יש בטוח איזה שהוא יקום חלופי שבו זה הגיוני שאתמול, ביום בו חגג הפרופסור 17 שנים להיווסדו, עשינו מסיבת יום הולדת מושקעת לנסיכה, נכון?
אבל יש נסיבות מקלות.
למאיה, שחגגה את יום הולדתה יחד עם הנסיכה, היה יום הולדת לפני יותר מחודש.
לנסיכה יש יום הולדת בסוף החודש.
למצוא תאריך שמתאים גם למפעילה המבוקשת שלנו (פרטים רבים בהמשך) וגם לנו היה קשה ביותר.
ביום חמישי משלמים פחות.
הפרופסור אישר.
אז זה פוסט יומולדת.
כבר לפני מיליון זמן, כשפגשתי בפעם הראשונה את נורית מפינקי-פו, התחלתי לפנטז על יומולדת בהפקתה. בכל פעם שנפגשנו הרצון הזה רק התחזק. מול הרצון הזה עמדה תמיד הידיעה ש:
א. אני מפיקה ימי הולדת לבד, אז לשלם למישהו אחר שיעשה את זה???
ב. בגלל שאנחנו גרים בגלות (לפחות מבחינת הקילומטרז'), נשלם אקסטרה.
ואז, כשסיפרתי ליעלי שאני מפנטזת על יומולדת שכזה ושאני מרגישה שלנסיכה מגיעה פעם אחת חגיגה שאינה בהפקת אמא שלה, היא הציעה שנחגוג ביחד, מה שעשה את ההחלטה קלה יותר. זה גם הגיוני, כי ההפרש בין הבנות הוא בדיוק חודשיים, כך שמתאים לעשות יומולדת באמצע. אז החלטנו.
{במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהשבוע, כשהגוף שלי החליט להכריז על אפיסת כוחות כללית, ממש שמחתי עם הידיעה שכשיגיעו שלושים בנות לחגיגת יום ההולדת, ההפעלה שלהן תהיה בידיים של מישהו אחר…}
ליום ההולדת קדמו כמה שיחות טלפון לתיאום עם ליאור, פיית המים, שלה הוקצתה משימת יום ההולדת שלנו. עם האמהות היא דיברה על שעות, תיאומים ותוכן, ואת הבנות היא ראיינה כדי שתוכל להכין להן משחק בינגו אישי, שמבוסס על החיים והאהבות שלהן. זה מסוג העמידה על פרטים שאני ממש אוהבת, והבנות אכן הרגישו מרכז העניינים ומלכות המסיבה כראוי.
מאחר שסיכמנו שהמסיבה תהיה מסיבת בנות, גם מבחינת המוזמנות וגם מבחינת התכנים, אז גם ההזמנה עוצבה בהתאם. הכנתי לכל ילדה בובת רקדנית בדמותה, בעזרת גזרה שהתפרסמה ב scrapbooks etc.ואת הדמויות האלו סרקתי כדי שיופיעו על ההזמנה:
מאחר שליאור ביקשה שלכל חוגגת יהיה כסא יום הולדת, הן התייצבו כאן יום קודם וקישטו לעצמן את הכסאות. הן החליטו שהן רוצות פרחים דומים לאלו שהכנתי בסדנאות עם נטאשה, וכשסיימנו את העבודה הכיסאות נראו ככה:
ליאור התייצבה למעלה משעה לפני השעה שנקבעה להתחלת האירוע, עמוסה מיטלטלים – מחצלת ענקית לרצפה, מדונה, מכונה לריסוס קצף, מערכת הגברה והמון אביזרים והפתעות.
עוד לפני האיפור, היא נתנה לנסיכה כנפיים וכתר. הכתר ירד מהראש שנייה אחרי הצילום…
ואז היא התחילה בלאפר את כלות השמחה. קודם כל בוחרים צבעים שיתאימו לבגדים:
ותוך כדי האיפור, חולקים עם הנסיכה את הסוד הראשון של הבנות – כדי להיות יפה צריך לסבול…
המשתתפות במסיבה זכו לאיפור קליל יותר, ואני חייבת תציין שכשראיתי את טור הילדות הממתינות לאיפור תהיתי איך היא תעמוד בקצב, אבל היא עשתה זאת להפליא ועוד העסיקה תוך כדי זה את ילדות יום ההולדת בכתיבת שמות המשתתפות על מדבקות שהביאה איתה.
המסיבה התחילה במשחקים שונים והמשיכה בהכנת שפתונים אישיים, המכילים צוף ורדרד, מנצנץ וריחני.
אחרי שכל השפתונים היו מוכנים והקופסאות נסגרו, המשיכה הפעילות בהכנת שיקוי שוקולד קסום עם קורנפלקס בתוכו, ועם סוכריות קסם עליו. ברור שכל חלק בתהליך ההכנה היה מלווה גם בלחש מתאים…
הבנות נשנשו את הקורנפלקס המשוקלד והקסום ואת משולשי הפיצה, ותוך כדי גם שיחקו בבינגו שכל מילותיו היו קשורות לבנות ולחיים שלהן.
סבב ברכות לבנות בעזרת קלפי פיות סימן את תחילת טקס יום ההולדת. הטקס נמשך עם השיר האולטימטיבי – "איפה, איפה העוגה?" שהושר שלוש פעמים
אולי צריך להצמיד להן שלט will sing for cake ולשלוח אותן לסיבוב הופעות…
מזל שבסופו של דבר השיר עזר ואכן הגענו עם העוגות:
לא לשכוח לבקש משאלה
ואז מגיע תורה של כל ילדת יום הולדת ל – אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה ו….אחת לשנה הבאה!
מה אומר ומה אדבר?
כל המשתתפות יצאו מחייכות, מאושרות ובידיים מלאות (שפתון אישי ועוד שלוש הפתעות לכל ילדה).
ילדות יום ההולדת הרגישו כמו מלכות.
אנחנו, ההורים, עמדנו בצד נפעמים, וראינו איך פיה אחת, לא כל כך גדולה, מצליחה לנהל ולנווט את כל המהומה בשקט נפשי ועם חיוך, בלי לפספס אף אחת, וכשהיא מגייסת לעזרתה ילדות שעשה רושם שהן פחות מרוצות, בלי שלרגע אחד ילדות יום ההולדת ירגישו שהפוקוס ירד מהן. פלא אמיתי!
____________________
משהו קטן וטוב 64# (2009)
וגם שלב פתיחת המתנות היה כיפי. איזה דברים יפים ואיכותיים שהיא קיבלה!
חודש: דצמבר 2009
פרופסור בן 17
אני מסתכלת על הילד הזה שלי, ארוך כמו שרוך, מתנועע כמו רקדן וכל כך חכם, ומנסה להבין איך התעופפו כאן שבע עשרה שנים…
אחר צהריים. חדר לידה בבית חולים רוטשילד בחיפה (אני יודעת שהיום קוראים לו בני ציון, אבל אני נולדתי ברוטשילד, והמאמן נולד ברוטשילד, אז גם הילדים שלי נולדו ברוטשילד). בין סנטימטר לסנטימטר אני עוד זוכרת שצריך לארגן מנהלות שקשורות באיסוף של הבכור והפקדתו בידי סבא וסבתא. בחדר ליד יולדת ריבי את הבת הבכורה שלה, ובהיותה הבת של האחות הראשית של בית החולים, כל הצוות מצטופף סביב ובתוך החדר שלה לצפות בפלא (מסכנה), ואני נשארת עם האיש שלי ועם מיילדת בודדה, שכנראה משכה את הקש הקצר יותר בהגרלה…
זיכרונות של הבכור נשלף במלקחיים גורמים לכך שבכל פעם שהיא אומרת לי לדחוף אני דוחפת במלוא העוז והעוצמה. התוצאה – ילד אחד במשקל 2800 ושריר בטן מכווצים במשך עשרת הימים הבאים…
לא הייתה לי כל דרך לשער או לנבא שהילד הזה, שבחדר הלידה שחררתי ללא סיוע חיצוני, אכן יהיה הילד היותר עצמאי שלי. זה שלא רוצה שירדימו אותו על הידיים, זה שאפילו כשהוא בא למיטה של אבא ואמא, הוא נשכב על הרצפה לידם, כי לא צריך להיות קרוב מדי.
כשהיה קטן אמרנו עליו שהוא "חסין חינוך" כי עשה רושם שכל מה שהיה לנו להגיד וכל מה שקרה סביבו עבר לידו ולא ממש השפיע עליו. אפילו התנסות עם תנור חם לא גרמה לו להתרחק מהתנור שבוע אחרי זה (מה שהריץ אותי אל הנוירולוג, שבדק את הילד והרגיע את האמא המודאגת שהילד מרגיש הכל מצויין, אבל זה פשוט מפסיק לעניין אותו אחרי רגע, כשמגיע גירוי יותר מעניין). עם הזמן הבנו שזה בדיוק העניין – יש לו עולם פנימי מספיק עשיר ומעניין, ורק הדברים שבאמת ראויים לזה מקבלים את תשומת לבו, אבל כשמשהו מעניין אותו, הוא ישקע בו ולא יעזוב עד שיפענח אותו עד הסוף. כך הוא בנה פזלים של 200 חתיכות בלי שתהיה לו תמונת הפזל להתייחסות, למד את כל ה-ABC ביומיים ופענח תוכנות ושפות מחשב בכוחות עצמו.
באחד הימים, כשקיטרתי לתמי, מיואשת, גם מהריחוף שלו וגם מהבידוד החברתי (ובעיקר מזה שעשה רושם שמיעוט החברים בכלל לא מפריע לו) היא ענתה לי ממרומי שנותיה כיועצת ומנהלת בית ספר, והבטיחה לי שלקראת סוף שנות העשרה שלו הוא יפרח. לשמחתי לא היינו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים.
בין הלהקה, התנועה והפורומים השונים, הברווזון המפוזר שלי התבגר להיות ברבור רציני ואחראי, לפחות רוב הזמן. נכון שעדיין ניכרים סימני הריחוף (זה הילד ששאל אותי, לא ממש מזמן, בסוכות, למה לא הכנתי עוגת גבינה), אבל איך הוא יהיה פרופסור אם הוא יגדל החוצה מכל המפוזרות שלו???
ועכשיו, 17 שנים מהיום המופלא ההוא, בו הפסקנו להיות רק אבא, אמא וילד, והפכנו משפחה, אני מסתכלת על הילד הגבוה שלי, השוקולד שבתוך הסנדוויץ' של חיינו, זה שהכניס לתוך חיינו את הריקוד והיפנית, זה שמסתובב עם עטי ג'ל בכל הצבעים, בתוך קלמר שתכנן ותפר בעצמו, זה שימיו ולילותיו מלאים עיסוקים ועדיין מוצא זמן לראות איתי טלוויזיה באמצע הלילה, זה שיכול לא לאכול קינוח אם הוא לא רעב, אבל להכין לעצמו ארוחה גדולה באמצע הלילה כי אז בדיוק הגוף שלו החליט שהוא רעב, זה שאין לי מושג איך החיים שלנו היו נראים בלעדיו – והוא פלא בעיני.
ילד שלי אהוב, נכון שבחדר הלידה השתחררת ממני, אבל חלק מהלב שלי הולך תמיד איתך.
יום הולדת נפלא!
