פוסט לא מאורגן, עם עוד קצת תמונות ודיווחים אחרונים.
אולי אחרי שאני אפרסם אותו אני ארגיש שאני כבר באמת כאן, וכבר לא מרחפת בין שם לכאן, לא לגמרי מאופסת…
לפני אחת עשרה שנים, כשנסעתי לארה"ב בשליחות של שותפות 2000, הכנתי לאהובי טבלה מסודרת על דף A4, של כל מה שחשוב לא לשכוח (כולל יום ההולדת של אבא שלו) ומה קורה עם הילדים ואפילו איזה תוכניות טלוויזיה להקליט לי (והימים ימי טרום יס מקס…).
לפני שנתיים, כשנסעתי ל CHA, הכנתי לבני ביתי טבלה מסודרת שריכזה את כל המידע החשוב – מי בחנות מתי, מה קורה עם הנסיכה וכו'. הפעם כבר הייתי בתודעת אלבומים, אז הטבלה הוכנה על דף 30*30, שתתאים לאלבום. בשביל הנסיכה הוספתי לטבלה מעטפות פצפונות ובתוכן פתקים שסיפרו לה איפה תוכל למצוא מתנות קטנטנות ברחבי הבית…
כשהתחלתי לדבר על הנסיעה הזו הנסיכה הזכירה לי את הטבלה וביקשה שאכין לה כזו גם הפעם. באופן לא מפתיע, לאור שלל המשימות שהעמסתי עלי, זה נדחה ממש לרגע האחרון, ויומיים לפני הנסיעה הנסיכה אפילו שאלה בספקנות אם אני חושבת שאוכל להכין לה את זה, אבל לי היה ברור שזה תנאי בסיסי ליציאה מהבית…
הפעם הלכתי על פורמט כפול, והכנתי לה כיס לכל יום, כשעל החלק החיצוני שלו כתובות התוכניות לאותו יום ובחלק הפנימי יש תג שמספר לה כמה אני אוהבת אותה וכמובן (ברוב הימים) מכוון אותה למתנה קטנה. היה משעשע לגלות כשחזרתי שהיא לא ידעה מה הוא ארון התרופות בקומה התחתונה, וכך, במקום למצוא שתי חותמות פצפונות, היא שמה ידה על סלסלת מתנה שקיבלתי פעם, ובה כל מיני קרמים לטיפוח, וממש התלהבה מהעניין. מזל שמישהו ישתמש בזה… 
את הלוח הזה הכנתי, כאמור, ביום הנסיעה, ועד שהגעתי לכתוב על כל הכיסים והתגיות ולהחביא מתנות ברחבי הבית, היא כבר הסתובבה סביבי והייתי צריכה לנסות ולהיות סודית ככל האפשר, ועדיין סבלנית, וכל זה כשהמזוודה עדיין לא ארוזה ואני צריכה לצאת מהבית תוך שעה, רצוי אחרי שהתקלחתי.
התוצאה – האריזה שלי לקתה קצת בחסר…
את סיפור הנעליים החסרות והרגליים הרטובות – כבר חוויתם.
על בגד הים ששכחתי לארוז לא היתה לי הזדמנות אמיתית להתחרט, כי הקור די מנע כל סיכוי לרביצה נינוחה בג'קוזי
והמכה האמיתית היתה התגים שהכנתי באותו יום, וברגע האמת של האריזה לא הצלחתי למצוא, ולכן הם נשארו בארץ…
יחד עם כרטיסי הביקור באנגלית והפליירים שהכנתי בכמות מוגזמת – אני חושבת שיש לי אינדיקטורים לביקור נוסף בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות…
בתערוכה עצמה השתתפנו, כפי שסיפרתי, בלא מעט make'n'takes ולא תמיד צילמתי את התוצרים, אז הנה מה ששלפתי מהמזוודות בינתיים:
מהדוכן של Nikki Sivils, שבו פתחנו את הבוקר השלישי, עוד סיכה לבגד :
מאוד ריתק אותי דוכן של מוצרים אקולוגיים – צבעים, דיו ודבק. אפילו האריזות שלהם כמעט 100% ממוחזרות. בזמן שאמא שלי הלכה להתנסות, אני צפיתי בהדגמה ובהסברים, ורק תוך כדי הסתבר לי שהמדגימה הנלהבת היא Julia Andrus, הבעלים של החברה, שבהכשרתה היא לא רק אמנית אלא גם מהנדסת כימיה, ויש לה רקורד אומנותי מאוד מכובד. הם הציגו בדוכן את הספר שלה – paper trasnsformed – ולמרות שבפועל הם לא מכרו את הספר, הייתי שם בדיוק כשהיא מכרה אחד לחברה שלה, אז ניצלתי את היותי שותפת סוד ויצאתי משם גם אני עם ספר והקדשה
מהדוכן של פיסקרס, הפתעה, סיכה לבגד… הפעם, אם היו מראים לי מראש מה מכינים, אז הייתי מתכננת את העניין, במקום סתם להשתעשע במנקבי הפינות והחותמות ולצאת עם תוצאה מוזרה במקצת…
מה שהיה נחמד אצלם זה מין מערכת מיותרת לגמרי ללחיצת החותמת אל הדף. לפעמים טוב להתנסות במשהו פשוט כדי להחליט שהוא מיותר…
אצל המפטון השתעשנו בקו החדש שלהם, שכולל כל מיני סוגי מדבקות, קישוטים וניירות שמתאימים לחותמות שלהם. הכנסו פנקסים קטנים מתגי משלוח דואר, שהיו אחד הדברים שתיכננתי לקנות ולהביא לכאן ו…כן, כזכור, לא הספקתי לעשות קניות… (ושוב, תסכימו איתי, שיש הצדקה מלאה לתכנן נסיעה נוספת, נכון?)
למלודי רוס, שאני ממש לא מכירה באופן אישי, יש לי פינה חמה בלב בגלל שהיא חברה טובה של כריסטי מסקרלט ליים. כמה ימים לפני הנסיעה קראתי ראיון ארוך איתה וציפיתי מאוד לראות את הקוים החדשים בעיצובה וגם את הליין של הצ'יפ ארט שהיא פיתחה.
הרעיון הוא כל מיני ראשי הטבעה ממתכת, גם של אותיות וגם של צורות, ומטביעים אותם לתוך הצ'יפבורד אחרי שמרטיבים אותו קצת ואז כשהוא מתייבש הצורה נשארת מוטבעת. נ ח מ ד, אבל לא ממש יותר מזה. לא נפלתי.
את התליון שעשיתי, לעומת זאת, אני כן אוהבת:
בטח עשינו עוד דברים, אבל כל הזיכרונות כבר רוקדים לי סמבה בראש…
אני חייבת לכם עוד תמונה, של המעבורת שלקחה אותנו לשדה התעופה. אני חייבת לציין שבגלל שהמלון עשה את ההזמנה, לא היה לי מושג מה שם החברה המסיעה, והנהג בטח לא הבין למה אני מתגלגלת מצחוק ורצה לצלם את הרכב בזמן שהוא מעמיס את המזוודות…
בבדיקה הבטחונית בשדה התעופה בלוס אנג'לס היו כמה דקות של בהלה כשאיזו התרעה נשמעה ואז הרחיקו אותנו מהמכונת שיקוף ואמרו לנו לא לזוז, ואיזה חמש דקות כל האולם הזה עמד בדממה וחיכה שמשהו יקרה, בלי שלמישהו יהיה מושג מה העניין בעצם. ואם זה לא מספיק, ברגע שכבר שיחררו את ההתראה הזו עצרו את התיק שלי וקראו לבודקת… מסתבר שאחרי שבדרך לשם זכרתי והקפדתי לא לשים את תיק כלי הרחצה שלי במטען היד, בשלב האריזות חזרה כבר הייתי ממש עייפה ושכחתי. ככה נפרדתי בצער מקרם הפנים הרפואי ומקרם הגוף… המצחיק הוא שהשמפו שרד, לא כי הוא היה בכלי קטן יותר, אלא כי הוא היה בכלי שקוף שלא היה כתוב עליו כמה הוא מכיל…
טסנו דרך אטלנטה ושם היו לנו איזה שלוש שעות להעביר.
זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי בטיול הזה להיכנס לחנות ספרים…
תראו כמה יפה הקולאז' הזה בשדה התעופה, שהוא בכלל שדה תעופה יפה:
בטיסה לא הצלחתי לישון כמעט, והמזל היה שעמדו לרשותי מערכת צפייה אישית ושלל סרטים וסדרות שטרם ראיתי. אז ראיתי שישה פרקים של האחות ג'קי, את "עשרים ושבע שמלות" ועוד סרט רומנטי שאני לא זוכרת איך קוראים לו, על יועץ אבל שמתאהב בג'ניפר אניסטון שמסדרת פרחים. המצחיק הוא שבשני הסרטים אותה שחקנים משנה שיחקה את החברה של הגיבורה…
וזהו.
11 שעות והגענו לארץ, והפעם אפילו כל המזוודות שלנו הגיעו איתנו.
ועכשיו עבר כבר שבוע שלם שאני פה ואולי אני אפילו כבר מאופסת.
הגיע הזמן לחזור לשגרה?