשיתרוקנו…)
 
לדעתי, אם תזמינו היום, עוד תוכלו לתת את זה כמתנה מקורית לראש השנה….
 
והנה גם התמונות:
 
משהו קטן וטוב #46 (2009)
ראיתם כמה יפה נראים השולחנות שעליהם מונחים גלילי הגרנולה?
 
וצ'ופר – הפנייה לפוסטים הנידחים והלא מעודכנים שלי –
כמה מילים על מסיבת הסקראפ
פיות ועוד פיות
 
 

מסיבת הסקראפ היתה כיף אדיר. 40 בנות עמוסות חומרים ואנרגיה, שבאו לעשות כיף.
 
אז נכון שלא הספקנו כל מה שתכננו, ושהתבלבלנו לגבי חלק מההנחיות שתכננו מראש ושלמרות שהבאתי גם מצלמה רגילה וגם מצלמת וידאו  לא הגעתי בכלל לצלם, אבל זה ממש בקטנה.
 
סיימנו לקפל בערך ב 23:30 ואז עוד עצרנו בהרצליה לאכול משהו, לפני הנסיעה הארוכה הביתה. את העייפות ואת השעה המאוחרת שבהן אגיע הביתה לקחתי בחשבון מראש. מה שלא לקחתי בחשבון היה את הפקק של הכמעט 40 דקות ביקנעם, בגלל שעובדים שם בכביש… וגם לא את זה שהצינון שלי יעשה קפיצת מדרגה ויהפוך לצמרמורות… אז נסעתי לי, כשהפרופסור ישן לצדי, וניסיתי להבין למה כשהמזגן מכוון ל 23.5 אני מתבשלת, וכשאני מורידה מעלה אחת אני מתחילה לקפוא…
 
כל זה נועד להסביר את הכותרת…
 
אז למי שרוצה לדעת קצת על מה שעשינו ואיך היה לנו, מהזווית של המשתתפות, אני ממליצה לקפוץ אל הבלוג של קרן (פרפרים) שתיארה את חוויותיה, כמו שהיא יודעת לעשות, בליווי צילומים משובחים. וחוץ מזה שהיא כזו מוכשרת, אז גם קיבלתי ממנה מתנה מקסימה!
 
זו ההזדמנות לומר תודה, קודם כל לאליס, שהיתה שותפה נפלאה להפקה, וחוץ מזה לכל הבנות המקסימות שהגיעו (ובמיוחד לחיפאיות המקסימות שהתייצבו בהמוניהן… ולהדרלינג שהתגלגלה כל הדרך מירושלים) ושיתפו פעולה ועמדו בזמנים ואפילו לא קיטרו מדי כשהתנהגתי כמו רס"ר עצבני  שמודד זמנים…
 
נתראה במסיבה הבאה!
 
_________________________
משהו קטן וטוב #45 (2009)
שניים במחיר אחד – בתור פרס על התנהגות טובה וקריאת הפוסט הזה עד הסוף, אתן מקבלות הפנייה לפוסט הקודם שלי, זה שעליו ישראבלוג לא שלח עידכון…

את הסחורה לחנות, בעיקר את המתנות, אני אוספת בפינצטה. זה אומר שאני בחיפוש מתמיד אחרי מוצרים חדשים ומיוחדים, כאלו שיש להם ערך מוסף, כאלו שהייתי שמחה לקבל בעצמי, כאלו שהמחיר שלהם שפוי. זה אומר גם שיש יבואנים ויצרנים שאני רוכשת מהם רק מוצר אחד או קו מוצרים בודד. זה אומר גם שאני עובדת עם המון המון ספקים. זה ממש מצחיק אותי, בגלל שלפני שפתחתי את החנות ישבתי עם הפרסומאי המדהים שלי והוא סיפר לי על בעלת חנות ממכרותיו, שבגלל שבעלה רואה חשבון, היא מרשה לעצמה לעבוד עם עשרות ספקים. התחלחלתי מהסיפור והסברתי לו שאת הספקים שלי אפשר יהיה לספור על כף יד אחת. קצת פחות משלוש שנים אחר כך, נותר לי רק לצחוק על עצמי ועל התמימות שלי דאז (ואני אפילו לא נשואה לרואת החשבון שלי, למרות שאני אוהבת אותה מאוד).
מאחר שאני רוצה להכיר את הסחורה שלי באופן אישי, ולבחור אותה, כאמור, עם פינצטה, זה אומר שיש לי גם קשרים אישיים והרבה מפגשים יוצאי דופן עם הספקים שלי. את אמיר פגשתי בפעם הראשונה על ספסל בקסטרא, ליד בובימה (ואז גם גיליתי איזו חנות מקסימה זו); את יפתח פגשתי בבית קפה בהרצליה, וכשהוא סיפר לי בעיניים נוצצות על ערכות המדע שהוא מתכוון לייבא יכולתי כבר לנחש שפרופסור איינו יהיה הצלחה אדירה; אל ענת התקשרתי אחרי שמצאתי את המדבקות המדליקות שלה בעומר בטבעון ואת אילן הכרתי דרך אסנת ואת אסנת הכרתי דרך דליה המקסימה ששמעה שאני פותחת חנות ואמרה לי שאני מוכרחה להכיר את החברה שלה שמייבאת מוצר מדליק – פליימייס. מה שנחמד הוא שעם חלק מהספקים האלו אני הולכת יד ביד מאז שפתחתי את החנות, ובמקביל להתפתחות שלי אני רואה גם את ההתפתחות שלהם ונהנית מכל מוצר חדש שהם מביאים. היום יש כבר ספקים שמחפשים אותי, ואני מקווה שזה סימן לזה שאני בדרך להיות מותג (-;
 
את נעמי וטל מהסדנא הכרתי בפעם הראשונה דרך מרמלדה (כבר סיפרתי לכם איזה דברים טובים מוצאים שם) ובתור הפייה השימושית שאני התאהבתי בפייה הראשונה שלהן – פיית החנייה. מאז נולדה להן גם פיית הדרך והיום פגשתי את הפיות המקומיות, באמצע גבעתיים, במפגש על הכביש, כשהיא בדרך לפגישה ואני בדרך הביתה, לגליל. זו לא פעם ראשונה שיש לי מפגשי העברת סחורה כאלו שנראים כמו מפגש של סוחרי סמים…
נעמי פתחה לי את חבילת הקלפים והקלף ששלפתי גרם לי לחיוך גדול:
 
מתאים לי בתור מוטו לחיים. {זה מזכיר לי שאת המילה מוטו הכרתי בפעם הראשונה בספר "אי הילדים" בתרגום המקורי של ימימה טשרנוביץ-אבידר, שנים רבות לפני שזכיתי לקרוא אותו שוב בתרגום המופלא של אמא שלי, רק שעכשיו הוא נקרא "אי-בוד"}
 
אחרי שהחלפנו בינינו סחורה וצ'ק ואיחלנו שנה טובה, נכנסתי לאוטו בכוונה להתחיל בניעה צפונה ונעמי עצרה אותי לעוד רגע, לתת לי במתנה חבילת קלפים ולהציע לי להחזיק אותה באוטו ולשלוף לי קלף בכל פעם לפני שאני יוצאת לנסיעה. אז שלפתי:
 
ונסעתי לי הביתה בלב שלם ובכוונה מלאה.
______________________________
משהו קטן וטוב #44  (2009)
הסיבה שהייתי במרכז היום?
לאסוף את חיתוכי האותיות החדשים – סוף סוף כתב יד.
המשתתפות במסיבת הסקראפ מחרתיים יזכו לחשיפה הראשונה!