חודש: מרץ 2010

ביום שלישי הבא (23.3) הייתי אמורה להשתתף ביריד לקראת החג, בהושעיה.


 
היריד התבטל ואני נשארתי עם אחר צהריים (יחסית) פנוי.
 
את זה שאמא שלי פנויה אני יודעת, כי היא היתה אמורה לעזור לי ביריד. 
 
אז בלי לשאול אותה יותר מדי שאלות נידבתי את הבית שלה…
 
ואני שמחה להזמין אתכם לאחר צהריים של הדגמה, התנסות (make and take) וגם קניות.
 
מתי?
יום שלישי, 23.3.10, בשעות 16:00-21:00
 
איפה?
בחיפה, על הכרמל.
כתובת מדוייקת תישלח אליכם אחרי שתשילחו לי מייל limor292@gmail.com
 
מה יהיה?
בכל שעה עגולה אערוך הדגמות של טכניקות resist שונות ותהיה לכם גם הזדמנות להתנסות לבד.
תוספת: שאלו אותי, אז אני עונה… כמובן וההתנסות אינם בתשלום (-:
חוץ מזה יהיו המון מוצרים, גם סקראפבוקינג וגם מתנות מתחום היצירה, כולל מוצרים בחיסול, במחירים החל משני שקלים.
 
ואני אהיה שם.
פייה שימושית שמאוד תישמח לפגוש אתכם…
להתראות
לימור
 
משהו קטן וטוב #8 (2010)
כל מי שמכיר אותי קצת, יודע מה דעתי על צילומים של עצמי.
יש מעט כאלו, ומרבית אלו שמצולמים אינם ראויים לפרסום…
בשבוע שעבר התארח אצלי בחנות ארנולד בר, איש מקסים וצלם מוכשר ביותר, ליום של צילומי אנשי עסקים.
אחרי שעות של הכנה נפשית התיישבתי מול המצלמה…
ומסתבר שאני דווקא כן יכולה להיראות טוב בתמונות… גם אם זה דורש צלם מוכשר במיוחד…



 
 
ועכשיו אפילו יש לי תמונות מקסימות עם המאמן, אבל אותם כבר תראו כשיהיו בדף אלבום.
 

את המופע השנתי של להקות הריקוד של משגב "בוא שיר עברי" ראיתי שלוש פעמים.
אחת ביום חמישי בערב, בחזרה הגנרלית, וממש לא הצלחתי להפנים הכל, אבל לפחות ראיתי איפה הוא נמצא בכל ריקוד.
אחת אתמול בערב, בלי המצלמה ובלי מצלמת הוידאו, רק להסתכל נטו. ולהתרגש.
ואחת היום לפני הצהריים, בניסיון לצלם כמה שיותר תמונות טובות שלו.
 
המסקנה העיקרית של היום היא ש…
אני צריכה מצלמה טובה!
מצלמה שלא צריכה שלוש דקות מחשבה בין צילום לצילום, מצלמה עם זום יותר טוב, מצלמה עם חצובה לצילום באולם החשוך.
בקיצור – מצלמה מקצועית.
 
עד שזה יקרה, אני מקווה שלצלם המקצועי שצילם את המופע יצא לקלוט גם את הרקדן הפרטי שלי, ובינתיים, עד שיעברו כמה שבועות ונקבל את הדיסק, אני מתנחמת בתמונות הבודדות שכן הצליחו.
 
אז הנה אחת בשבילכם, של הפרופסור המרחף שלי, באמצע בין הבנות:



שיהיה לכולנו שבוע רגוע.
לימור

תודה ענקית לכל המעודדות והמנחמות, גם כאן וגם במייל.
החיבוקים שלכן הגיעו ובהחלט עזרו.
 
אני יודעת שהפוסט אתמול היה לא אופייני.
זה לא שאני בנאדם לא עציב, אבל בדרך כלל הפוליאנה שגרה בתוכי נכנסת מהר מאוד לפעולה, והדברים מקבלים פרופורציה.
 
חוץ מאשר כשלא.
 
אתמול הבאנו למנוחת עולם חברה יקרה.
אישה צעירה ומקסימה, ששינתה את החיים של מי שהיתה לו הזכות לפגוש אותה, ועוד יותר את החיים של אלו שזכו לעבוד לצידה.
וכולנו בתחושת הלם.
בתחושה שלא יכול להיות.
 
ואי אפשר לא להיות עצובים.
אירית אהובה.

עצוב לי, ולא מתאים לי לכתוב, אז רק הזמנה – מכל הלב
 

אזהרה –
מגילת פורים שלי דומה יותר למגילת איוב מלמגילת אסתר…
 
דבקות במטרה ובתוכניות היא תכונה much over rated, אם אתמול מעיד על משהו…
 
או שלחילופין – משהו ממש רע קרה לקראמה שלנו.
 
ומעשה שהיה, כך היה:
לפני כמה ימים החלטתי לנצל את יום ראשון החופשי שלי ולקחת את הנסיכה למוזיאון ישראל, שם , סביב תערוכת שרפרפים שעוצבו על ידי סטודנטים (יושבים נמוך רואים רחוק), היו מתוכננות גם שעת סיפור וגם סדנת יצירה מחומרים ממוחזרים. ברגע האחרון – שבת בלילה – החלטנו לצרף חברה של הנסיכה, מתוך הנחה שבשניים תהיה שמחה כפליים.
 
איזה מזג אוויר היה אתמול ראיתם, נכון?
 
אז בחמש וחצי הסעתי את הפרופסור לרכבת בעכו, וכשחזרתי השתחלתי מתחת לפוך וממש לא יצאנו מהבית בשמונה כמו שהתכוונתי.. כשהתחלתי להתארגן בתשע התברר שהמאמן, שלא הצליח לשכנע אותי שהבטחות לא חייבים לקיים ושעדיף לקחת אותן לסרט בסביבה, החליט להצטרף אלינו. איזה כיף!
 
יצאנו מהבית קרוב לעשר, כך שלהגיע לשעת הסיפור ב-12 נשמע קצת אופטימי…
 
נסענו במבול אימים, שנמשך לאורך קילומטרים אין סופיים, אבל הגענו למוזיאון, מצאנו חנייה ורצנו בגשם וברוח לכיוון הקופות כדי לגלות ש:
א. בזכות כביש 6 המבריק עמדנו בזמנים והתייצבנו בקופות חמש דקות לפני 12.
ב. בדיוק הודיעו על פרוץ החושך (=הפסקת חשמל) באגף הנוער ואפחד לא יודע מתי תגיע אבקת החשמל.
 
מה עושים?
במוזיאון המדע היינו לא מזמן (מה שמזכיר לי שעדיין לא כתבתי על זה) כך שזה לא מתאים.
נחזור לאופציית הקולנוע.
אז נסענו למלחה.
רק כדי לגלות שהיה שם קולנוע, אבל כבר לא…
 
וגם כדי לגלות שאפרוחית צודקת ובירושלים (או לפחות בגרפוס) נורא נורא יקר.
 
אז האכלנו שתי ילדות בהמבורגר, ואני נגשתי ל RE:BAR כדי להזמין לי מיץ. אני ממש אוהבת את המיצים שלהם, אבל הפעם הקארמה נכנסה לעניין וקיבלתי מיץ שהיה כל כך חריף שאי אפשר היה לשרוד אותו… אחרי דילול הוא הפך נסבל, אבל ממש לא נרשם כחוויה מוצלחת…
 
ואז נכנסנו לאוטו ונסענו לגלילות.
הישראלי הנודד זה אנחנו…
הגענו לגלילות בדיוק בתפר בין הסרטים – זה שאומר שהחנייה מפוצצת לחלוטין. אז חנינו כמעט בנתניה, מה שלא היה כל כך נורא כי באותו שלב כבר ביצבצה לה קצת שמש.
כשהגענו לקופות שמחנו לגלות ש"הנסיכה והצפרדע" מתחיל בדיוק בעוד עשר דקות.
אבל לא היו כרטיסים.
אז ביקשנו כרטיסים להקרנה הבאה – 45 דקות אחרכך.
אבל לא היו כרטיסים.
למתי יש כרטיסים?
להקרנה של עוד שלוש שעות.
אז שכנענו את הבנות שהן ממש רוצות לראות את "דונקי שוט" וקנינו כרטיסים להקרנה שבשבילה היינו צריכים לחכות רק שעתיים…
 
איך מעבירים שעתיים, עם שתי ילדות בנות שמונה, בקניון בגלילות שהוא לא ממש פאר הקניונים?
15 דקות הן הסתכלו על דוכן הצעצועים.
20 דקות הן שוטטו בתוך חנות המותגים (זמן שבו אני ניסיתי להבין איזה וובקינז ישמח את הנסיכה, שכבר מחכה לאחד כזה מיליון זמן)
עוד 15 דקות בחנות הספרים, שממנה יצאנו עם שלושה ספרים במאה שקל. אחד מהספרים היה "חידני בממלכת החיות" ספר מחורז ובו חידות שכתב דן חמיצר.
התיישבנו ברולדין, על קפה שכבר מזמן נדרש על תקן תרופה ועל קרואסונים, ואני – על תקן תוכנית הבידור – חדתי חידות…
כשזה כבר נמאס להן, השארנו את המאמן בעיניים עצומות, והלכנו לבדוק את דוכן המסרקות.
 
בחרנו לנסיכה מסרקות וגם טוויסט – פטנט חמוד שאמור לעשות לה (ולי) סידורי שיער מופלאים ואז החברה שלה עברה לשלב האומללות.
מה קרה?
הניחוש שלכם טוב בדיוק כמו שהיה הניחוש שלי באותו שלב.
בסופו של דבר, אחרי שהמאמן והנסיכה הלכו לשוטט עוד קצת, הצלחתי להבין שנורא העלבתי אותה כשאמרתי לה שהשיער שלה קצר (יותר) מהשיער של הנסיכה…
עכשיו אני כבר אחראית לא רק לפסיכולוגית של הילדים שלי, אלא גם לפסיכולוגית של החברות…
 
סוף סוף התקרב זמנו של הסרט.
אז קנינו פופקורן ומים, בדקנו מתי בדיוק נגמר הסרט והכנסתי אותן לאולם, כדי לגלות שהמקומות שלהן על הפנים ואין מה לעשות…שכנעתי אותן שאם ישבו ממש זקופות, אז הן תראנה מצויין, וקיוויתי לטוב.
פתחתי בקבוק מים אחד, אבל הנסיכה אמרה שהיא לא צריכה עזרה עם הבקבוק שלה ואני הקשבתי לה (טעות גדולה).
נפרדתי מהן בהבטחה שנחכה להן ביציאה בסיום הסרט והלכתי לפגוש את המאמן.
 
100 דקות שהן רק שלנו!
קודם כל הלכנו לקנות לה את ארנב הוובקינז שרצתה ואז התיישבנו ב black.
ברגע שסיימנו להזמין אוכל צלצל הסלולרי שלי.
"שלום, אנחנו נמצאים בקניון שבעת הכוכבים ולידינו נמצאת הבת שלך"
"איפה אתם?"
"ליד הקרפ הצרפתי"
ואני כבר בדרך החוצה בריצה.
 
תוך דקה קלטתי לחיבוק שלי ילדה בוכיה.
סימנתי לאנשים המקסימים תודה וניסיתי לברר מה קרה.
היא לא הצליחה לפתוח את בקבוק המים…
אני לא הצלחתי להחזיר את הדופק שלי לנורמלי במשך השעה שאחרי זה…
 
החזרתי אותה לקולנוע, עם בקבוק מים פתוח ועם הסלולרי שלי, וחזרתי לתוך המסעדה.
 
לזה קוראים יום של כיף?
 
ולסיכום, מסקנות, המלצות ותובנות –
כשעברנו לגור בכפר קטן בגליל, אחד הטיעונים שלי היה שאני רוצה שאם הילד שלי יבכה ברחוב, מישהו יעצור ויעזור לו. מסתבר שזה קורה גם בלבו של קניון בהרצליה (ומזל שרק שעות אחרי זה קלטתי שבכלל לא היינו בשבעת הכוכבים. אם הייתי קולטת באותה שנייה שהם טעו בשם הקניון אז יכול להיות שהייתי חוטפת התקף לב יותר גדול…).
 
"חידני בממלכת החיות" – חמוד ואינטיליגנטי. בגלל שכבר לא צופים אצלנו ב"הופ", גיליתי רק היום שיש גם תוכנית טלוויזיה כזו. איזה יופי שמאמנים את המוח שלהם בגיל הזה, כשהוא עוד פתוח ולא מקובע.
 
נכון שהיא נשמעת בוגרת ואחראית, אבל היא בכל זאת בת שמונה. אולי סרט מדובב הוא לא כזו טרגדיה. יכול להיות שבפעם הבאה שהיא תלך לסרט לבדה היא תהיה בת 15…
 
ב black יש מנת "ליד ההמבורגר" מושלמת – שעועית ירוקה דקיקה, מלוחה כראוי ועם קצת אגוזים. אני מקווה שמתי שהוא יצא לי לאכול אותה כשהדופק שלי נורמלי…
 
ועל הטוויסט והמסרקות עוד תבוא חוות דעת בעתיד, עם תמונות.
 

משהו קטן וטוב #7(2010)
בואו נשפר קצת את הקארמה שלי, טוב?
דנדושה המקסימה חוזרת על פרוייקט שוק הפשפשים המדהים שלה ויש לכם עוד 3 ימים להציע הצעה על הספסל הזה, שהיא שיפצה במו ידיה:

 
וגם לדעת שתרמתם תרומה חשובה למעון לנשים מוכות.
אז מה בנוגע?