אני חייבת לפתוח ולומר שטוב שאתם מכירים אותי, ויודעים שאין לי נטייה להמציא סיפורים…
כי גם אני, אם הייתי שומעת על מישהו שקרו לו כל הנסים וכל הנפלאות, הייתי מתקשה להאמין…
אבל בחיי שכל מילה אמת.
התעוררנו אתמול, במונטריי, לעוד יום מאוד גשום,והחלטנו שארוחת בוקר קודמת לכל,אז נסענו ל-Danny's, מקום שעושה כבוד לארוחות בוקר.
אחרי האוכל ניסינו ליסוע לחנות בשם scrappin, stamping and more שמצאנו ברשימת החנויות ב-GPS, אבל לא דובים ולא יער. מצאנו את הכתובת אבל לא היתה שם שום חנות. אז במקום זה נסענו לDollar Tree שראינו ערב קודם. השיטה ליסוע לשם היתה להגיד ל-GPS שאנחנו רוצים להגיע לבית הוופל, בדיוק כמו שאמרנו ערב קודם, ואז לא למצוא שום בית ופל אבל כן למצוא את עץ הדולרים… הסיבה שרצינו להגיע לדולר טרי היתה כדי לקנות דפים של מיס אליזבת לצורך ההדגמות בתערוכה. מה לא מצאנו בחנות הזו וגם לא בשתי החנויות-אחיות שלה שביקרנו אתמול והיום? נכון, דפים של מיס אליזבת… (ויש לציין שזה מותג שמיוצר בלעדית עבור עץ הדולרים…)
אז אם הקניות לא הצליחו, אולי הנוף יצליח יותר.
בנקודה זו חשוב מאוד לציין שמי שבחר את המסלול היתה אמא שלי, אישה מרובת כישרונות שאוחזת גם במגרעת אחת – יש לה פחד גבהים. רציני. מאוד.
והאישה הזו בחרה בנסיעה בכביש מספר אחת, כביש שהמילים תלול ומצוקי לא מתחילות לתאר אותו.
תנחשו מי נסע חלק משמעותי מהדרך בעיניים עצומות?
מזל שהיא לא נהגה באותו זמן…
ועדיין, גם היא מודה שהכביש מדהים והנופים שווים הכל.
עצרנו בחוף Monastery כדי לראות את הנוף וגם לצלם. אבל לפני תמונות הנוף קבלו treat יוצא דופן – סדרת תמונות שלי, שצילמה אמא שלי שמאז ומתמיד חולמת על book שלי עם צילומים בהם שערותי מתנופפות ברוח…
אני, לעומת זאת, צילמתי את הנוף וגם את השקנאים שחזרו מארצות החום:
ברור לי שהרבה מהמושגים שלי על טיול בדרכים הכפריות של ארה"ב לקוחים מסרטים וספרים, אבל היה לי ממש מוזר ליסוע מיילים על גבי מיילים בדרך שבה לא רואים שום תחנת דלק, מסעדה או שלט של מקדולנדס…
אחרי המון המון מיילים ראינו פתאום אכסניה עם מסעדה וחנות מזכרות. רק מה – המסעדה כבר היתה סגורה וחנות המזכרות נסגרה בשנייה שהגענו. הם שלחו אותנו לשכנים שלהם, העסק הבא על הכביש, 14 מייל משם… מזל שאת הפרחים היפים שלהם הספקתי לצלם:
14 מייל מאוחר יותר אכן מצאנו את השכנים. Whale watchers cafe. מקום שנראה נחמד אבל המחירים שלו מבהילים לגמרי, והעוגה שעליה פינטזנו בכלל לא נראתה מגרה אז הסתפקנו בקפה, בינוני. במחיר של גורמה.
והמשכנו ליסוע, דרך גשמים סוערים, לכיוון morro bay, כשבדרך, קצת לפני סן סמיון, מצאנו את פילי הים. המונים מהם. חיות מוזרות לגמרי.
צילמתי גם סרטוני וידאו אבל הם יחכו בינתיים.
לכרגע קבלו תמונה, ואל תפספסו את הפילון הקטן שיונק:
תגידו, מי מתכנן טיול דרכים לינואר?
ואם כבר לתכנן טיול דרכים שכזה, ואם כבר נופל עלינו מזג אוויר היסטרי, אז לשכוח לארוז את הנעליים הנורמליות???
נסעתי עם זוג נעלי בובה זמשיות, שהיתרון הגדול שלהן (חוץ מזה שהן אכן נוחות) הוא שיש להן רצועות עם סקוטש, כך שידעתי שיהיה לי נוח לחלוץ ולנעול אותן במטוס ובבדיקות הבטחוניות, ועם זוג נעלי התעמלות, שבגלל שלא כל כך היה חורף, הספקתי לשכוח שהן חדירות למים…מה שאומר שאני גאון עם רגליים מאוד רטובות…
למורו ביי הגענו רעבות ועייפות, אז הזדרזנו למצוא מוטל, ואחרי שפרקנו את הרכב שאלנו את ה-GPS איפה נוכל למצוא ארוחת צלעות. המכשיר לקח אותנו, דרך כבישים חשוכים במיוחד, ל Harry's rib station ב-Osos, חמישה מייל ממורו ביי. רק שלא היה שם שום הארי… במזל מצאנו שלט גדול שאמר "10th street gril" ואמא שלי יצאה לוודא שפתוח. כשהיא חזרה היא אמרה שסגור, וגם שיש להם מייבש שיער במסעדה. למזלנו שמנו לב שיש איזה שלט שאומר משהו על כניסה צדדית, אז ניגשתי לבדוק ומצאתי אוצר. מסעדה מופלאה עם אוכל טעים ושירות ידידותי והיה לנו כל כך כיף! מסקנה לעתיד – כשאת רוצה לאכול אל תלכי לחפש את המסעדה בתוך המספרה… במחשבה לאחור אמא שלי אמרה שגם נראה היה לה מוזר שלא כל כך יש שולחנות במסעדה הזאתי…
וכך נגמר לו היום השלישי בדרכים.
בינתיים נגמר גם היום הרביעי והרטוב מאוד (כן, גם ברגליים), אבל עליו אכתוב כבר מחר.
השעה אחת וחצי לפנות בוקר, ומחר כבר מתחילה התערוכה.
תחזיקו אצבעות חזק (מתוך שינה)
ותחשבו מחשבות חיוביות.
לילה טוב
מהפייה העייפה