מאיפה בכלל מתחילים?
 
לא ברור. אז אני אתחיל לכתוב, ונראה לאן נגיע וכמה נספיק…
 
לנסיעה הזו קדמו כידוע עשרה ימים היסטריים של הכנות, בהם ניסיתי בין היתר להחליט מה אני לוקחת איתי ומה לא. תוך כדי ההכנות שאלו אותי כמה פעמים איך אני הולכת לארגן את הדוכן מבחינה עיצובית, והאמת היא שלא ממש ידעתי ולא ממש היה לי זמן לחשוב על זה, אז החלטתי לסמוך על מה שאמצא בשיטוטי בחנויות בימים הראשונים, לפני התערוכה.
 
אפילו לא ידעתי מה יהיה צבע המפה שעל השולחן… זה משהו שהיה מוכתב עבור כל שורת דוכנים, למרות שכמובן כל אחד יכול היה להוסיף כרצונו על הקיים.
 
בעץ הדולרים קניתי סלסלות בד בשביל הכרטיסים, סלסלות פלסטיק באותם צבעים בשביל כל הכלים והדברים שצריך על השולחן, פרפרי לבד סגולים לקישוט, וגם עציצים לבנים בשביל להעמיד בהם את כלי הכתיבה שלי (בין היתר כי לא זכרתי שיש לי סלסלת כלי כתיבה מקסימה שבאה עם התיק החמוד שלי). בסטייפלס קניתי ארגזי קרטון נהדרים בשביל דפי האותיות ובמייקלס הוספתי דליים מיניאטוריים בתור פחי אשפה ותחתיות לבד לכוסות שממש התאימו לפרפרים שלי. איזה כיף היה להגיע אתמול בבוקר ולגלות שסידרו לי רקע שחור שעליו כל הדברים שקניתי (וגם הפליירים הצהובים) ייראו מצויין… זה היה הרקע של כל שדרת המעצבים – שמונה דוכנים של יוצרים שגם מדגימים את העבודות שלהם.
 
אתמול בבוקר הגענו למרכז הקונגרסים עם הרכב השכור, רגע לפני שמחזירים אותו.
יצא שנכנסנו מהחניה לתוך האולמות של תערוכת הסיטונאים, שמתחילה מחר, והיה מדהים לראות את ההתארגנות של מאחורי הקלעים של תערוכה כל כך גדולה. נורא הצטערתי שהידיים שלי מלאות ושאני לא יכולה לצלם…
 
במשך כל שעות ההתארגנות נשמעו קריאות של הכרוז:
* לכל מי שמתכוון למכור סחורה במהלך התערוכה – דעו שמס הקנייה בקליפורניה הוא 8.75%
*לפי תקנות מכבי האש, אסור ששום חפץ, כולל כסאות, יחרוג מתחומי הקו הלבן. חריגה מתחומי הקו הלבן תגרור קנסות.
* התערוכה נפתחת עוד שעה, הוציאו את כל הזבל שלכם למעברים כדי שייאסף
*אתם יכולים לקבל במרכז הלוגיסטי מדבקות EMPTY שצריך לשים על כל ארגז ריק כדי שייאסף
* התערוכה נפתחת עוד חצי שעה, הוציאו את כל הזבל שלכם למעברים כדי שייאסף
ואז זה הגיע
"השעה 12:00, הsuper show של קליפורניה נפתח עכשיו!"
 
ואז התחילו לזרום פנימה האנשים.
הם הגיעו מצויידים בתיקי בד ריקים עם הלוגואים של מייקלס ושל ג'ואן, עם כובעי טבחים שקיבלו בדוכן שבו השיקו את הcricut cake, עם כל הקופסאות והכרטיסים והשרשראות והחולצות שהכינו בשפע ה-make & takes שהתערוכה מלאה בהם…
 
והם עברו אצלנו בדוכן, חלקם לפחות.
והרבה מהם אמרו how cool! על הרעיון של אותיות וכרטיסים בעברית
ורובם התלהבו מהקווילינג המדהים על ברכת הכלה שרחלי הכינה (זה בהחלט עבד בתור גורם משיכה משמעותי) והתאכזבו לגלות שלא זה מה שאנחנו מוכרים
וחלקם סיפרו לנו שאין להם חברים יהודים בכלל, או שיש להם חברים יהודים אבל הם מדברים אנגלית… (דה!)
וישראלית אחת לא הבינה בכלל למה אני מצפה שאמריקאים יתעניינו בעברית
והרבה ילדות קטנות שכתבתי עבורן את השם שלהן בעברית, ככה שיהיה להן משהו שאין לאף אחת מהחברות שלהן
ויורדת אחת, בת שלושים וקצת, שכבר 25 שנה בארה"ב וכבר בכלל לא יודעת עברית, שביקשה שאני אכין כרטיס מכבי חיפה לאבא שלה
ומאחר שישבתי והכנתי כרטיסים אז היו הרבה אנשים שרצו להבין מה בדיוק אני עושה והיה נחמד להסביר
ופרחי נייר האפייה של זיקוקית זכו גם הם להערצת ההמונים
וככה עברו שש שעות
עם המון פירגון, וקצת מכירות והרבה הסברים על מי ומה אנחנו, ואפילו חנות אחת שהביעה עניין בקנייה.
 
ואז ארזנו הכל ונסענו למלון, והלכנו לאכול ארוחת ערב.
 
תוך כדי הארוחה חשבתי על זה והחלטתי שצריך לנקוט בשינוי גישה.
רציתי משהו שימשוך את כולם, לא רק את היהודים.
אז החלטתי ללכת על make & take .
תמורת דולר אחד יכול כל מי שרוצה להכין כרטיס עם השם שלו, בעברית.
 
לשמחתי קניתי לעצמי כל מיני חיות, פרחים וכדורים מסול, וגם קופסא נהדרת עם 2000 ריבועי נייר חתוכים בשלל צבעים.
אז אתמול בלילה, אחרי ארוחת ערב ולפני שהעליתי לכאן את כל התמונות, הכנתי כמה דוגמאות של כרטיסים פשוטים, חתכתי את הכרטיסים הריקים שהיו לי לחצי, הכנתי ריבועים מדפים מדוגמים ואירגנתי מחדש את החומרים שלי.
 
מה אגיד לכם?
 
בסוף היום, אחרי שש שעות מתישות, ניגש אלי האיש הנחמד מהדוכן שלידינו (זה שהציע להתחתן איתי תמורת חמישה גמלים ועז, ושאשתו המקסימה זכתה בקריאוטופיה שחמדתי לעצמי… המכשיר הוגרל בין שמונת הדוכנים של שדירת המעצבים…) ואמר לי שראה שהיתה לנו תנועה בלתי פוסקת ושהוא רק רוצה לדעת מה עשינו אחרת היום מאתמול (מבחינתו זו היתה סתם שאלה סקרנית, הוא ואשתו עשו עסקים מצויינים לאורך כל התערוכה).
 
אז מה שעשינו אחרת היה באמת לתת לאנשים את ההזדמנות לצאת עם כרטיס שעליו השם שלהם (או של מישהו שהם אוהבים) – בעברית.
וגם הראינו להם שכותבים עברית מימין לשמאל, ושבדרך כלל השם שלהם בעברית קצר יותר מהשם באנגלית, וכשאפשר היה הסברנו להם מה המשמעות של השם שלהם ודיברנו איתם על הקהילות שלהם (חלק גדול מהם היו נוצרים) והיינו נורא אמריקאיות ושאלנו את כולם מה שלומם ואיך הם מבלים (האמת שאת זה עשינו גם אתמול), ועזרנו להם לעצב ולהדביק ובעיקר להניח נכון את האותיות של השם שלהם על הכרטיס.
 
ואפילו הכנתי לבחור אסיאסתי נחמד שלט לקליניקה שלו.
אתם יודעים כמה ארוך זה לכתוב כירופרקטיקה משפחתית?
כששאלתי אותו אם יש לו הרבה פציינטים יהודים, אז הוא אמר שלא, אבל ששמו הפרטי ג'ו והוא חושב שהמקור הוא השם היהודי יוסף.
סיבה לא רעה לשלט בעברית לקליניקה, נכון?
 
אחרי שש שעות היינו מחוסלות.
בעצם אנחנו עדיין מחוסלות, אז עוד מעט נצא לצוד ארוחת ערב.
 
לסיכום היומיים האלו אני יכולה להגיד שקודם כל זה WOW ענק להדריך ככה בארצות הברית ולקבל תגובות מפרגנות ויחס מתלהב באופן כללי.
חוץ מזה יש תחושה שנוצרו כל מיני קשרים שאולי יתפתחו להזדמנויות עסקיות (כבר קיבלתי הזמנה לבוא לבר מצווה בספטמבר ולעשות עם האורחים כרטיסים כאלו וגם לבוא להרצות ולהדריך את חבר המנהלים של רשת אורט בארה"ב…שתי הצעות שקצת נפלו כשהם הבינו שזה כרוך בכרטיס טיסה מהארץ…) וחוץ מזה פגשתי את סמנ"כלית השיווק וההדרכה של CHA שממש הודתה לי שטרחתי ובאתי, והתראיינתי לקראפט קריטיק ובטח יתפתחו עוד דברים בהמשך.
 
מכיוון שהיינו כל כך עסוקות היום כמעט לא יצא לי לצלם, אבל הנה התמונות הבודדות שכן צילמתי.
ורגע לפניהן – אני חייבת להגיד תודה. התגובות והפירגון שלכם מחממים את הלב ובאמת באמת נותנים לי כוח.
אוהבת את כולכם מרחוק
הפייה העייפה