חודש: אפריל 2010

אני מנסה ללמד את התלמידות שלי לשים לב לרגעים הקטנים של החיים, לצלם את היום יום, להבין שסתם רגע נחמד יכול להצדיק דף באלבום ובעיקר שלא תמיד צריך אירועים גדולים כדי לשמוח.
 
אז היום היה לי מין יום של רגעים קטנים, ולמרות שאין תמונות, החלטתי לתעד.
 
התעוררתי כשהנסיכה הודיעה לאבא שלה שהיא יוצאת להסעה, וכמה דקות אחר כך כשהאיש שלי הביא לי כוס תה למיטה.
 
בדרך למטה, עם כוס התה, כדי לבדוק מיילים ומה חדש בפייסבוק, ראיתי שהיא גם השאירה לו פתק: "אבא, יצתי לבית ספר. ביי". מתיקות.
 
קפצתי לחנות כדי לשלוח כמה מיילים וכיוון שהמחשב כיבה את עצמו פעמיים באמצע, הספקתי גם לארגן לעצמי חומרים לפרוייקט אחר הצהריים שלי.
 
קצת לפני עשר חזרתי הביתה. יום שלישי הוא יום הצ'ופר – רביטל עובדת בבוקר ואלה אחר הצהריים, ובדרך כלל זה יום של נסיעות וסידורים. לא היום.
 
אז הכנתי לי ארוחת בוקר (איזה כיף זה לחם של ארקפה, והיתה לי גם לבנה תוצרת בית באדיבות הבעל של נורית, יאאאם) וישבתי לראות את הקצה של "אמריקה מאוהבת" עם ג'וליה רוברטס. עשרים דקות אחר כך, שבעה ומרוצה (ג'וליה המאוהבת יצאה לכיוון האושר…) התיישבתי על המחשב.
 
והפעם בכלל לא בשבילי. עבודה של הפרופסור על הפלישה לנורמנדי דרשה עריכה מסיבית. אני חושדת שנדרשתי לפצות על שני דברים- גם על הכישלון שלי בבגרות בהיסטוריה, וגם על כל השעות שאמא שלי נדרשה להשקיע כדי שאני אסיים את עבודת הגמר שלי בי"ב… פיציתי, בריבוע פיציתי…
 
ואם אני כבר בבית, אז לא צריך ארוחת צהריים אמיתית וטרייה?
ביום רגיל אני שולפת מהפריזר שניצל, וביום משודרג השניצל שאני שולפת הוא תוצרת בית. אבל היום אלו היו שניצלים חמים וטריים ורושטי תפוחי אדמה, והנסיכה חגגה.
 
חזרה למחשב, הקרב עדיין לא נגמר.
 
ארבע וחצי – אוספים חברה ונוסעים לבריכה. הילדות מבלות שעה וחצי במים ואני בעמדת צפייה עליהן, שולפת תגיות, פרחים, סרטים ומדבקות ומכינה תגיות מעוטרות בתור giveaway ליריד האירועים שבו אני מציגה ביום שישי. אני חושבת שאף פעם לא נהניתי כל כך מאחר צהריים בבריכה. הקטנות (שכבר לא כל כך קטנות) מחליטות שמספיק להן והולכות להתקלח, ואני עדיין משחקת. הן חוזרות ואנחנו מזמינות להן ארוחת ערב ובזמן שהן אוכלות אני ממשיכה בשלי…
 
חזרנו הביתה, סיימתי להילחם בנורמנדי ועכשיו אני איתכם.
 
וכל היום, בכל פעם שנכנסתי לאוטו, שמעתי עוד חתיכה קטנה מ"שפויים", הדיסק המקסים של שלמה ארצי.
 
אז הנה, בשבילכם, עוד רגע אחד קטן ושווה
 


 
ועם סיומו של היום הזה, העולם הזה ממש לא נראה לי עצוב.
העולם יפה בדיוק כמו שתיארתי לי…
 
תתארו לכם…

הביקור של המאמן והפרופסור בשגרירות ארה"ב היה המכשול האחרון, ועכשיו שהם עברו אותו בהצלחה זה סופי – בעוד חודשיים בדיוק נעלה על המטוס ונצא לטיול המשפחתי עליו אנחנו חולמים כבר שנים – ארבעה שבועות, בעיקר בארה"ב, בהרכב משפחתי מלא, רגע לפני שהבוגר מתגייס.
 
בפעם האחרונה בה לקחנו אותם לחו"ל הבוגר היה בן 10, הפרופסור בן 8 והנסיכה היתה רק חלום. טיילנו שלושה שבועות מופלאים בצרפת ואנחנו עדיין מתענגים על הזכרונות. אבל אין ספק – הגיע הזמן ליצור זכרונות חדשים.
 
כמי שמאמינים שעשיית תוכניות היא חלק חשוב מהכיף, אנחנו קוראים, ובודקים, ומשנים, ומספרים לילדים, ומתייעצים וחולמים. אין ספק – נדבקנו…
 



 
מי שכבר נסעה לחו"ל, וגם חזרה, היא עומר המקסימה, שנסעה לטיול בת מצווה תלת-דורי, עם אמא וסבתא. הכנתי לה אלבום מסע קטן, לאיסוף מזכרות. השתמשתי בתבנית הפולדר שזיקוקית נתנה לנו בסדנה בכנס scrap & fun הראשון,ובכל כיס הכנסתי כרטיסיה לרישום של זכרונות. מאחר שהייתי חשופה לאלבום בת המצווה (המדהים) שעומר עשתה בעצמה, היה לי ברור שאין לי מה להכין לה אלבום ורוד עם נצנצים לפיכך הצבעים המרכזיים שנבחרו עבור האלבום הם כתום וחום.
 
ועכשיו, בואו ניתן לתמונות לדבר:












משהו קטן וטוב #11 (2010)
בביטוי spliting hairs (לפצל שערות) משתמשים כשרוצים להגיד שהדיון הוא על דבריים שוליים, הבדלים לא משמעותיים. אמא שלי משתמשת בו דווקא במשמעות שקרובה למשמעות המקורית שלו – למשל כשהיא מנסה להפריד דפים דקיקים (או פרחי משי) שצמודים זה לזה. חשבתי עליה היום כשהתפעמתי ממספרי טים הולץ החדשים שלי, אלו שאיתם אפילו אני יכולה לחתוך קו ישר. הם חותכים חתיכות כאלו דקיקות, שאני בטוחה שאילו הייתי רוצה, הייתי יכולה אפילו לפצל שערות בעזרתם…

בחודש האחרון יותר מדי אנשים שמעו ממני "אחרי יום העצמאות", שזה מסתבר, לפחות אצלי, ה"אחרי החגים" החדש.
 
ולמה?
כי לקחתי על עצמי את הפקת טקס יום העצמאות אצלנו בישוב, וכשלקחתי לא ממש הבנתי מה אני לוקחת על עצמי…
 
לא פשוט העניין הזה של טקס יום העצמאות.
 
כבר לפני חודשיים התחלתי ללמוד את הנושא ולחפש חומר. מסיבות מובנות יש המון המון חומר שמתאים לטקסי יום הזיכרון, אבל דמותו של טקס יום העצמאות הרבה פחות ברורה.
 
 
חוק יום העצמאות התקבל בכנסת בשנת תש"ט (1949). חוק זה כלל את התאריך (ה' באייר) ואת הקביעה שיום זה הוא יום שבתון במדינת ישראל, כמו שאר חגי ישראל, אך החוק לא עוסק באופיו של יום העצמאות – לא במנהגים, לא בסמלים ולא בטקסים. אלה נקבעו במהלך שנות קיומה של המדינה, וגם עברו שינויים. למשל, בשנים הראשונות של המדינה נהגו לקיים ביום העצמאות מפגן צבאי גדול (בתל אביב או בירושלים), כדי להדגיש את חשיבותו של צה"ל לתקומת המדינה ולעצמאותה. בימינו כבר לא מקיימים מפגן צבאי מסוג זה, ומן המפגן של השנים הראשונות נותר רק המטס המיוחד שעורך חיל האוויר בשמי הארץ ביום העצמאות.
ידעתם שהיה כאן ניסיון ליצירת "הגדת יום העצמאות", לפי המתכונת של ההגדה של פסח.
הסופר אהרון מגד כתב הגדת עצמאות עבור חיילי צה"ל, לכבוד יום העצמאות הרביעי (תשי"ב 1952) ולפי אחד מהמקורות שמצאתי היא אפילו חולקה בתוך אחד מהעיתונים שפורסמו אז, אבל אז ההגדה נגנזה בגלל התנגדות החוגים הדתיים.
הנה דוגמה מתוכה:
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול: חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר עליהם בנויה מדינתנו? ואף אתה אמור לו מהלכות המדינה: פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, שוקדת על פיתוח הארץ לכל תושביה, מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. רשע מה הוא אומר? מה המדינה הזאת לכם? לכם ולא לו, ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה היא לנו ולא לו, כי אילו היה שם לא היה נגאל. תם מה הוא אומר? מה זאת? ואמרת: בעלייה, עבודה והגנה כבשנו את הארץ והקמנו את המדינה. ושאינו יודע לשאול, את פתח לו, שנאמר: וסיפרת את עלילות הגבורה לכל תושבי המדינה. תושבי המדינה הוותיקים, כל תושבי המדינה החדשים והוותיקים גם יחד. והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, ואנו מתגוננים וניצלים מידם."
 
במסגרת החיפושים שלי והניסיון לצקת תוכן וצורה לתוך הטקס, ביליתי גם כמה שעות בארכיון החגים הקיבוצי, היושב בקיבוץ בית השיטה. אני נשבעת לכם, הייתי מוכנה לעבור לגור שם. זה כזה היכל של טקסטים שהייתי יכולה להיות מאושרת אם היו מסדרים לי מזרון בין המדפים…
 
הבעיה היא שברוב הטקסטים שמצאתי, הגישה היא אותה גישה של ההגדה של פסח – לספר את ההיסטוריה כדי לזכור, לספר את סיפור השואה, והמלחמה ואז להגיע לתקומה ולגאווה.
 
ואחרי יום השואה, ויום הזיכרון, התחושה שלי היא שטקס יום העצמאות צריך לעסוק בגאווה.
ב-WOW על מה שהישגנו ועל מה שעשינו {ואת הביקורת, ויש ביקורת, אפשר להשאיר ליום שאחרי}
אז אספתי, מפה ומשם, וחזרתי לאלתרמן ולעמיחי וגם לטהרלב, והמלחתי עם קצת מילים משלי, ופלפלתי עם מילים שנתרמו לי על ידי אחרים, והחזרתי למרכז הבמה את "על כל אלה" של נעמי שמר, שקצת נצבע בכתום לתקופה מסויימת, והתעקשתי על "שירת הנוער" ונהניתי מילדי הגן שרקדו את "ארץ הצבר" ושמחתי להשמיע את הגרובטרון ובדרך גם למדתי הרבה על הפקה ודחיפה וכל העזרה שאפשר לקבל מסביב.
 
ואחרי 26 דקות של טקס, מתוקתק וזורם, התגובות שקיבלתי אמרו שהשגתי את מה שהתכוונתי –
היה מרגש וערכי וישראלי ומשלנו.
כמו שיום העצמאות צריך להיות.
 
ועכשיו אפשר להתפנות לכל מה שחיכה…
 
__________________
משהו קטן וטוב #10 (2009)
 
במסגרת מתקפת התפירה שנפלה עלי, תפרתי לפני כחודש את האותיות האלו.
בגלל שהמילוי הוא מילוי שמיכה, שטוח ועבה יחסית, ולא ידעתי איך אצליח למלא את האותיות, החלטתי על דרך עוקפת (למרות ההתנגדות שהובעה מצד איזו נ' אחת…)
וככה זה נראה:
ומקרוב, כדי שתראו את העיקוף:



 
 
והברכה שהלכה עם זה:

 

אמש, כשהגעתי למיטה, חיכתה לי מתחת לשמיכה מתנה. אחרי שקרעתי את העטיפה גיליתי בה את הספר הקסום (שלא היה לי מושג על קיומו):

כבעלת עסק אני נדרשת לפעמים לנסח במילים את ה"אני מאמין" שלי. עם הזמן למדתי להתייחס לנושא הזה,
של "אני מאמין עסקי", כאל סוג של עמוד שדרה, או אם תרצו – מצפן.
 
כשברור לי מה אני רוצה שהעסק שלי יהיה ולאן אני רוצה להוליך אותו, הרי שכשאעמוד בצמתים ויעמדו לפני סימני שאלה, יהיה לי קל להחליט לאן אני הולכת.
 
בתקופה האחרונה יצא לי לנהל מספר שיחות "דרכנו לאן", בנושא העסק שלי, ושוב היתה לי ההזדמנות לנסח לעצמי על מה ולמה אני כאן.
 
היום, לכבוד יום הולדתי הממשמש ובא (מחרתיים, ליתר דיוק, ***אבל עד שגמרתי לכתוב כבר עברה שעת חצות, ובעצם כבר יום רביעי, אז מחר יש לי יומולדת!***) וממרום ארבעים ושש שנותי, נתתי לעצמי מתנה וסוף סוף פתחתי דף חברים (fan page) בפייסבוק. מאחר שהתלבטתי איזה שם יקבל הבייבי החדש הזה, חזרתי אל ה"אני מאמין" שלי, ומשם הדברים היו ברורים לגמרי ונתתי לו את השם "עיצוב אלבומים – כל אחד יכול".
 
כי זה המקום שממנו אני באה. מהרצון לאפשר לכל אחד לחוות את העונג שביצירה ומהאמונה העמוקה שכל אחד יכול, אפילו אלו שבטוחים שיש להם ידיים שמאליות.
 
והאמת?
גם לי יש ידיים שמאליות.
 
{זה המקום להפסקה מתודית עד שכל הקהל יגמור לגחך…}
 
אבל זה נכון. אני לא מסוגלת לצייר קו ישר ואפילו כשאני עוברת על הקווים של משהו שכבר מצוייר הקו שלי יוצא רועד ורעוע.
אז מה?
יש טכניקות שעוקפות את זה.
ויש חומרים מדהימים.
ואפשר ללמוד, ואפשר להעתיק עד שלומדים (ואני תמיד טוענת שהעתקה היא מחמאה נהדרת).
ואפילו אפשר לטעון שהעקום הוא קונספטואלי ומכוון.
 
אבל צריך לפרגן לעצמך
וצריך לנסות ולהתנסות
ולגלות כמה עונג יש בחומרים וביצירה
ולהדהים את האנשים מסביב בזה שזו עבודת יד שלך
ולהתחיל לתכנן את העבודה הבאה…
 
וברוח הדברים האלו התחלתי לפני כמה שבועות ללמד עיצוב אלבומים בבית ספר.
זה קורס בחירה, ויש לי 11 תלמידות מקסימות מכיתות ה'-ו'
אנחנו נפגשות פעם בשבוע, לשעה וחצי, שזה ממש ממש מעט
ובזמן הזה מתייחסות גם לכתיבה (journaling) וגם לטכניקות עיצוב, והדגש בדרישות הקדם לקורס לא היה יכולת עיצובית או כישרון אומנותי, אלא דווקא נכונות ורצון לכתוב,
והשבוע, בשיעור השישי שלנו, הן הכינו כרטיסי ברכה למכירה ביריד שיתקיים בבית הספר בחודש הבא.
כאמור, בברוטו, הן חוו עד עכשיו שבע וחצי שעות של התנסות,
וזה מה שיצא:









כמו שאמרתי, כל אחד יכול…
 
אז אם עוד לא הרטבתם את הרגליים בים המופלא הזה של החומרים והיצירות, אני מזמינה אתכם בחום לראות בפוסט הזה הזמנה אישית ליצירה.
 
וכמובן – כולכם מוזמנים להצטרף לדף החברים שלנו, שבו אני מבטיחה לפרסם טיפים ותמריצים ליצירה, וגם לענות לשאלות שלכם בעניין עיצוב אלבומים ועיצוב בנייר בכלל.
 
וכמו שאומרת הציטטה של ראלף וולדו אמרסון:
"כל אמן היה בראשיתו חובב."
 

ואפילו מביך לחשוב כמה זמן לא כתבתי כאן.
 
הייתי עומדת בפינה, אבל אז אני שוב לא אכתוב ואז מה יהיה???
 
עם זאת, יש גם צדדים חיוביים לדממה תקשורתית, ולמרות שאני מתנצלת בפני כל מי שהשקט הדאיג, אני חייבת להודות שכיף לקבל מיילים אכפתיים שמבררים שהכל בסדר. זה טוב לביטחון העצמי המדולל שלי לקבל חיזוק מדי פעם…
 
ובעצם לא קרה כלום.
פסח
ותזוזות היסטריות של כל מה שנמצא בחנות
ואירועים משפחתיים
והמצלמה שלי שנעלמה לה, עם כל מיני תמונות חשובות בדיסק שלה
ועייפות קשה שנפלה עלי וגרמה לי לישון בכל מיני שעות מוזרות
והרבה פוסטים שכתבתי במחשבה אבל לא במעשה
ומין תקופה של השתבללות כללית
 
אבל די!
 
חזרתי ואני מתחייבת להיות טובה ולכתוב
(ואם אני אצטרך חיזוקים, אז אני פשוט אבקש. מה דעתכם?)
ואפילו יש הרבה על מה (למרות שלא ברור איך אצלם את תוצרי התקף התפירה שעובר עלי אם לא אמצא את המצלמה…
 
אז לבינתיים, על הפרק המלצותיים (בעצם שלוש) –
 
קצת לפני פסח הבוגר בילה עם חבריו למכינה באזור הצפון. מכיוון שלא יכולנו לספק אוכל ביום שבו ההורים הצפוניים האכילו אותם, החלטנו להגדיל ולעשות ולספק להם אלכוהול לערב האחרון. מאחר שהיינו אמורים להתייצב באיזור כנרת בשעה עשר וחצי בלילה, חיפשתי באינטרנט איפה אפשר לאכול ומצאתי את "על הנהר" – פאב ומסעדה באתר הירדנית. גם היה נעים לשבת, גם הכל היה משובח (החל מהמחמצים שהוגשו מיד כשהתיישבנו) וגם השירות היה מעולה. לא כשר ומאוד מאוד יצירתי. אני ממליצה על הצלחת הפסיכודלית (ולטובת שומרי הכשרות לא אפרט מה היה עליה חוץ מהמוני ירקות קלויים…)
 
הביקורות אמנם לא משובחות (בלשון המעטה) אבל אנחנו – בלי הנסיכה ובתוספת אמא שלי – מאוד מאוד מאוד נהנינו מעליסה החדשה ורבת המימדים. אכן, משקפי התלת מימד מציקים (ובמיוחד לממושקפת כמוני) ואני חושבת שאפשר ליהנות מאוד גם בלי האפקטים, אבל חוץ מזה היה כיף גדול ורב.
 
ולעניין אחר לגמרי – זוכרים את האחד במאי? חג הפועלים? מאז שאני מגדלת בבית כחולונים אני הרבה יותר מודעת ליום הזה. ותראו מה קרה בנחלת בנימין לפני שבוע, לקראת האירועים שיתקיימו השנה בתל אביב (בשניים במאי, בפועל) :





 
נכון מדליק?
מסוג הדברים שגורמים לי להצטער שבגילי המאוחר אין כבר סיכוי שאני אהיה מהפכנית צעירה…
 
עד כאן להיום.
האומנות תחכה עד שאני אמצא את המצלמה…
מחר סדנת ציור במשיכת מכחול – איזה כיף
ובשבת אני אמשיך במהפך שאני עושה לחנות, מה שיהיה ממש כיף אחרי שהכל יגמר 
 
ואיך נראה הסופ"ש שלכם?