חודש: נובמבר 2009

חשבתם פעם איך נראים היו החיים שלכם אם הייתם נולדים לפני המצאת הפניצילין?
סביר להניח שקצרים יותר…
 
חשבתם פעם איך היו נראים החיים שלכם אם הייתם חיים לפני המצאת המטוסים?
סביר להניח שלא הייתם מגיעים כל כך רחוק…
 
חשבתם פעם איך החיים שלכם היו נראים אם עדיין לא היו ממציאים את הקולנוע?
סביר להניח שמשעממים יותר…
 
היום יצא לי לחשוב על איך היו החיים שלי נראים אילו לא היו ממציאים את האינטרנט…
 
לפני שמונה וחצי שנים ביליתי שעות רבות מחיי בפורום הריון ולידה, ואז הנסיכה נולדה.
לפני שש וחצי שנים בישלתי וטעמתי יחד עם החברים מפורום אוכל, ואז התחלתי דיאטה.
לפני ארבע וחצי שנים גיליתי את פורום אומנות שימושית ב-YNET ומאז החיים שלי לא נראים אותו הדבר…
 
דרך, ובזכות הפורום, נוצרו לי חברויות מופלאות, חוצות גיל ומרחק, עם נשים שרק המחשבה עליהן מעלה חיוך על הפנים שלי.
הרבה מהחברויות הן וירטואליות לגמרי, נבנות במילים מעל דפי פורומים, בלוגים ותגובות, ואחרות חצו את הדרך אל מעבר למסך.
 
את שלושת הימים האחרונים ביליתי עם אוסף של חברות כאלו, וגם עם חברות חדשות שרק עכשיו הכרתי, בסוף השבוע הכי סקראפי שיכול להיות.
ואם זה לא מספיק, אז את יום שישי בבוקר ביליתי עם המדענית היצירתית, מה שהיה עוד תוספת של דובדבן על הקצפת.
 
מאחר ש…
יצאתי לדרך הביתה כל-כך עייפה מצד אחד ובהיי כזה היסטרי מהצד השני, עד שלא שמתי לב איך אני נוסעת ובחרתי בדרך הארוכה
וכיוון ש…
בשנייה שהנעתי את האוטו הגרון שלי התחיל לכאוב, כאילו הוא יודע שסוף השבוע הגיע לסיומו ועכשיו מותר להתמוטט
ועוד יותר כיוון ש…
השעה היא אחת שלושים ושבע לפנות בוקר, ובמצטבר ישנתי בארבעת הלילות האחרונים 11 שעות…
 
אני בכלל לא הולכת לספר לכם איך היה בשלושת ימי הסדנאות אצל נתנאלה. סיפורים שכאלה, וגם תמונות של היצירות, יגיעו כשאתחפר החוצה מהמיטה. אולי מחר ואולי לא…
 
אבל אני כן אנצל את הבמה הזו כדי להגיד תודה ענקית לאישה שהיא כבר מותג, שעשתה ככל שביכולה (וגם קצת מעבר, בעזרתו האדיבה והמחייכת של אבירם) כדי שלכולנו יהיה סוף שבוע מהאגדות. הצליח לך!
 
__________________________
משהו קטן וטוב #63 (2009)
מאחר שנפרדתי מהמחשב לשלושה ימים, בכלל לא ידעתי שכבר העלו באתר של גורי-לינרו את היצירות לתחרות המשפחה.
מזל שנתנאלה סיפרה לי.
מעניין אם תאהבו את אותה יצירה כמוני…
ותזכרו –
מי שמצביע משפיע!
 

אתמול אחר הצהריים, קצת לפני שיצאתי לעבודה, הנסיכה הסתכלה עלי ובטון רציני לגמרי (על גבול הטרגי) אמרה "יש לי הרגשה שאנחנו צריכות לעשות משהו מיוחד ביחד".
אתם הייתם עומדים בפני פנייה/בקשה כזו?
ועוד בטון כמעט טרגי?
אז פלא שגם אני לא?
רק שביקשתי לדחות את זה למחר (כלומר היום) כי אחה"צ של יום שלישי הוא האחה"צ הפנוי שלי, זה שמיועד לבילוי זמן איכות עם הנסיכה. נכון שזה קורה רק אחת לשבועיים בערך, כי הרבה פעמים כבר יש לה תוכניות דוחות אמא, אבל בכל זאת…
אז החלטנו שקולנוע זה משהו מיוחד, ומצאנו שאפילו יש סרט שהיא טרם ראתה (בין אמא לבין סבתא, הילדה הופכת לשוחרת קולנוע רצינית).
הלכנו לראות את "המסע הקסום של אימפי" בקריון, ולמרות הדיבוב לא סבלתי, מה שבהחלט אומר שהדיבוב בקולנוע משתפר.
 
אחרי הסרט הלכנו לצומת ספרים לבדוק איך אנחנו מעשירות את הספרייה שלנו לכבוד ה"ארבע במאה" שהתחדש עלינו לטובה. הסברתי לנסיכה שהיא יכולה לבחור לה שני ספרים (במבצע הקודם היא קיבלה אחד מהארבעה, בזה שלפניו אני קיבלתי את כל הארבעה… אצל מי מתלוננים על הרעת תנאים???). לקח לה בדיוק רגע למצוא את "לילי המכשפה בעקבות האוצר האבוד". את הספרים הקודמים בסדרת "לילי המכשפה" היא קיבלה במתנה מסבתא, שתירגמה אותם, אבל מה לעשות שבהוצאה נפלו על הראש והחליטו להעדיף את מיכאל דק על פני סבתא? בפעם הקודמת שראינו את הספר הזה בצומת הוא בדיוק לא היה במבצע והנסיכה ממש התאכזבה, אבל מזל שהפעם הוא כן. הספר השני שהיא בחרה לה הוא ספר הסיפורים הנוסף של ג'ורג' הסקרן. כבר יש לה אחד מהסדרה והיא ממש נהנית ממנו, אז ברור שזו בחירה טובה.
בנקודה הזו חשבתי שהגיע תורי ועכשיו הזמן שאלך לחפש לי ספרים.
אז חשבתי. הנסיכה הגיעה אלי להראות לי את אחד הספרים בסדרת "השושנים האנגליות" של מדונה ולספר לי שדיפדפה בו והוא נראה לה מעניין. הצעתי לה לקרוא קצת ולראות אם הוא אכן. לקח כמה דקות של קריאה בעמידה כדי שהיא תחזור ותספר לי שהעמוד נגמר בצורה מותחת וזה ממש גורם לה לרצות להמשיך לקרוא. מצאתי לה כיסא והיא שקעה בקריאה. כמובן שהקצבת הספרים שלי נפלה באותה שנייה לספר אחד מתוך ארבעה…
 
עם שקית הספרים הלכנו לאכול. הנסיכה, באופן ממש ממש מפתיע (לקרוא בקול ציני) בחרה במקדונלדס. אני, לעומת זאת, החלטתי שאם אוכל רק קינוח אני ממש בסדר, וממש לא מעניין אותי כמה קלוריות יש בו (מוקדש לקוראת האהובה מאוד, היודעת בדיוק כמה קלוריות יש בפרוסה של פאי קוקוס…). הלכתי על ופל בלגי עם טיפה של סירופ מייפל ושני הרי קצפת. מאחר שכשהגעתי לשולחן הנסיכה הודיעה לי שזה נראה "ממש מעולה!"הצעתי להשאיר לה חלק.
כשחתכתי לה את החלק שלה היא אמרה תודה, והוסיפה והבהירה שהיא לא אומרת לי תודה על הקינוח, אלא על כל הדברים שאנחנו עושים בשבילה. הבגדים שאנחנו קונים לה והאוכל שאנחנו מכינים לה והרשימה נמשכה עוד ועוד. לא הייתם נמסים?
אז נמסתי.
 
אין ספק שהיא צדקה לגמרי.
היינו צריכות לעשות משהו מיוחד ביחד…
 
__________________________
משהו קטן וטוב #62 (2009)
זה היה אמור להיות נושא הפוסט הזה, אבל בילוי אחר הצהריים דחק את זה לכאן…
אני לא יכולה לחשוף עדיין את מה שהכנתי לתחרות המשפחה של גורי לינרו, אבל אני כן יכולה להמליץ לכם בחום על תחרות חנוכה שלהם.
התחרות מיועדת לילדים, בשלוש קבוצות גיל, ובכל קבוצת גיל יחולקו שלושה פרסים שווים לאללה.
ולמה אני ממליצה?
קודם כל הם זכו בהערכה העמוקה שלי כשראיתי שהפרסים שהילדים יקבלו הם זהים לפרסים שהמבוגרים יקבלו. יש בזה משהו מאוד מכובד ומכבד.
שנית, החומרים שלהם (פירוט בעוד רגע) מאוד איכותיים ומזמנים עבודה מאוד כיפית עם תוצאות ממש יפות, אז כיף לי להמליץ.
וגם (פינת היושרה בפרסום) הם עוקבים איך המשתתפים שמעו על התחרות ושווה לי לשמור על קשרים טובים איתם (אז אם ההמלצה הזו תגרום לילד שלכם להשתתף בתחרות, יהיה נחמד אם תציינו שהגעתם דרך קסם שימושי).
 
אז הנה קצת על החומרים –
I-CLAY הוא חימר פיסולי מאוד נעים לעבודה,שמתייבש באוויר, אבל נשאר גמיש (אני תמיד נותנת כדוגמה את העובדה שאילאיל עשתה ממנו כרית סיכות מדהימה!). הוא מגיע בצבעים שונים, בשקיות של 15 גרם ושל 50 גרם, והצבעים השונים גם מתערבבים מצויין. יש להם גם מיכלים חדשים של 400 גרם, אבל אני מניחה שלא תזדקקו לזה אלא אם כם אתם מתכננים על דגם של כל בית המקדש…
 
I-FOAM הוא ההפתעה הגדולה מבחינתי. אני שונאת פולילינה על כל נגזרותיה ולפיכך מיכאל, הסוכן שלהם שמולו אני עובדת, יודע שממש הסתייגתי בכל פעם שהוא הציע לי את הליין של החומר הזה, שנראה, מה לעשות, ממש כמו פולילינה. אבל לכבוד תחרות המשפחה עשיתי ניסיון ולהפתעתי החומר ממש לא נדבק לי לידיים ולעומת זאת הוא נדבק ממש יפה לבריסטולים שאליהם רציתי להדביק אותו! אפשר לקשט איתו אלמנטים דו ותלת מימדיים ואפשר גם לעבות חלקים של ציור, למשל.
 
דבק הנצנצים שלהםמגיע בשלל צבעים (מבריקים, פסטליים, נאוניים ומטאליים) וריכוז הנצנצים שבו הוא מרשים ממש. אפשר להשתמש בו לציור, כמו בטוליפ, אבל אפשר גם לצפות בו משטחים וקטעי ציור וזה יוצא ממש מוצלח. בשבוע הבא אני מקווה להעלות פוסט על "הלבשת" אותיות חלקות ותוכלו לראות איזה יופי זה יוצא.
 
צבעי החלון של AMOS איכותיים ביותר ומגיעים גם ב-14 צבעים חלקים (כולל זהב וכסף) וגם בגרסת קונפטי, עם חתיכות מנצנצות בפנים. אני מניחה שכולם יודעים איך משתמשים בצבעי חלון ליצירת מדבקות חלון, אבל במהלך הניסיונות שלי גיליתי טריק חדש – מילאתי בצבעי חלון את התבניות הגמישות של הפימו ונתתי לזה המון זמן להתייבש (זה בטח תלוי במזג האוויר, אבל בימים היבשים של החורף זה לקח איזה 48 שעות) ואז שלפתי, ממש בקלות,  צורות תלת מימדיות יפיפיות מתוך התבניות.
 
הנסיכה, שלא הבינה את ההוראות שלי, עשתה את זה גם עם דבק נצנצים. הוא מאוד התכווץ, אז הצורה יצאה ממש חלולה, אבל מקסימה. עוד לא יצא לי לבדוק איך לעשות צורה מלאה יותר, אבל אני אעשה ניסיונות עם יותר חומר, ואבדוק גם אפשרות למלא את החלל שנוצר בדבק פלסטי.
 
ויש גם את הטושים הנהדרים של ZIG (טושי קליגרפיה וטושי אקוורל ו-PAINTY ופוסטרמן) ואת הדבקים שלהם, אבל מה עושים עם טושים ודבק אתם כבר יודעים, לא?
אז למה אתם מחכים?
תושיבו את הילדים שלכם להתחיל לעבוד…
 
 

זה מתחיל באסיפת ההורים בתחילת כיתה ב'.
 
אחרי שהמורה מספרת על הרכב הכיתה ועל תוכנית הלימודים, נכנסת המורה לאומנות לספר על המטלה ההורית הגדולה של בית הספר היסודי.
 
ההורים הוותיקים כבר יודעים (וחלקם חוששים מהרגע), ההורים החדשים כבר שמעו שמועות, אבל עכשיו היא באמת מגיעה – עטיפת ספר התורה.
 
לא בכל בתי הספר זה ככה. יש בתי ספר שבהם הילדים מכינים לעצמם את עטיפת הספר כחלק משיעורי המלאכה ויש בוודאי גם אפשרויות נוספות, אבל אצלנו זו מסורת רבת שנים – ההורים מכינים לילדיהם את עטיפת ספר התורה הראשון שלהם כהפתעה.
 
ואז מגיע יום שבת שבו מתקיים טקס קבלת ספר התורה, אירוע לו מתכוננים הילדים במשך שבועות רבים, תוך שהם בוראים את העולם בדרכים מגוונות, מבקרים בבתי כנסת ואצל סופר סתם, רוקדים, שרים ומכינים תפאורה. ובסיום הטקס, כשהם מסיימים את חלקם, יורדים ההורים אליהם, אל הפרקט, ונותנים להם את ספר התורה הראשון שלהם, עטוף בעטיפה שהוכנה במיוחד בשבילם.
 
בעיני זה מדהים ומרגש.
 
מסתבר שלא בעיני כולם, והשנה, באסיפת ההורים בכיתתה של הנסיכה, עלה ניסיון למרד הורים ודרישה (לא מצד כולם, כמובן) שבית הספר יבטל את המסורת הזו ויכין את העטיפות עם הילדים במסגרת הלימודים. לשמחתי בית הספר לא התכופף והמסורת נשמרה, לפחות לשנה זו.
 
כשהבוגר עלה לכיתה ב' לא ממש התעסקתי במלאכת יד, אבל היה ברור לי ששמו דורש ספר תורה שעליו תמונת צייד, ויצאתי לחפש לי כזו ברחבי הרשת. מאחר שמדובר בלפני יותר מעשור זה לא היה חיפוש קל, אבל בסופו של דבר מצאתי תמונה של אֶלְף עם קשת על גבו ועשיתי לה התאמות אוזניים קלות. מרבית חוטי הרקמה שברשותי עד היום הגיעו סביב המיזם הזה. את העטיפה עצמה, מהבד, תפרה אמא שלי, כמו שעשתה גם לעטיפת ספרו של הפרופסור, כי באותם ימים סבלתי מפוביית מכונות תפירה קשה ביותר.
 
לשמחתי, ולגאוותי, הפעם תפרתי בעצמי לא רק את העטיפה של הנסיכה, אלא גם את זו של חברה שלה.
תחושת הישג עמוקה אופפת את כוחותינו!
 
לפרופסור לא השכלנו לתת שם תנ"כי, ולפיכך הוא נדון לכך שכריכת ספר התורה שלו  תעוטר בסיפור הכי מתבקש (לדעתי זו הסצינה הכי פופולרית) של תיבת נוח.
 
והנסיכה?
זו שיודעת כבר מגיל 3 לספר שמשמעות השם שלה היא אמא אדמה?
ידעתי איך אני רוצה לעטר את ספר התורה שלה מהרגע שנתקלתי ברעיון של ליבוד במחט. הרעיון המקורי הגיע מתמונה של כדור הארץ מוקף בילדים שאני שומרת כבר שנים בתיקיית ההשראה שלי:
 


אז זה היה הבסיס, ועליו ביקשתי מאלה החמודה שעובדת אצלי שתצייר לי את יתר הפרטים הנדרשים.
זה מה שיצא:
 


התלבטתי הרבה לגבי הצד האחורי של הכריכה. בסופו של דבר החלטתי לעטר גם אותו בדמות של ילדה (הציור, שוב, באדיבות אלה), אבל אז הסתבכתי עם הפסוק שתיכננתי להוסיף שם. חשבתי על "פרו ורבו ומלאו את הארץ" או על "וירא אלוהים כי טוב", ששניהם פסוקים מצויינים לעמוד מול תמונת העולם כולו, אבל יחד עם דמות הילדה נראה היה לי שאני מעניקה לה איזשהו סוג של אלוהות… ולא לכך כיוונה המשוררת…
 
בסוף, לאור העובדה שלימוד בריאת העולם הביא אותה לאובססיה קלה בעניין היום בשבוע שבו נולדה (ויצא טוב שהיא נולדה ביום שני, כי זה אחד הריקודים שהכיתה שלה רוקדת בטקס) כתבתי (בדבק הנצנצים המעולה של  (AMOSאת מה שמופיע בשם הפוסט הזה –
ביום שני נולדה גאיה
וירא אלוהים כי טוב
 


אפילו טוב מאוד, אם תשאלו אותי.
 
משהו קטן וטוב #61 (2009)
ביום חמישי מתחילות הסדנאות אצל נתנאלה, שזה כבר משהו גדול וטוב.
הנה טעימה קטנה מהבוק שעשיתי לנסיכה אתמול, כדי שיהיו לי תמונות לסופשבוע:

הנושא החם בישראבלוג הוא למה בחרתם בשם שבחרתם לבלוג שלכם וזו הזדמנות לספר למה דווקא "קסם שימושי".
 
אז די ברור שהבלוג, וגם אני, נקראים קסם שימושי כי ככה נקרא העסק שלי.
אבל למה העסק שלי נקרא ככה?
 
לפני הרבה שנים, או ליתר דיוק שלוש, נדבקנו ג'ינג'ית אחת ואני בחיידק היזמות והתחלנו לפנטז על חנות משלנו.
 
באופן טבעי את התוכנית העסקית ובדיקת ההיתכנות הקדימו הדברים החשובים באמת – תיכנון תוכנית ההצטיידות (קניות! זה תמיד לפני הכל…) ובחירת השם.
 
רשימת השמות האופציונליים הצטברה, וחלקם (הזוגיים ביותר באופיים – "מוזות", למשל) הפכו לא רלוונטיים כשדרכינו נפרדו בידידותיות (הג'ינג'ית החליטה שילד שלישי עומד בסדר העדיפויות שלה לפני חנות, אני, שכבר אחזתי בילדה שלישית, המשכתי לרדוף אחרי החלום…).
 
לא ברור לי לגמרי מה הייתה השתלשלות העניינים שגרמה לי להוסיף את "קסם שימושי" לרשימה, אבל אני כן זוכרת שהכנסתי את השם הזה באמצע, כדי לקבל דעות אובייקטיביות מחבר יועצי ומבני משפחתי האהובים. זה לא סתם שהם אהובים, זה עם סיבה – כמובן שהם בחרו את השם הנכון.
 
"קסם שימושי" הוא שם של ספר שאני ממש אוהבת, מאת אליס הופמן. גם הסרט שנעשה בעקבותיו, בכיכובן של ניקול קידמן וסנדרה בולוק (בעברית הוא נקרא "קסם מעשי") היה מקסים. אז היו לשם הזה קונוטציות חיוביות מבחינתי.
 
הרציונל בא רק אחר כך.
 
רק אחר כך, אחרי שכבר היה ברור שזה השם, הבנתי שזה השילוב המושלם של שני היסודות עליהם מבוסס העסק שלי – אומנות שימושית וקסם אישי…
 
אחר כך המאמן התחיל לקרוא לי פייה שימושית, ומאז זו אני. לימור, הפייה השימושית מקסם שימושי.
נעים להכיר.

התחלתי לעצב אלבומים לפני כמעט שמונה שנים, לגמרי במקרה… זה התחיל באלבום הפרידה של תמי, מנהלת בית הספר האהובה שלנו, ופנו אלי משתי סיבות: קודם כל הייתי בחופשת לידה, מה שאמר שבטח יש לי זמן פנוי (אפשר לחשוב…) ושנית, הייתי ידועה כאדם של כתיבה ושל טקסטים, אז חברותי לבית הספר החליטו שמתאים לי לערוך את האלבום. לא הן ולא אני חשבנו יותר מדי על הצד האומנותי של העניין.
 
בגלל האהבה שלי לתמי לקחתי על עצמי את האתגר בשמחה ובהתלהבות, ולא היה לי שמץ של מושג איזו השפעה ענקית תהיה לזה על החיים שלי…
 
אבל למה אני מתחילה את הפוסט הזה בפרה-היסטוריה?
קודם כל כדי לומר שאז, כשהתחלתי לעצב, לא היה לי מושג ירוק לגבי כל העניין.
אפילו לא ידעתי באיזו מילת חיפוש להשתמש כדי למצוא מידע באינטרנט, כלום…
וכשנסעתי ללונדון בערך באותה תקופה לא היה לי מושג מה לחפש ואיפה, וחזרתי עם כמה ניירות עטיפה מהממים מהרודס וזהו בערך…
 
די מהר זה השתנה.
שמתי יד על מגזין בנושא, והתמכרתי לחלוטין (וגם החלטתי מייד שאני חייבת נסיעה לארצות שמעבר לים, בהן אפשר למצוא אוצרות…) וגם התחלתי להתמקצע ולאגור.
ברגע שכבר ידעתי מה ואיפה לחפש (והאינטרנט הרי מלא ידע והשראה) עלה הנושא של חומרים לא חומציים (וגם נטולי ליגנין, אם אפשר).
 
אני לא הולכת לכתוב פה הסבר אקדמי על הנושא. דפי ממסטיקים עשתה את זה מצויין לפני כמה ימים ואתם מוזמנים לקפוץ לביקור אצלה אם אתם מעוניינים ברקע מדעי.
 
אני גם לא הולכת לטעון לתיאוריית קונספירציה של החברות שמייצרות את החומרים ורוצות שנקנה אותם (כמו שאני לא מוכנה לקבל שוולנטיין זו קונספירציה של הולמרק שרוצים שנקנה כרטיסי ברכה). בין היתר זה יהיה קצת כמו לעשות פיפי לבאר שממנה אני שותה, לא?
 
אבל אני כן הולכת להגיד במה אני מאמינה, והדעה שלי התחזקה והתגבשה אחרי שקראתי פעם מאמר שעסק בשאלה "איזה סוג של מעצבת את" והציב את עיצוב האלבומים על סקאלה שבין ארכיונאות מצד אחד להנאה ושימור זכרונות מהצד השני.
 
הסיבה הראשונה, והחשובה ביותר, שבגללה אני מעצבת אלבומים היא שאני נהנית מזה. מדובר בלא מעט עבודה, שבדרך כלל אינה מתוגמלת כראוי, גם אם משלמים לי עבורה, אז ברור לי שאם זה לא היה כיף לא הייתי עושה את זה.
 
הסיבה השנייה שבגללה אני מעצבת אלבומים, היא אכן שימור הזכרונות המשפחתיים שלי, עבור ילדי ומן הסתם עבור ילדיהם אחריהם. אני לא בטוחה מה יהיה אחרי אלו, ולא מתכננת כל כך רחוק, אבל אני בטוחה שאם יהיו לי ניני נינים שיטרחו להסתכל באלבומים שעיצבתי, הם לא יתפלאו לראות שם תמונות מצהיבות וסימני זמן. אתם יודעים מה? זה בטח יוסיף לעוצמת החוויה מבחינתם…
 
לפיכך, אני לא מקדשת את עניין "נטול החומציות". את התמונות אני מדביקה בדרך כלל בדבק דו צדדי של חברת 3M שאכן בטוח לשימוש עם תמונות, אבל הוא כל כך נוח לשימוש שיכול להיות שהייתי משתמשת בו גם אם הוא לא היה כזה… אני עובדת בעיקר עם ניירות נטולי חומצה פשוט כי הם יפים ומתאימים לי, אבל אם אני מוצאת במאגר החוצצים שלי כזה בצבע שאני אוהבת, אני אשתמש בו בלי לוודא שהוא נטול חומצה.
 
בתמצית, אפשר לומר שאני שומרת על העניין כשזה נוח לי, אבל לא נותנת לזה לקלקל לי את הנוחות ואת הכיף. כמו שאמרתי לא פעם : "אם יכתבו על הילד שלך בעיתון, אתה לא תכניס את זה לאלבום כי נייר העיתון הוא חומצי???" {וכן, אני יודעת שיש לזה פתרונות אחרים, אבל אל תתנו לזה לקלקל לי את הדוגמה…}
 
יותר מזה – למי שחדש בתחום אני מסבירה את עניין החומצי/לא חומצי, אבל מצד שני גם מבהירה שהמשעול הפחות בטוח הוא גם הזול יותר. אם אפשר לקנות דף קארדסטוק בשניים-שלושה ש"ח, או שאפשר לקנות חבילה של שמונים חוצצים צבעוניים בארבעה עשר, מה עדיף? והתשובה היא כמובן – תלוי איזה סוג של מעצבת אלבומים את…
 
אז איזה מין מעצבת אלבומים את? איפה את על הסקאלה?
 
משהו קטן וטוב #60 (2009)
האיש שאיתי, AKA המאמן, נמצא על גל של התפתחויות חדשות. בין היתר הוא מרים בחודש הבא יום עיון מרתק בנושא שיווק באינטרנט, שמתאים לכל מי שרוצה לשווק את עצמו בצורה אפקטיבית באינטרנט. מי שרוצה לדעת על זה עוד (וגם לקבל הנחה מיוחדת, בגלל הקשרים האישיים שלי עם המאמן ) מוזמן לשלוח אלי מייל limor292@gmail.com

45 דקות בין נתניה לחבצלת השרון גרמו לי להרהר בהיגיון שבקיום מסיבות סקראפ ביום חמישי בערב, במרכז הארץ…
 
אבל למעט הרהורי הכפירה האלו (וההבנה שבעצם לא חשוב באיזה יום זה קרה, מי שאשם באמת אלו מע"צ שבשל העבודות בכביש הקטינו בהדרגה כביש של ארבעה מסלולים לכביש עם מסלול אחד, וגם בו עצרו את התנועה בלי שום סיבה נראית לעין) באמת שהיה לי אתמול כיף גדול.
 
זו היתה מסיבת הסקראפ השנייה שאליס ואני אירגנו יחד, והפעם, ללא הלחץ של הפעם הראשונה (ובלי להגיע באיחור של חצי שעה בגלל פקק האימים באיילון) הייתי הרבה יותר רגועה.
 
במסיבה הראשונה אני דחפתי לכיוון של לעשות הרבה ומהר, ואכן, בפרק זמן של 3 שעות הצבנו בפני הבנות שבע משימות. פלא שחלק מהן סיימו את הערב לגמרי בלי אוויר?
 
אחרי האירוע ההוא הבנו שדרך כל הסקראפ הזה קצת איבדנו את המסיבה עצמה…
 
ולכן הפעם היה קצת אחרת (מה שלא השתנה הוא שגם הפעם אין תמונות… אבל זה רק זמני. בגלל שאין לי מושג איפה המצלמה שלי, צילמתי ים של תמונות – בעיקר ידיים עובדות – עם המצלמה של יערה, וכשהתמונות יגיעו אלי יהיה פוסט חגיגי).
 
קודם כל השארנו חצי שעה בהתחלה למינגלינג, נשנושים (וגם שידרגנו את הכיבוד), קניות והמתנה למאחרות.
 
אחרי זה הורדנו את החלק של התחרות מהעניין. לא התאים לנו הלחץ של לאסוף את העבודות מכולן, לדרג אותן ולהחליט מי זוכה בפרס. וחוץ מזה, אף אחת לא אוהבת שלוקחים לה את הפרוייקט כשהיא עוד לא חושבת שסיימה…כמובן שלהחלטה הזו היה מחיר שעוד יתברר… בכל אופן, במקום לבחור זוכות, החלטנו שכולן זוכות על עצם ההשתתפות שלהן, וכולן קיבלו מאיתנו חבילת מתנה.
 
השארנו את הבינגו – כי בינגו זה תמיד כיף!
 
והעיקר – צמצמנו את כמות המשימות ונתנו יותר (מדי?) זמן.
 
המשימה הראשונה היתה לעצב דף בגודל 10*10 ב-20 דקות.
עם סיום המשימה הזו הסתבר שיש לה המשך – עיצוב דף 30*30 שהדף הקטן הוא חלק ממנו.
 
המשימה השנייה הוגדרה ככה – השעה עכשיו 21:30 ואת המשימה הקרובה נסיים בשעה 22:00. עליכן לעצב דף אלבום 30*30 והוראות נוספות יגיעו בהמשך. אחרי 10 דקות התבקשו כולן להפסיק לעבוד ולהעביר את הדף לחברה שיושבת מימין שתמשיך את העבודה. הוראה דומה ניתנה אחרי 10 דקות נוספות. כמובן שהיו לנו סרבניות העברה וגם כאלו שכבר סיימו את הדף אחרי 20 דקות, אבל מכיוון שאנחנו לא מהמשטרה, ועיקר העניין הוא הכיף, אז כמובן שזרמנו.
 
המשימה השלישית היתה לעצב דף אלבום (ללא הגדרת גודל) משתי תמונות שאנחנו סיפקנו. את התמונות צילמנו במעדניית "לפתן" בכפר הס, ועוד נקדיש להן פוסט כשהתמונות של העבודות יגיעו לידי. בשלב זה נרשמה פריקת עול מוחלטת, כשלפחות חצי מהבנות המשיכו לעבוד על פרוייקטים קודמים (נכון שאמרתי שיש מחיר לזה שלא אוספים את העבודות?) אבל אנחנו, מה אכפת לנו? אנחנו באנו ליהנות…
 
חצי השעה האחרונה הוקדשה לעוד קצת מינגלינג, לשוטטות בין העבודות של הבנות האחרות ולסגירת קצוות.
 
אז היה כיף, והייתי בהיי, מה שבהחלט עזר לי לעבור את אותן 45 דקות אומללות בפקק (לדעתי מדובר בקטע של 3 ק"מ. זו כמעט נסיעה במהירות שלילית…)
 
עכשיו אפשר להתחיל לתכנן עוד מסיבה.
שבת שלום!
לימור

כמו שכתבתי בשולי הפוסט הקודם שלי, זה שלא קראתם כי לא קיבלתם עידכון, ביקרתי השבוע באיקאה. באופן צפוי, מתוך 300 ש"ח שהוצאתי, רק 10% בערך היו על מה שבאמת התכוונתי לקנות…
 
בין היתר קניתי שם שמיכת פליז בצבע תכלת. קניתי אותה כי ממש לפני שבוע שמרתי בתיקיית השראה שלי את התמונה הזו, שעלתה באחד הבלוגים שאני קוראת (הייתי בטוחה שזה היה אצל מיכליקה, אבל עכשיו אני לא רואה שם את התמונה אז כנראה שטעיתי…)
זיהוי של מקור התמונה יתקבל בברכה…


 
בכל אופן, כשראיתי את שמיכת הפליז היה לי ברור שהיא תתאים יותר מהכל להפוך לסדרת צעיפים… האמת שבתור שמיכה היא לא משהו, די דקה, אבל הצבע שלה מקסים והמחיר עוד יותר – 15 ש"ח.
 
אז כשהגעתי הביתה התלהבתי והתחלתי לחתוך את השמיכה ובדים תואמים. האמת היא שתיקיית ההשראה נמצאת במחשב שבחנות, אז עשיתי את זה לפי הזיכרון, אבל זו לא ממש חוכמה, זה פרוייקט די פשוט.
 
בינתיים תפרתי שניים מהצעיפים, ויש לי עוד שניים חתוכים ועוד הזמנות לשניים נוספים.
 
זה הצעיף של הנסיכה, שכבר הלכה איתו לבית הספר ביום חמישי, למרות שהיה יום חם להפליא:
וזה הצעיף של היפה, שתקבל אותו הערב:





מסקנות מהפרוייקט:
* אפילו שיש לי גלגלת בדים חדשה וכיפית, לא רצוי לנסות לחתוך בבת אחת ארבע שכבות של פליז
* מומלץ לזכור שלא מגהצים פליז, ואפילו אחרי שנייה אחת כבר יש מגהץ דביק
*לפיכך, ומאחר שהאפליקציות גוהצו לפליז דרך שכבת בד אחרת, הן לא ממש מחזיקות במקום ודורשות חיזוק בתפירה
* כשמשוויצים – משלמים. לפיכך בכל פעם שאני מראה איזה יופי של צעיף עשיתי, אני מוצאת את עצמי עם עוד צעיף מתוכנן… אבל זו לא תלונה. אני ממש נהנית מהם.
–
משהו קטן וטוב #59 (2009)
אתמול היה אצלנו ביישוב "חג המעלות". זה אירוע שמאורגן על ידי הנוער, בהשתתפות הנוער ובעיקר עבור הנוער. כל שנה מחדש נוגע לי ללב לראות את הרצינות שלהם, את האכפתיות ובעיקר את שמחת העשייה.
 
ועוד משהו קטן – תחזרו לרשימה הקודמת. יש שם המלצה קטנה וטובה שלא כדאי לפספס…
 

אני חצי יקית, מה שאומר שאני מגיעה לכל מקום בזמן.
אבל אני גם חצי לא יקית, מה שאומר שלמעשה אני מגיעה לכל מקום לפני הזמן, רק מהחשש שלא אדייק…
 
אתמול היה לי ראיון בשגרירות ארה"ב, לכבוד הויזה שלי שפג תוקפה.
קבעתי את הראיון לשמונה וחצי, אבל אז נלחצתי שלא אגיע בזמן והזזתי אותו לתשע ועשרה.
ואז פרץ כאן החורף.
אז החלטתי לקחת מקדם ביטחון של זמן, כדי שבטוח לא אאחר.
וגם התעוררתי רבע שעה לפני השעון.
אז יצאתי מהבית בחמש ועשרים.
ונסעתי במהירות סבירה, ואפילו לאט לפעמים, כשהעננים נשברו לי מעל הראש.
ובשש וחצי עצרתי בחבצלת השרון לקנות קפה.
ובשבע ועשרה עברתי ליד וינגייט.
ובשבע ועשרים חלפתי על פני צומת גלילות.
וברבע לשמונה, במבול רציני, נכנסתי לרחוב הירקון.
נסעתי לאט וחיפשתי חניה ובסופו של דבר הגעתי לחניון שממוקם בדיוק מול השגרירות. בחמישה לשמונה…
 
אז יצאתי לצוד לי ארוחת בוקר, ודרך הטיפות הגעתי ל"קפה מצדה", מה שהיה די משעשע, כי בדיוק שם ישבו והמתינו הנסיכה, היפה והמאמן לפני כמה שנים כשהלכתי עם הבוגר להוציא לו ויזה…
 
לזכות "קפה מצדה" יש לציין קודם כל את הכסא בכניסה עם השלט "שמור לגלעד שליט, עד שיחזור" וחוץ מזה את הנוף של הים הסוער שנשקף לי מהחלונות. וגם האוכל היה טעים.
 
את הביקור בשגרירות זכרתי כסיוט די ארוך, אבל לא לקחתי בחשבון שאז היה אוגוסט וגם מלחמה. לכבוד העובדה שבכלל הדליגו אותי על השלב של הראיון, יצאתי משם תוך בערך חצי שעה, מה ששיחרר לי איזה שעה וחצי שנוצלו כראוי בנסיעה צפונה (ראו משהו קטן וטוב)
 
אז זהו. הויזה בדרך ועכשיו הזמן להתחיל לטפל בטיסות, מלונות וכו'.
 
!USA – here we come
 
__________________________
משהו קטן וטוב #58 (2009)
לאור הזמן שהתפנה לי, עצרתי באיקאה לחפש כמה דברים. את מה שרציתי לא מצאתי, כמובן, אבל מצאתי כמה מציאות יצירתיות אחרות שעוד יזכו למקום משל עצמן בבלוג.
והשוס האמיתי – *המלצה*המלצה*המלצה* – במחלקת הילדים מצאתי את מה שהם מגדירים מכתבייה וקניתי לנסיכה.
כשהגעתי הביתה ופתחנו את החבילה ניסיתי להחרים את זה אבל נתקלתי בהתנגדות… כנראה שאצטרך לחזור לשם ולקנות לעצמי. ממליצה גם לכן.
תמורת 29 שקלים תקבלו:
6 מעטפות צבעוניות
6 מסגרות קרטון
2 דפי איורים דמויי ה"פרסים" של פעם, מינוס הנצנצים
24 דפים מקסימים אחד אחד
 
צילמתי. בטח שצילמתי. מה חשבתם, שאני אזניח אתכם?
ולתשומת לב הקוראת נ' וק' – אין שם אפילו טיפה אחת של סגול….
 
הערכה כולה:
המעטפות וה"פרסים":


המסגרות:


והניירות, דקים ועדינים: