מאחר שאני אוספת בדרך גם תובנות והמלצות, הן תשובצנה ברצף הסיפורי. אם יהיה לי כוח פעם, אחרי שאחזור, אולי אכתוב פוסט מסקנות נפרד…
בסן פרנסיסקו ישנו במלון Alexis park ברחוב polk 835. המלון נבחר משתי סיבות –
1. הבנתי שיותר זול לקחת רכב מושכר מתוך העיר ולא משדה התעופה (זה נכון ד"א, הרבה יותר זול) ובסן פרנסיסקו זה אומר מה civic center, אז חיפשתי מלון שיהיה קרוב לשם.
2. חיפשתי מלון שיש לו שירות Shuttle משדה התעופה (ואם תחפשו מלון באתר המתורגם של מלונות.com תגלו שזה שירות מעבורת…). בדיעבד מסתבר שלמרות שבאתר נטען שיש שירות כזה, בפועל מדובר בנסיעה בתשלום, כך שיכולתי לבחור גם כל מלון אחר, שלא מצהיר על שירות כזה. מילא…
בכולופן – המלון נחמד, ממוקם קרוב לשד' ואן נס ולתחנות אוטובוס, ישלו ארוחת בוקר שלמרות שצריך לקחת אותה לחדר וזה קצת מצחיק, היא נדיבה וכוללת בייגלס וטוסטים ואפילו ופל אמריקאי, כך שבסך הכל זו אופציית לינה לא רעה.
לסוכנות השכרת הרכב הלכנו ברגל, כשכמובן מה שנראה על המפה כשניים וחצי בלוקים הסתבר כהליכה של חצי שעה. התברר גם שכשעצים מסתירים את שם הרחוב, אנחנו עושים עוד סיבוב מיותר, אבל סוף טוב הכל טוב, הרכב וה-GPS בידינו ונסענו לאסוף את המזוודות מהמלון.
לא היינו מאוד החלטיות על מסלול הנסיעה.
המטרה היא להגיע בסופם של שלושה ימים ללוס אנג'לס, אחרי שטיילנו בדרכים נופיות וכפריות, ואחרי שחרשנו כמה חנויות כדי לאסוף ציוד שאני עדיין צריכה לתערוכה.
זו אחת הסיבות שהתעקשתי על GPS.
הרבה מהקוראים שלי עוסקים במלאכת יד אז אתם בטח יודעים שיש שתי גישות כשעושים טעות – אפשר לפרום הכל ולהתחיל מחדש ואפשר להחליט שעובדים דרך הטעות ומכסימום יוצא משהו אחר…
אני אוהבת את הגישה השנייה.
בגלל זה אני גם כל כך מתלהבת מה-GPS.
אפשר לעשות טעויות או לבחור ליסוע אחרת מההוראות והוא פשוט מחשב את המסלול מחדש…
אז התחלנו ליסוע, ומסיבה לא לגמרי ברורה הודענו ל-GPS שאנחנו נוסעות לסן חוזה.
בסן חוזה נכנסנו למסעדת פועלים מקסיקנית והיה ממש ממש טעים:
היה גם יפה. על הקירות יש תמונות תלת מימדיות, עשויות עץ ומתכת. צילמתי שתיים כדי שתראו:
אחרי האוכל נזכרנו שבעצם רצינו להגיע למונטריי, אז התכווננו לשם.
אתם זוכרים את כל הדברים הטובים שאמרתי על ה-GPS?
אז אתם יכולים להבין את השבץ שאחז אותי כשמכשיר הפלא הודיע פתאום על סוללה חלשה, אחרי שכל הדרך הוא היה מחובר לטעינה…
חתכנו ב-EXIT הקרוב, מה שהביא אותנו להשד יודע איפה, וצילצלנו לשירותי הדרך. אחרי הרבה בירורים ובדיקות התברר שברכב שלנו יש רק יציאת טעינה אחת, ושלחו אותנו לסנטה קרוז למוסך שירות כדי לבדוק את העניין. מבינים איזו הרפתקה זו? מי בכלל התכוון להגיע לסנטה קרוז?
מוסך השירות לא יכול היה לעזור אחרי שהתברר שהבטריה של ה-GPS נטענת כראוי אצלו, והבעיה היא כנראה ברכב, אז נסענו לסוכנות השכרת הרכב בשדה התעופה במונטריי.
אחרי הרבה תלאות (בין היתר קרסה להם כל מערכת המחשב…) ואחרי שבדקתי איזה שש מכוניות, יצאנו משם עם פורד פוקס אדומה. פחות חמודה מהניסן סנטרה השחורה שבה נהגתי כל היום, אבל עם מיכל דלק מלא לגמרי…
התחלנו ליסוע, בגשם, ותוך שתי דקות התברר שהחלונות מרוחים לגמרי בלכלוך ויחד עם האדים הגענו לראות אפס. אז פנינו איפה שיכולנו ונעצרנו. לא עבר רגע והגיע חייל חסון (מבוגר, כנראה מילואימניק).
הוא: "התכוונתם להגיע לבסיס צבאי?"
אני: "לא, אנחנו…"
הוא: "אתם נמצאים כרגע בשטח בסיס צבאי של צבא ארה"ב"
אני: "כן, אבל כרגע לקחנו את הרכב, והחלונות מלוכלכים ואנחנו לא יכולות ליסוע ככה…"
אז הוא כיוון אותי לחניה, ואז ניגש אלינו שוב:
"אתן בטוחות עכשיו. אז קחו את הזמן ותתארגנו".
את ה"אתן בטוחות עכשיו" הוא אמר לפחות שלוש פעמים.
הוא הציע לנו מגבות נייר, וכמעט התעלף כשהצעתי לבוא לקחת אותן בעצמי…
אז ניקינו את החלונות ונסענו משם, וכך ניצל צבא ארה"ב מפלישה עויינת של ישראל…
מצאנו מוטל, ונסענו לחפש חנויות מעניינות וגם אוכל.
עשינו סיור לימודי ב-staples ואכלנו פנקייקים (כן ג'ינג'ית, עם בייקון…)
וככה סיימנו את היום.
את אתמול בעצם.
לילה טוב.