אני בבית, במיטה שלי, אחרי מקלחת במקלחת שלי, כמו שאני אוהבת…
ולפני שאני מתמוטטת – הנה סוף הדיווחים על התערוכה…
בגלל שכתבתי את זה בחלקים, בדרך, ואין לי כוח לערוך, יהיה כאן כנראה מעניין…
חמש דקות זה לקח. חמש דקות ופוך (ועשרים ותשע השעות נטולות השינה שקדמו לזה) כדי שאתמוטט.
אז עכשיו כבר שישי בבוקר.
תודה על הסבלנות…
זה החלק השלישי בעלילות היום השני שלנו בתערוכה, ואני כותבת אותו על המטוס מלוס אנג'לס לאטלנטה. אני עובדת offline בגלל שאין לי נטייה לשלם $13 בשביל שלוש שעות של אינטרנט (שבטח יהיו אפילו פחות כי הבטרייה לא תחזיק מעמד). בואו נקווה שבשלוש השעות שיש לנו לחכות באטלנטה נמצא wi-fi וגם עמדת טעינה, כך שתוכלו לקרוא את זה לפני שאגיע לארץ…
בתערוכה שבה הצגנו, זו שנועדה לקהל הרחב, הציגה קרוב אלינו בחורה נחמדה מאוד בשם פט, שעורכת מגזין בנושא טכניקות. נדמה לי שהוא דו חודשי ואני עוד מתכוונת להתעמק בו ולכתוב לכם עליו ביתר פירוט, אבל מה שרלוונטי עכשיו הוא שבתערוכה היא הדגימה כל מיני טכניקות ומאוד אהבתי את הדברים שהיא עשתה עם גליונות מתכת בכל מיני צבעים. לקחתי ממנה את הפרטים של ספקית לוחות המתכת והלכתי לחפש אותה בתערוכה. מכיוון שכל הקטלוגים שלקחתי הם בבטן המטוס, קשה לי להיזכר כרגע בשם של החברה, אבל אני יכולה להראות לכם את התמונות של התצוגה המרשימה בדוכן שלה:
יש עוד תמונות שצילמתי, ולא לגבי כולן אני זוכרת מאיפה בדיוק היו, אז פשוט תשטפו את העיניים…
וההמשך – צ'ה צ'ה צ'ה &ndash take3
לפני שנתיים, בסופו של היום הראשון של ה-CHA התמוטטנו לתוך הג'קוזי של המלון, מותשות וכאובות. כמה דקות אחר כך הצטרף אלינו זוג נחמד, וכשהתחלנו לפטפט הסתבר שגם הם מתאוששים מיומם הראשון ב-CHA. אלו היו כריסטי ובן, הבעלים של סקרלט ליים, ושם בג'קוזי שמעתי בפעם הראשונה על הקיטים שלהם. מאז אנחנו בקשר, בעיקר במיילים, והרבה פעמים יצא לי להתייעץ עם כריסטי בכל מיני התלבטויות שהיו לי, הפניות לספקים ועוד עניינים שכאלו. בגלל זה כל כך שמחתי על ההזדמנות שתהיה לנו לפגוש אותם במהלך חמשת הימים שלנו באנהיים, מה עוד שידעתי ששוב נחלוק אותו מלון. לפני חודש אפילו התכתבנו על פגישה בג'קוזי…
מה שלא ידענו היה ש…
* מזג האוויר ההיסטרי ממש לא יהיה תואם ג'קוזי (אישה נחמדה שפגשתי ביום הראשון סיפרה לי שהיא גרה באנהיים מאז שנת 56 ומעולם לא היה שם מזג אוויר כזה)
*כריסטי ובן הציגו בסופר שואו (בשישבת) את קו הקיטים לתכשיטים ושעונים שלהם ועשו עסקים משוגעים, מה שלא השאיר להם רגע לנשום…
ולפיכך הפגישה בינינו הלכה והסתבכה.
קבענו לבוקר היום השלישי של התערוכה, אבל בסופו של דבר מצאנו את עצמנו דוחים את זה לאחר הצהריים, כך ששוב לקחנו את ההסעה של המלון אל מרכז הקונגרסים. יחד איתנו נסעה שלישייה של אנגלים שבאו לקנות בשביל החנות שלהם בצפון אנגליה. כששאלתי אותם כמה זמן החנות קיימת התשובה היתה &ndash 60 שנים… ואני גאה בשלוש השנים שלי…
את היום שלנו התחלנו בדוכן של ניקי סיביל במייק אנד טייק נחמד שכלל יצירת סיכה לחולצה עם החתמות וצביעה שלהן בעטי סטארדאסט של סאקורה. העטים האלו היו אחד הדברים שתיכננתי לקנות לעצמי, אילו היה לי זמן… עכשיו כנראה שאצטרך למצוא דרך להזמין אותם לחנות.
קבענו פִּיגֶש עם נתנאלה בדוכן של מליסה פרנסס, וחוץ מאת הדוכן עצמו, המעוצב להפליא, צילמתי לכם גם את נתנאלה עובדת, כדי שתאמינו שהיא לא רק באה לשחק…
והתמונות הבאות, באדיבות אמא שלי, נועדו לכל מי שלא יודע שהמלכה נ' ואני go back a long way ואנחנו חברות מהרבה לפני שהיינו בעלות חנות…
הרווחנו מהפגישה בין נתנאלה לבין הגרמניה הנחמדה שאיני זוכרת את שמה, כי ככה גילינו שבשלוש תהיה הדגמה של החומרים החדשים של tattersed angles ושמנו לנו תזכורת בטלפון לגשת לשם.
יחד עם נתנאלה התגלגלנו למתחם המשותף של ריינג'ר, AMM, קרופר הופר, the tree of life ו-girl paperie. היה יפה לראות את הניגוד בין הדוכן של girl paperie שהיה כולו פסטלי ורך, לבין זה של ריינג'ר שעוצב רובו בחומים כהים ובסגנון וינטג'י:
נפרדנו מנתנאלה, שהיא הרבה יותר עסקית מאיתנו. היא באה לעבוד ואנחנו באנו לשחק… אז השארנו אותה לעבודתה והלכנו לחפש לנו מגרש משחקים חדש.
מצאנו כזה בדוכן של המפטון ארט. אני הכרתי אותם בתור חברה של חותמות, אבל הם יצאו גם עם קווים מקסימים של ניירות ומדבקות מכל מיני סוגים, וכולם מתאימים לקווי חותמות שלהם. עשינו שם ספרון תגיות חמוד, והכיף היה שבגלל שהיינו מחזור אחרון לפני הפסקת הצהריים, נתנו לנו את כל מה שנשאר על הצד שלנו של השולחן (לצערנו לא כללו בזה את הדיו והחותמות…)
בחנות של ברנס אנד נובל היינו מאוד גאות לגלות ערימה יפה של הספרים של דורית אלישע, שחוץ מזה שהיא אומנית מיקס מדיה מוכשרת ביותר היא גם ישראלית וחוץ מזה עומדת לזכותה העובדה שאמא שלה מקסימה והיא חברה מאוד טובה של אמא שלי.
הלכנו לדוכן של tattered angles ללכלך את הידיים בחומרים החדשים שלהם (ומכיוון שלא הספקתי לצלם את מה שעשינו כי רציתי לפנות מקום לממתינות מאחורינו, אצטרך עוד לעשות את זה). חוץ מכל הקסמים החדשים שהם המציאו לנו, שמחתי מאוד לגלות אצלם גם את כרטיסי הקארדסטוק המעוצבים של היידי סוופ, עם אמבוסינג והדפסות זהב. הצטערתי רק שכבר לא נשאר לי זמן לגשת לדוכן שלה כדי להתעמק בהם עוד.
לסיום היום (והביקור בתערוכה בכלל) אמא שלי הלכה לדוכן של ה CROCHET DUDE, מקום שבו אפשר בהחלט להתרשם מפולחן האישיות של האיש. כל מי שעשתה בדוכן את המייק'נ'טייק, שהיה תליון סרוג על טבעת פלסטיק, צולמה אחרי זה עם האיש בכבודו ובעצמו (כשהוא יושב על כס המלכות שלו) ואז הדפיסו לה את התמונה והוא חתם עליה… לא הספקתי לצלם את אמא שלי, אז צילמתי לכם את מי שבאה אחריה. 
לצערי לא צילמתי את הידיים, ואת העבודות המדהימות, של היהודי הקשיש (ואני מתכוונת באמת קשיש) שצייר ציורים מדהימים בעזרת קווים בודדים שיצר בשעווה חמה. עמדנו ממש נדהמות!
ואז התערוכה נגמרה בשבילנו, ונסענו למלון, לפגוש את כריסטי ובן וגם לארוז ולארוז ולארוז.
לכריסטי ובן הבאנו כל מיני מתנות, אבל הכי חשוב כמובן הוא דף האלבום שהכנתי להם, עם תמונות שצולמו בדיסנילנד, בביקור שלהם בשנה שעברה:
העברנו איתם שעה נחמדה בעידכונים וחלוקת רשמים מהתערוכה, וגם יצאנו עם כמה קיטים לעיצוב רצועות שעון, כדי שנוכל לראות איך הם יתקבלו בארץ. מבטיחה תמונות בקרוב.
אחרי שסיימנו לארוז היה ברור שהרווחנו לנו ארוחת ערב, ומאחר שבערב הקודם, כשאכלנו צלעות, לא היתה לנו מצלמה, נאלצנו ללכת לאכול שוב צלעות כדי שנוכל לצלם…
Tony Roma &ndash famous for his ribs
בצדק…
וזהו.
ככה נגמר היום האחרון שלנו בקליפורניה.
ישנו, וקמנו ונסענו במעבורת לשדה התעופה, ואם אתם לא מאמינים לי בעניין המעבורת –
יש הוכחה מצולמת, אבל כרגע אני לא מוצאת את התמונה…
עוד 18 שעות אנחנו אמורות לנחות בארץ.
איזה כיף!
ועכשיו אנחנו כבר כאן.
וישנתי.
ואחרי שאארגן את המזוודות ואצלם את כל מה שלא צילמתי ואסדר את כל תיקיות התמונות,
בטח יבוא פוסט השלמה של כל מה ששכחתי…
איזה כיף להיות בבית!
חודש: ינואר 2010
צ'ה צ'ה צ'ה – take 2.5
הערב הוא הערב האחרון שלנו בקליפורניה.
מחר בשמונה וחצי בבוקר תגיע המעבורת* לקחת אותנו לשדה התעופה.
המזוודות כבר ארוזות, למעט כלי רחצה ודברים אחרונים שנדחף לתוכן בבוקר.
הפעם, בניגוד לביקור הקודם שלנו כאן, אנחנו ממש לא מתקרבות למשקל עודף, מהסיבה הפשוטה שלמרות כל התוכניות ממש לא היה לנו זמן לעשות קניות.
כן, כן, זו האמת העצובה.
ביליתי עשרה ימים באמריקה ואני חוזרת בלי ערמות של חומרי יצירה.
הפסקה דידקטית כדי שתוכלו לנגב את הדמעות…
וחזרנו.
עזבתי אתכם בלי לסיים את הדיווח על אירועי אתמול, אז הנה – בתמונות ובתוספת של מעט מילים:
מאחר שבאנו להתרשם מהאווירה ומהטרנדים, יותר מאשר בשביל לקנות, החלטנו לעשות כיף ולהשתתף בכמה שיותר make'n'takes. את כל מה שעשינו גם תלינו על עצמנו, וככה יצא שהיום כבר נראינו כמו עץ חג מולד…
הנה הסיכה שאמא שלי הכינה בכפתורי בלומנטל:
בדוכן של GCD הכנו תליונים מקסימים מציפבורד בעזרת ערכת ההטבעות החדשה שהם מוצאים. גם את הקו החדש של המוצרים שלהם, בעיצוב של מלודי רוס, מאוד אהבתי:
קפצנו לדוכן של קייזר קראפט כדי להגיד להם שלום ולתת להם מתנה:
באיזשהו שלב נזכרנו שאנחנו רעבות וממש שמחנו לגלות שיש חלל חיצוני שבו אפשר לאכול.
ואחרי זה גילינו שאצל 3M אין מתנות חינם, אז אם רוצים דוגמית של הדבק עכבר החדש שלהם צריך להכין סימניה…
בכלל הדהים אותי לגלות כמה מיליון סוגים של דבק עכבר יש…
כאן האינטרנט מתחיל לשבות, אז אני מפסיקה עכשיו….
* עיין ערך תרגום אוטומטי של הגוגל…
הרשת כאן עושה בעיות ואני עייפה, אז רק דיווח קצר עם חלק מהתמונות שצילמתי היום.
לפני הכל, כרובי נוי בגינות המלונות שליד מרכז הקונגרסים:
ההדגמה הראשונה שראינו היתה של חומרים אקולוגיים – צבעים אקריליים, דיו ואפילו דבק. עוד לא ממש התעוררתי, אז לא צילמתי…
אחר כך ביקרנו כמה חבר'ה נחמדים שמכינים לנו מכשירים שיאפשרו לנו לשלב בכל פרוייקט כפתורים ומדבקות אפוקסיות מהניירות שמתאימים לפרוייקט:
חזרנו לדוכן הכפתורים של בלומנטל, בו אמא שלי הכינה אתמול את קישוט הכפתורים שלה, והכנו כרטיסי ברכה:
הלכנו לבקר את דונה דאוני, שממש עסוקה ביריד הזה – יש לה דוכן משלה ובנוסף היא מדגימה אצל סילואט ומעבירה סדנאות.
כמובן שגם לה הגיע דף משלה:
ואחרי הביקור אצל דונה עברנו ליד הדוכן המאוד צבעוני של פלייד, מה שבהחלט הצדיק צילומים:
ומהנעליים של פלייד לשמלת העטים המדהימה של pantel:
למרות שחימר פולימרי הוא לא כוס התה שלנו, לא יכולנו שלא להתפעם מהדמויות המפוסלות בקאטו קליי:
הספקנו את כל זה, ואפילו לא הגענו לצהריים עדיין…
אבל הרשת עושה לי בעיות, אז נסתפק בזה להלילה.
לילה טוב
מהפייה העייפה
(אני יודעת שאתם שומרים על המבצר…)
צ'ה צ'ה צ'ה – take 1
החלטנו לקחת את היום הראשון של התערוכה באיזי, בלי לרוץ ולנסות להספיק.
אחרי היומיים האחרונים בהחלט הרגשנו שמגיע לנו…
זה גם אומר שזה היה יום בלי תמונות (למעט שתיים שנשמרו על המצלמה עצמה ואין לי מושג איך להוריד, ושתיים שתכף יגיעו), אבל אני מבטיחה להשתפר מחר 
אז מה הספקנו בכל זאת?
ישבנו בהדגמה של הקריקט קייק, והשתכנענו שהמכשיר מדליק ממש. השתתפנו גם בשתי ההגרלות שהם ערכו היום, אבל למרות שניסינו לכוון קארמה טובה בכיווננו – לא זכינו…
אחר כך היתה לי פגישה מתוכננת ב-DCWV ואמא שלי הלכה לmake&take בביתן מקסים של כפתורים (גם את הקישוט המקסים, בצבעי הלוגו שלי, לא צילמתי… מבטיחה לפצות מחר).
מאחר שאני מאמינה שלא מגיעים בידיים ריקות, הבאתי לאנשים הנחמדים ב-DCWV מתנה.
מה אני כבר יכולה להביא?
דף אלבום עם תמונה שלהם וכיתוב בעברית…
בדיוק כשסיימתי שם נתנאלה סימסה לי לצורך בדיקת נוכחות, אז נפגשנו וישבנו קצת יחד (כי יותר קל לנו להיפגש בקליפורניה מבארץ…) ואז הלכנו לחפש את נטאשה, שהדריכה make'n'takes בדוכן של קוסמו קריקט.
נכון שגם לנטאשה הגיעה מתנה?
בוודאי!
אז הנה היא:
ועשינו איתה פרחי נייר חמודים , כמו שעשינו בסדנאות בארץ. לא ממש צילמנו אותם כראוי, אבל מאחר שמשם הלכנו למייקינג ממוריס לקשט מגבות מטבח בעזרת החיתוכים של הסלייס וגם להצטלם על הקטנועים, במסגרת חגיגות ה"בלי ידיים" של הסלייס, אז אולי תוכלו לראות את הפרחים בתמונות:
ודרך אגב – עכשיו כשאפשר לעבוד עם הסלייס בלי להחזיק אותו במקום – אני מסכימה שהוא מכשיר חמוד… ולא אכפת יהיה לי אם מישהו ירצה לתת לי אותו מתנה…
חוץ מזה אספנו תיקים וקטלוגים גם בפרימה, אצל קארן פוסטר ובכפתורי בלומנטל, הצצנו לשנייה על טים הולץ אבל היה צפוף מדי מסביבו (וחוץ מהצלם המקצועי, כמובן שכולן היו נשים), ראינו איזה דברים מדליקים הפאנצ'ים של מקג'יל מתכננים עבורינו ולא הספקנו להשתתף במייק'נ'טייק של הירו ארטס כי כבר נגמר להם ולנו היום…\
עזבנו את אולמות התצוגה רק אחרי שבכריזה כבר הודיעו שסוגרים ומרבית האורות כובו מסביבנו, ולא הספקנו עשירית ממה שאני מקווה לראות ולעשות. מה יהיה?
למרות שמבחינתי התערוכה הזו היא הלונה פארק האולטימטיבי, יצאנו בערב לשוטט בדאונטאון דיסני, וגם קניתי לי כתר פצפון לשמח את לבי (במחיר הרבה פחות משמח…). יש משהו באווירה של דיסני (ובמופע הזיקוקים המושקע, 12 דקות מדהימות של אורות ונצנוצים, שרואים גם אם לא נכנסים לפארק) ששובה את לבי.
מה שעוד שבה את לבי זה השיר הזה, שמצאתי הערב על דף הפייסבוק שלי –
a one, a two, a one two three four…The Fairy threw a party in the C H A, Craft-critic blogged about it on the very dayThe crowed was makin-takin and the die cuts flewYou shouldve seen them crafters swoom and woo Lets rock, everybody lets rock,Everybody in the super-show blockWas scrappin' to the fairy's Rock
מה עוד יכולה פייה לבקש?
מאיפה בכלל מתחילים?
לא ברור. אז אני אתחיל לכתוב, ונראה לאן נגיע וכמה נספיק…
לנסיעה הזו קדמו כידוע עשרה ימים היסטריים של הכנות, בהם ניסיתי בין היתר להחליט מה אני לוקחת איתי ומה לא. תוך כדי ההכנות שאלו אותי כמה פעמים איך אני הולכת לארגן את הדוכן מבחינה עיצובית, והאמת היא שלא ממש ידעתי ולא ממש היה לי זמן לחשוב על זה, אז החלטתי לסמוך על מה שאמצא בשיטוטי בחנויות בימים הראשונים, לפני התערוכה.
אפילו לא ידעתי מה יהיה צבע המפה שעל השולחן… זה משהו שהיה מוכתב עבור כל שורת דוכנים, למרות שכמובן כל אחד יכול היה להוסיף כרצונו על הקיים.
בעץ הדולרים קניתי סלסלות בד בשביל הכרטיסים, סלסלות פלסטיק באותם צבעים בשביל כל הכלים והדברים שצריך על השולחן, פרפרי לבד סגולים לקישוט, וגם עציצים לבנים בשביל להעמיד בהם את כלי הכתיבה שלי (בין היתר כי לא זכרתי שיש לי סלסלת כלי כתיבה מקסימה שבאה עם התיק החמוד שלי). בסטייפלס קניתי ארגזי קרטון נהדרים בשביל דפי האותיות ובמייקלס הוספתי דליים מיניאטוריים בתור פחי אשפה ותחתיות לבד לכוסות שממש התאימו לפרפרים שלי. איזה כיף היה להגיע אתמול בבוקר ולגלות שסידרו לי רקע שחור שעליו כל הדברים שקניתי (וגם הפליירים הצהובים) ייראו מצויין… זה היה הרקע של כל שדרת המעצבים – שמונה דוכנים של יוצרים שגם מדגימים את העבודות שלהם.
אתמול בבוקר הגענו למרכז הקונגרסים עם הרכב השכור, רגע לפני שמחזירים אותו.
יצא שנכנסנו מהחניה לתוך האולמות של תערוכת הסיטונאים, שמתחילה מחר, והיה מדהים לראות את ההתארגנות של מאחורי הקלעים של תערוכה כל כך גדולה. נורא הצטערתי שהידיים שלי מלאות ושאני לא יכולה לצלם…
במשך כל שעות ההתארגנות נשמעו קריאות של הכרוז:
* לכל מי שמתכוון למכור סחורה במהלך התערוכה – דעו שמס הקנייה בקליפורניה הוא 8.75%
*לפי תקנות מכבי האש, אסור ששום חפץ, כולל כסאות, יחרוג מתחומי הקו הלבן. חריגה מתחומי הקו הלבן תגרור קנסות.
* התערוכה נפתחת עוד שעה, הוציאו את כל הזבל שלכם למעברים כדי שייאסף
*אתם יכולים לקבל במרכז הלוגיסטי מדבקות EMPTY שצריך לשים על כל ארגז ריק כדי שייאסף
* התערוכה נפתחת עוד חצי שעה, הוציאו את כל הזבל שלכם למעברים כדי שייאסף
ואז זה הגיע
"השעה 12:00, הsuper show של קליפורניה נפתח עכשיו!"
ואז התחילו לזרום פנימה האנשים.
הם הגיעו מצויידים בתיקי בד ריקים עם הלוגואים של מייקלס ושל ג'ואן, עם כובעי טבחים שקיבלו בדוכן שבו השיקו את הcricut cake, עם כל הקופסאות והכרטיסים והשרשראות והחולצות שהכינו בשפע ה-make & takes שהתערוכה מלאה בהם…
והם עברו אצלנו בדוכן, חלקם לפחות.
והרבה מהם אמרו how cool! על הרעיון של אותיות וכרטיסים בעברית
ורובם התלהבו מהקווילינג המדהים על ברכת הכלה שרחלי הכינה (זה בהחלט עבד בתור גורם משיכה משמעותי) והתאכזבו לגלות שלא זה מה שאנחנו מוכרים
וחלקם סיפרו לנו שאין להם חברים יהודים בכלל, או שיש להם חברים יהודים אבל הם מדברים אנגלית… (דה!)
וישראלית אחת לא הבינה בכלל למה אני מצפה שאמריקאים יתעניינו בעברית
והרבה ילדות קטנות שכתבתי עבורן את השם שלהן בעברית, ככה שיהיה להן משהו שאין לאף אחת מהחברות שלהן
ויורדת אחת, בת שלושים וקצת, שכבר 25 שנה בארה"ב וכבר בכלל לא יודעת עברית, שביקשה שאני אכין כרטיס מכבי חיפה לאבא שלה
ומאחר שישבתי והכנתי כרטיסים אז היו הרבה אנשים שרצו להבין מה בדיוק אני עושה והיה נחמד להסביר
ופרחי נייר האפייה של זיקוקית זכו גם הם להערצת ההמונים
וככה עברו שש שעות
עם המון פירגון, וקצת מכירות והרבה הסברים על מי ומה אנחנו, ואפילו חנות אחת שהביעה עניין בקנייה.
ואז ארזנו הכל ונסענו למלון, והלכנו לאכול ארוחת ערב.
תוך כדי הארוחה חשבתי על זה והחלטתי שצריך לנקוט בשינוי גישה.
רציתי משהו שימשוך את כולם, לא רק את היהודים.
אז החלטתי ללכת על make & take .
תמורת דולר אחד יכול כל מי שרוצה להכין כרטיס עם השם שלו, בעברית.
לשמחתי קניתי לעצמי כל מיני חיות, פרחים וכדורים מסול, וגם קופסא נהדרת עם 2000 ריבועי נייר חתוכים בשלל צבעים.
אז אתמול בלילה, אחרי ארוחת ערב ולפני שהעליתי לכאן את כל התמונות, הכנתי כמה דוגמאות של כרטיסים פשוטים, חתכתי את הכרטיסים הריקים שהיו לי לחצי, הכנתי ריבועים מדפים מדוגמים ואירגנתי מחדש את החומרים שלי.
מה אגיד לכם?
בסוף היום, אחרי שש שעות מתישות, ניגש אלי האיש הנחמד מהדוכן שלידינו (זה שהציע להתחתן איתי תמורת חמישה גמלים ועז, ושאשתו המקסימה זכתה בקריאוטופיה שחמדתי לעצמי… המכשיר הוגרל בין שמונת הדוכנים של שדירת המעצבים…) ואמר לי שראה שהיתה לנו תנועה בלתי פוסקת ושהוא רק רוצה לדעת מה עשינו אחרת היום מאתמול (מבחינתו זו היתה סתם שאלה סקרנית, הוא ואשתו עשו עסקים מצויינים לאורך כל התערוכה).
אז מה שעשינו אחרת היה באמת לתת לאנשים את ההזדמנות לצאת עם כרטיס שעליו השם שלהם (או של מישהו שהם אוהבים) – בעברית.
וגם הראינו להם שכותבים עברית מימין לשמאל, ושבדרך כלל השם שלהם בעברית קצר יותר מהשם באנגלית, וכשאפשר היה הסברנו להם מה המשמעות של השם שלהם ודיברנו איתם על הקהילות שלהם (חלק גדול מהם היו נוצרים) והיינו נורא אמריקאיות ושאלנו את כולם מה שלומם ואיך הם מבלים (האמת שאת זה עשינו גם אתמול), ועזרנו להם לעצב ולהדביק ובעיקר להניח נכון את האותיות של השם שלהם על הכרטיס.
ואפילו הכנתי לבחור אסיאסתי נחמד שלט לקליניקה שלו.
אתם יודעים כמה ארוך זה לכתוב כירופרקטיקה משפחתית?
כששאלתי אותו אם יש לו הרבה פציינטים יהודים, אז הוא אמר שלא, אבל ששמו הפרטי ג'ו והוא חושב שהמקור הוא השם היהודי יוסף.
סיבה לא רעה לשלט בעברית לקליניקה, נכון?
אחרי שש שעות היינו מחוסלות.
בעצם אנחנו עדיין מחוסלות, אז עוד מעט נצא לצוד ארוחת ערב.
לסיכום היומיים האלו אני יכולה להגיד שקודם כל זה WOW ענק להדריך ככה בארצות הברית ולקבל תגובות מפרגנות ויחס מתלהב באופן כללי.
חוץ מזה יש תחושה שנוצרו כל מיני קשרים שאולי יתפתחו להזדמנויות עסקיות (כבר קיבלתי הזמנה לבוא לבר מצווה בספטמבר ולעשות עם האורחים כרטיסים כאלו וגם לבוא להרצות ולהדריך את חבר המנהלים של רשת אורט בארה"ב…שתי הצעות שקצת נפלו כשהם הבינו שזה כרוך בכרטיס טיסה מהארץ…) וחוץ מזה פגשתי את סמנ"כלית השיווק וההדרכה של CHA שממש הודתה לי שטרחתי ובאתי, והתראיינתי לקראפט קריטיק ובטח יתפתחו עוד דברים בהמשך.
מכיוון שהיינו כל כך עסוקות היום כמעט לא יצא לי לצלם, אבל הנה התמונות הבודדות שכן צילמתי.
ורגע לפניהן – אני חייבת להגיד תודה. התגובות והפירגון שלכם מחממים את הלב ובאמת באמת נותנים לי כוח.
אוהבת את כולכם מרחוק
הפייה העייפה
עלילות הפייה בעיר הגדולה
מאיפה בכלל מתחילים?
לא ברור. אז אני אתחיל לכתוב, ונראה לאן נגיע וכמה נספיק…
סליחה – תקלה – זה נשלח לפני הזמן!!!! המון לפני הזמן!!!
חכו בסבלנות ואני מבטיחה פוסט תוך שעה…
גם כשהפיה נוסעת, הקסם נשאר
שלום לכל באי הבלוג מהגמדים ששומרים על הקסם השימושי בזמן שהפייה נעדרת. החלטנו להשתלט על הבלוג זמנית כדי להפתיע את הפייה בפרי עמלנו היומי:
חומרים:
1 נסיכה משועממת שלא הסתדר לה ללכתלחברה
1 קופסת קרטון גדולה שממש ביקשה שיעשואיתה משהו
15 מנקי מקטרות צבעוניים
בקבוק צבע גואש כחול
מברשת גדולה
סכין חיתוך
טושים בכמה צבעים
כמה שפופרות של צבעים אקריליים ומכחול
מחט גדולה
חוט דיג שקוף
סרט דבק שקוף
חותכים החוצה צד אחד של הקופסה
צובעים את כל החלק הפנימי בצבע גואשכחול ומניחים להתייבש
על הקרטון השטוח שחתכנו מהקופסה מצייריםחיות ים וגוזרים/חותכים אותן החוצה
צובעים את החיות
מייצרים צמחי ים ממנקי מקטרות שמעקמיםיחד
מחוררים את הצד התחתון של הקופסה בכמהנקודות. משחילים קצה של צמח ים מבפנים החוצה, מעקמים אותו ומצמידים למקום בסרטדביק. הופכים חזרה את הקופסה ומסדרים את האצות איך שרוצים
מחברים לכל חיהחוט דיג שקוף באורך מתאים, ובקצה השני קושרים כפתור (בצבע של החיה, אם אפשר – כך יהיה קל יותר להפעיל את ההצגה בלי להתבלבל)
חותכים לאורך החלק העליון של הקופסהחתכים מקבילים לכל האורך
משחילים את הכפתור הקשור לחיה מלמטה למעלה (החוצה)
מחליטים שחסר משהו, ומוסיפים בצבעאקרילי ציורי אצות על הקרקעית ודגים ובועות ברקע
וזהו.
רק להראות שכאשר מאמן נשוי מספיק זמןלפייה שימושית, משהו נדבק 
כבר לא בדרכים…
עדיין חייבת לכם את סיפורי אתמול, וגם את חוויות היום, אבל עייפה נורא.
אז פוסט תמונות, כל מה שירד היום מהמצלמה.
לילה טוב
מהפייה העייפה
בדרכים – חלק ג'
אני חייבת לפתוח ולומר שטוב שאתם מכירים אותי, ויודעים שאין לי נטייה להמציא סיפורים…
כי גם אני, אם הייתי שומעת על מישהו שקרו לו כל הנסים וכל הנפלאות, הייתי מתקשה להאמין…
אבל בחיי שכל מילה אמת.
התעוררנו אתמול, במונטריי, לעוד יום מאוד גשום,והחלטנו שארוחת בוקר קודמת לכל,אז נסענו ל-Danny's, מקום שעושה כבוד לארוחות בוקר.
אחרי האוכל ניסינו ליסוע לחנות בשם scrappin, stamping and more שמצאנו ברשימת החנויות ב-GPS, אבל לא דובים ולא יער. מצאנו את הכתובת אבל לא היתה שם שום חנות. אז במקום זה נסענו לDollar Tree שראינו ערב קודם. השיטה ליסוע לשם היתה להגיד ל-GPS שאנחנו רוצים להגיע לבית הוופל, בדיוק כמו שאמרנו ערב קודם, ואז לא למצוא שום בית ופל אבל כן למצוא את עץ הדולרים… הסיבה שרצינו להגיע לדולר טרי היתה כדי לקנות דפים של מיס אליזבת לצורך ההדגמות בתערוכה. מה לא מצאנו בחנות הזו וגם לא בשתי החנויות-אחיות שלה שביקרנו אתמול והיום? נכון, דפים של מיס אליזבת… (ויש לציין שזה מותג שמיוצר בלעדית עבור עץ הדולרים…)
אז אם הקניות לא הצליחו, אולי הנוף יצליח יותר.
בנקודה זו חשוב מאוד לציין שמי שבחר את המסלול היתה אמא שלי, אישה מרובת כישרונות שאוחזת גם במגרעת אחת – יש לה פחד גבהים. רציני. מאוד.
והאישה הזו בחרה בנסיעה בכביש מספר אחת, כביש שהמילים תלול ומצוקי לא מתחילות לתאר אותו.
תנחשו מי נסע חלק משמעותי מהדרך בעיניים עצומות?
מזל שהיא לא נהגה באותו זמן…
ועדיין, גם היא מודה שהכביש מדהים והנופים שווים הכל.
עצרנו בחוף Monastery כדי לראות את הנוף וגם לצלם. אבל לפני תמונות הנוף קבלו treat יוצא דופן – סדרת תמונות שלי, שצילמה אמא שלי שמאז ומתמיד חולמת על book שלי עם צילומים בהם שערותי מתנופפות ברוח…
אני, לעומת זאת, צילמתי את הנוף וגם את השקנאים שחזרו מארצות החום:
ברור לי שהרבה מהמושגים שלי על טיול בדרכים הכפריות של ארה"ב לקוחים מסרטים וספרים, אבל היה לי ממש מוזר ליסוע מיילים על גבי מיילים בדרך שבה לא רואים שום תחנת דלק, מסעדה או שלט של מקדולנדס…
אחרי המון המון מיילים ראינו פתאום אכסניה עם מסעדה וחנות מזכרות. רק מה – המסעדה כבר היתה סגורה וחנות המזכרות נסגרה בשנייה שהגענו. הם שלחו אותנו לשכנים שלהם, העסק הבא על הכביש, 14 מייל משם… מזל שאת הפרחים היפים שלהם הספקתי לצלם:
14 מייל מאוחר יותר אכן מצאנו את השכנים. Whale watchers cafe. מקום שנראה נחמד אבל המחירים שלו מבהילים לגמרי, והעוגה שעליה פינטזנו בכלל לא נראתה מגרה אז הסתפקנו בקפה, בינוני. במחיר של גורמה.
והמשכנו ליסוע, דרך גשמים סוערים, לכיוון morro bay, כשבדרך, קצת לפני סן סמיון, מצאנו את פילי הים. המונים מהם. חיות מוזרות לגמרי.
צילמתי גם סרטוני וידאו אבל הם יחכו בינתיים.
לכרגע קבלו תמונה, ואל תפספסו את הפילון הקטן שיונק:
תגידו, מי מתכנן טיול דרכים לינואר?
ואם כבר לתכנן טיול דרכים שכזה, ואם כבר נופל עלינו מזג אוויר היסטרי, אז לשכוח לארוז את הנעליים הנורמליות???
נסעתי עם זוג נעלי בובה זמשיות, שהיתרון הגדול שלהן (חוץ מזה שהן אכן נוחות) הוא שיש להן רצועות עם סקוטש, כך שידעתי שיהיה לי נוח לחלוץ ולנעול אותן במטוס ובבדיקות הבטחוניות, ועם זוג נעלי התעמלות, שבגלל שלא כל כך היה חורף, הספקתי לשכוח שהן חדירות למים…מה שאומר שאני גאון עם רגליים מאוד רטובות…
למורו ביי הגענו רעבות ועייפות, אז הזדרזנו למצוא מוטל, ואחרי שפרקנו את הרכב שאלנו את ה-GPS איפה נוכל למצוא ארוחת צלעות. המכשיר לקח אותנו, דרך כבישים חשוכים במיוחד, ל Harry's rib station ב-Osos, חמישה מייל ממורו ביי. רק שלא היה שם שום הארי… במזל מצאנו שלט גדול שאמר "10th street gril" ואמא שלי יצאה לוודא שפתוח. כשהיא חזרה היא אמרה שסגור, וגם שיש להם מייבש שיער במסעדה. למזלנו שמנו לב שיש איזה שלט שאומר משהו על כניסה צדדית, אז ניגשתי לבדוק ומצאתי אוצר. מסעדה מופלאה עם אוכל טעים ושירות ידידותי והיה לנו כל כך כיף! מסקנה לעתיד – כשאת רוצה לאכול אל תלכי לחפש את המסעדה בתוך המספרה… במחשבה לאחור אמא שלי אמרה שגם נראה היה לה מוזר שלא כל כך יש שולחנות במסעדה הזאתי…
וכך נגמר לו היום השלישי בדרכים.
בינתיים נגמר גם היום הרביעי והרטוב מאוד (כן, גם ברגליים), אבל עליו אכתוב כבר מחר.
השעה אחת וחצי לפנות בוקר, ומחר כבר מתחילה התערוכה.
תחזיקו אצבעות חזק (מתוך שינה)
ותחשבו מחשבות חיוביות.
לילה טוב
מהפייה העייפה
בדרכים – חלק ב'
מאחר שאני אוספת בדרך גם תובנות והמלצות, הן תשובצנה ברצף הסיפורי. אם יהיה לי כוח פעם, אחרי שאחזור, אולי אכתוב פוסט מסקנות נפרד…
בסן פרנסיסקו ישנו במלון Alexis park ברחוב polk 835. המלון נבחר משתי סיבות –
1. הבנתי שיותר זול לקחת רכב מושכר מתוך העיר ולא משדה התעופה (זה נכון ד"א, הרבה יותר זול) ובסן פרנסיסקו זה אומר מה civic center, אז חיפשתי מלון שיהיה קרוב לשם.
2. חיפשתי מלון שיש לו שירות Shuttle משדה התעופה (ואם תחפשו מלון באתר המתורגם של מלונות.com תגלו שזה שירות מעבורת…). בדיעבד מסתבר שלמרות שבאתר נטען שיש שירות כזה, בפועל מדובר בנסיעה בתשלום, כך שיכולתי לבחור גם כל מלון אחר, שלא מצהיר על שירות כזה. מילא…
בכולופן – המלון נחמד, ממוקם קרוב לשד' ואן נס ולתחנות אוטובוס, ישלו ארוחת בוקר שלמרות שצריך לקחת אותה לחדר וזה קצת מצחיק, היא נדיבה וכוללת בייגלס וטוסטים ואפילו ופל אמריקאי, כך שבסך הכל זו אופציית לינה לא רעה.
לסוכנות השכרת הרכב הלכנו ברגל, כשכמובן מה שנראה על המפה כשניים וחצי בלוקים הסתבר כהליכה של חצי שעה. התברר גם שכשעצים מסתירים את שם הרחוב, אנחנו עושים עוד סיבוב מיותר, אבל סוף טוב הכל טוב, הרכב וה-GPS בידינו ונסענו לאסוף את המזוודות מהמלון.
לא היינו מאוד החלטיות על מסלול הנסיעה.
המטרה היא להגיע בסופם של שלושה ימים ללוס אנג'לס, אחרי שטיילנו בדרכים נופיות וכפריות, ואחרי שחרשנו כמה חנויות כדי לאסוף ציוד שאני עדיין צריכה לתערוכה.
זו אחת הסיבות שהתעקשתי על GPS.
הרבה מהקוראים שלי עוסקים במלאכת יד אז אתם בטח יודעים שיש שתי גישות כשעושים טעות – אפשר לפרום הכל ולהתחיל מחדש ואפשר להחליט שעובדים דרך הטעות ומכסימום יוצא משהו אחר…
אני אוהבת את הגישה השנייה.
בגלל זה אני גם כל כך מתלהבת מה-GPS.
אפשר לעשות טעויות או לבחור ליסוע אחרת מההוראות והוא פשוט מחשב את המסלול מחדש…
אז התחלנו ליסוע, ומסיבה לא לגמרי ברורה הודענו ל-GPS שאנחנו נוסעות לסן חוזה.
בסן חוזה נכנסנו למסעדת פועלים מקסיקנית והיה ממש ממש טעים:
היה גם יפה. על הקירות יש תמונות תלת מימדיות, עשויות עץ ומתכת. צילמתי שתיים כדי שתראו:
אחרי האוכל נזכרנו שבעצם רצינו להגיע למונטריי, אז התכווננו לשם.
אתם זוכרים את כל הדברים הטובים שאמרתי על ה-GPS?
אז אתם יכולים להבין את השבץ שאחז אותי כשמכשיר הפלא הודיע פתאום על סוללה חלשה, אחרי שכל הדרך הוא היה מחובר לטעינה…
חתכנו ב-EXIT הקרוב, מה שהביא אותנו להשד יודע איפה, וצילצלנו לשירותי הדרך. אחרי הרבה בירורים ובדיקות התברר שברכב שלנו יש רק יציאת טעינה אחת, ושלחו אותנו לסנטה קרוז למוסך שירות כדי לבדוק את העניין. מבינים איזו הרפתקה זו? מי בכלל התכוון להגיע לסנטה קרוז?
מוסך השירות לא יכול היה לעזור אחרי שהתברר שהבטריה של ה-GPS נטענת כראוי אצלו, והבעיה היא כנראה ברכב, אז נסענו לסוכנות השכרת הרכב בשדה התעופה במונטריי.
אחרי הרבה תלאות (בין היתר קרסה להם כל מערכת המחשב…) ואחרי שבדקתי איזה שש מכוניות, יצאנו משם עם פורד פוקס אדומה. פחות חמודה מהניסן סנטרה השחורה שבה נהגתי כל היום, אבל עם מיכל דלק מלא לגמרי…
התחלנו ליסוע, בגשם, ותוך שתי דקות התברר שהחלונות מרוחים לגמרי בלכלוך ויחד עם האדים הגענו לראות אפס. אז פנינו איפה שיכולנו ונעצרנו. לא עבר רגע והגיע חייל חסון (מבוגר, כנראה מילואימניק).
הוא: "התכוונתם להגיע לבסיס צבאי?"
אני: "לא, אנחנו…"
הוא: "אתם נמצאים כרגע בשטח בסיס צבאי של צבא ארה"ב"
אני: "כן, אבל כרגע לקחנו את הרכב, והחלונות מלוכלכים ואנחנו לא יכולות ליסוע ככה…"
אז הוא כיוון אותי לחניה, ואז ניגש אלינו שוב:
"אתן בטוחות עכשיו. אז קחו את הזמן ותתארגנו".
את ה"אתן בטוחות עכשיו" הוא אמר לפחות שלוש פעמים.
הוא הציע לנו מגבות נייר, וכמעט התעלף כשהצעתי לבוא לקחת אותן בעצמי…
אז ניקינו את החלונות ונסענו משם, וכך ניצל צבא ארה"ב מפלישה עויינת של ישראל…
מצאנו מוטל, ונסענו לחפש חנויות מעניינות וגם אוכל.
עשינו סיור לימודי ב-staples ואכלנו פנקייקים (כן ג'ינג'ית, עם בייקון…)
וככה סיימנו את היום.
את אתמול בעצם.
לילה טוב.