למרות שהיו רגעים בחודש האחרון שבהם לא היה לנו ברור איך בדיוק נספיק את הכל ונגיע לדד-ליין המאוד ברור של מועד הטיסה, בסופו של דבר עשינו זאת.
אני לא חושבת שהיה לנו אי פעם חודש מוטרף שכזה, של ימי עבודה בני עשרים שעות, של רגעי מנוחה שבהם מנסים לארגן את המחשבות לקראת המשימה הבאה (וגם לאכול תוך כדי…), של האצלת סמכויות היסטרית (אני לאמא שלי – "תתמחרי את זה בכמה שאת רוצה"; אני לפרופסור: “תכין בבקשה רשימה של כל מה שצריך לקחת לחו"ל"; ושיא השיאים – אני שמביאה את הנסיכה לבריכה ומשאירה אותה שם לבד לשעה…)
יותר מפעם אחת הוטל ספק באיזון הנפשי שלי בתקופה הזו ואני יכולה להבין את זה. ייתכן שהחודש שלפני נסיעה גדולה שכזו הוא לא בדיוק הזמן להחליט לארגן את הניירת של שלוש שנים, למשל…
הפרופסור, מלבד לא מעט שעות שבילה בחנות במילוי משימות מוזרות, לקח על עצמו את חזית הבית, ואחראי במידה רבה לזה שהשארנו אחרינו בית מסודר למדי.
אמא שלי בילתה ימים רבים בחנות כשהיא מתמסרת בשמחה לכל המשימות המוזרות שהפלתי עליה ובאמת שהיא ראויה להערצה (ואת העובדה שכבר בדרך לשדה התעופה הרגשתי את הגרון שלי, ושכרגע אני על מינון בלתי פוסק של אקמול צינון, אני ממש לא מייחסת לה…)
הבוגר בילה בפרידות מחבריו למכינה, מה שהיה כרוך בין היתר בכתיבת 41 מכתבי פרידה.
המאמן סיים, שעתיים לפני היציאה לדרך, מבדק חשוב, ועל הדרך עוד שלל משימות נוספות.
הנסיכה גידלה את עצמה כמעט לחלוטין. עכשיו נותר רק לקוות שזה לא ישאיר אצלה טראומות לטווח ארוך…
ואני ראיתי בשבועות האחרונים את הזריחה יותר מפעם אחת ותיקתקתי משימות עד כמעט השנייה האחרונה. היו עוד כמה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי, אבל לפחות בכל ההתחייבויות שלי עמדתי. זה היה כרוך, למשל, בשמונה שעות עבודה רצופות, שהתחילו בשישי בעשר בלילה (אחרי מכירה בתל אביב, ביקור בשוק הבירה וארוחה ב"חדר האוכל", שלא לדבר על הנסיעה הלוך ושוב ועל העובדה שזה היה אחד מהימים הכי חמים בסביבה…) ובהן התחלתי וסיימתי שני אלבומים מלאים, ואפילו בלי לוותר לעצמי ובלי לחפף. רק מה – כמובן שלא צילמתי…
והטלפון שקיבלתי ממנהלת בית הספר בו אני מלמדת, שרצתה לבדוק מה התלמידות שלי עושות בשיעור האחרון שלנו, כי היא חשבה שאולי הן תקשטנה את לוחות השעם שבית הספר נותן בתור מתנות סוף שנה למחלקות השונות במועצה? עניתי לה שהן צריכות לסיים את המיני-אלבום שלהן, אבל אין בעייה – אני יכולה לתקתק את זה בחמש דקות… עכשיו נשאלה השאלה איפה מוצאים את החמש דקות האלו? וגם, בשלב שבו אני מקבלת את הלוחות, מסתבר שרק בטעות חשבתי שמדובר בשני לוחות ובעצם אלו חמישה…
יום שלישי, יום הטיסה, באחת שלושים וחמש צריך לאסוף את הנסיכה שאמורה לפנות את התא שלה בבית הספר, ובאחת ורבע הפרופסור ואני מנסים בטירוף לסיים לנעוץ סיכות מתפצלות בפינות הברכה והתמונות שאמורים לקשט את הלוח (מזל שערב קודם קישטתי את המסגרת עם הטייפים הצבעוניים ששוב מפגינים את הגאוניות שלהם).סיימנו, בוודאי שסיימנו. רק מה – כמובן שלא צילמתי…
והתלמידות שלי. אחת עשרה בנות חמודות ומוכשרות. לא מגיעה להן מתנת פרידה? זה לא יהיה קצת בזבוז לגלות שסתם צילמתי אותן והדפסתי את התמונות שלהן בגרידים כל כך נחמדים? אז תכננתי סקיצה, והדפסתי את הכותרת שכללה את השם שלהן ואת הכיתוב "מעצבת אלבומים" במדפסת, והכנתי אחד עשר דפים צבעוניים, בצבעי קיץ עליזים, עם תגית שעליה כתוב "כבר לא ל'” (והל' הוא הסמל של תלמיד נהיגה) והוספתי המון כפתורים.
ולמה אני צריכה לתאר את הדפים בכל כך הרבה מילים? כי כמובן שלא צילמתי…
והיה כמובן גם יומן הנסיעה שהבטחתי לנסיכה. את הקלסר המתאים קניתי כבר לפני חודשיים, ואז גם עשיתי חשבון שבעצם אני צריכה להכין כל יומיים את החלק שמתייחס ליום אחד בטיול. אבל כנראה שמשום שחשבון הוא לא הצד החזק שלי, מועד הטיול התקרב וכמות הדפים באלבום לא כל כך גדלה. אז החלטתי שזה בסדר שזה יהיה יומן צומח. יש חלק שמוקדש לטיסה ותפזורת ורשימה של כל 50 המדינות בארה"ב כתובות בצופן (מה שאמור לספק לה תעסוקה משמעותית) ומילון שהפרופסור הכין, וחוץ מזה, הימים הראשונים, שמוקדשים לסן פרנסיסקו, די מכוסים והיתר עוד יבוא תוך כדי הטיול. ובהיותי אני, פוליאנה נצחית, גם מצאתי לזה ישר הצדקה – ככה הנסיכה תהיה הרבה יותר מעורבת בתיעוד הטיול של עצמה, וזה הרי מבורך…
ובסופו של דבר, ביום שלישי, ברבע לשש בערב, יצאתי מהחנות בהבנה שמה שלא עשיתי – כבר לא אעשה. והעולם יסתדר.
ויצאנו לדרך.
הקרקס הנודד של משפחת דוד.
תישארו בשטח, יהיה מעניין.