יש משפחות שהולכות למוזיאונים.
יש משפחות שקופצות באנג'י.
אנחנו הולכים לסיורים במפעלים…
כל מי שמכיר אותי יבין שכשגיליתי שבית החרושת למדבקות של מיסיס גרוסמן נמצא במרחק נסיעהמסן פרנסיסקו, החלטתי להקריב את נפשי למען קהל קוראי הנאמן וללכת לבדוק מה קורה שם…
וכל מי שמכיר את ילדי, האידיאליסטים וחובבי האדם, יבין שכשגיליתי שבית החרושת של ג'לי בלי נמצא גם הוא בטווח נסיעה, הם החליטו להקריב את עצמם ולבדוק שאין שום דבר מסוכן בתהליך הכנת סוכריות הג'לי החביבות.
וכך נקבע מסלול הטיול שלנו באיזור נאפה, מה שהשפיע גם על בחירת המלון שלנו בפיירפילד, זה ששיבחתי בפוסט הקודם.
לבית החרושת של ג'לי בלי הגענו בשעות הצהריים המאוחרות, ומכיוון שאותי אספו מהמקום שבו כיבסתי את הכביסה של כל המשפחה, ממש אי אפשר להאשים אותי בזה שהגענו לסיור בבית החרושת ללא שום מצלמה… מצד שני – לאור הכובעים המטומטמים שהכריחו אותנו לחבוש לאורך כל הסיור, ומכיוון שממילא אסור לצלם בסיור עצמו – כנראה טוב שלא היו איתנו מצלמות…
בית החרושת נמצא בפיירפילד עצמה, ולפי השלט בכניסה לעיר – הוא כנראה גאוות העיר כולה. הסיור אינו עולה כסף, ויוצא בערך כל חצי שעה, וההמתנה מתרחשת בתור שנמצא ממש בחנות המפעל. הם כנראה יודעים למה הם יכולים להרשות לעצמם לתת את הסיור בחינם… במשך חצי שעה בערך עוברים במסלול שהולך מעל לכל אזורי הייצור במפעל, ובכל נקודה אסטרטגית רואים סרטון וידאו קצר ומקבלים גם הסבר מהמדריך ובחלק מהמקומות גם סוכריה לטעימה. יש להם כפיות פצפונות ששולפות בדיוק סוכריה אחת מתוך הקערה – זה בטח פיתוח מיוחד שלהם…
אז טעמנו את סוכריות הדבש החדשות שלהם, שעשויות עם דבש אמיתי, וגילינו שהטעמים האהובים ביותר על הציבור הם very cherry (יאממממי!), פופקורן חמאה (יאק – בדקתי בשבילכם, כדי להיות בטוחה), ליקוריש (מצטערת, גם בשבילכם אני לא מוכנה לבדוק…) ואגס – שבאמת יש לו טעם של אגס ונקודות קטנטנות על הקליפה הירוקה שלו, שמדמות את הנקודות הקטנטנות על האגס.
ראינו את כל הררי החומרים שנכנסים לתוך הסוכריות ומיכלים ענקיים מלאים בסוכריות בשלבי ההכנה השונים. טעמנו את המרכז של הסוכריה, לפני הציפוי, ואת הסוכריה המצופה, לפני הליטוש, ולמדנו שרק בסוכריות שלהם שמים חומרי טעם גם בחלק הרך, האמצעי, של הסוכריה, וגם בציפוי.
שמענו שהם מקבלים אלפי רעיונות לטעמי סוכריות (ומאז הנסיכה מנסה לחשוב על טעם שתוכל להציע להם, שאף אחד לא חשב עליו קודם) וגם כמה מאמץ מושקע בניסיון להגיע לטעם האמיתי שהם מנסים לחקות, וראינו את גלריית האומנות שלהם, בה גדולי עולם מונצחים בסוכריות.
שמענו גם המון מספרים – של כמה סוכריות עוברות בכל שעה בכל מכונה, ואיך אורזים ואיך ממיינים, ואיך קוראים לסוכריות הנפל שיוצאות גדולות או קטנות מדי ולא זוכות לקבל את החותמת של ג'לי בלי עליהן, אבל כמובן שהמספרים נכנסו לי באוזן אחת ויצאו בשנייה…
וגילינו גם שהם מייצרים עוד המון דברים – דובוני גומי (ודובוני גומי מצופים בשוקולד – שהפרופסור ניסה והודיע שלא שווה), וסוכריות פירות ושקדי ירדן, שזה לדעתי מה שאנחנו קוראים דרז'ה ושפעם היו מחלקים בחתונות.
עם סיום הסיור קיבל כל אחד גם שקית דוגמיות פצפונת, וירדנו במדרגות שהסתיימו ב… חנות המפעל , כמובן (חכמים האמריקאים האלו…)
אז התחלנו להשתולל. כדי שלא יאכלו מהמיכלים של הסוכריות לקנייה, יש שם עמדת טעימות, ואתה יכול להגיד מה אתה רוצה לנסות, ואז אתה מקבל סוכריה אחת מכל טעם (עם אותה כפית קטנה שדוגמת סוכריה אחת בכל פעם…). שם אני ניסיתי את הפופקורן חמאה בשבילכם, והבוגר ניסה כמעט את כל טעמי הברטי בוטס שלהם – איכס גדול!
מילאנו שקיות בכל מה שבא לנו להתפנק איתו. המאמן הסתפק בקצת סוכריות פירות, והנסיכה, שלא ממש אוהבת ג'לי בלי, הסתפקה בקצת גומי חמוץ וקצת דובונים. הבוגר, שכרגיל מתגלה כהכי אחראי כלכלית בינינו, גילה שאפשר לקנות פי שניים סוכריות באותו מחיר אם לוקחים שקית של נפלים, אני בחרתי לי בעיקר סוכריות בטעמי פירות וטעמים חמוצים והיתה לי שקית צבעונית במיוחד, והפרופסור, שהוא חיית הממתקים האמיתית במשפחה, קיבל יד חופשית לבחור לעצמו פאונד של סוכריות, הסתובב כמו ביום חג ובחר לו בקפידה מכל המיכלים בשטח…
היה מתוק!
למחרת התחלנו את הבוקר בנסיעה לבית החרושת למדבקות של גברת גרוסמן, שנמצא ב petaluma. אין ספק שכשיודעים את הכתובת, אז ה-GPS הוא מכשיר מאוד מועיל וחוסך זמן…
לסיור בבית החרושת נרשמים בחנות המפעל (חכמים האמריקאים האלו…). הסבירו לנו שאנחנו יכולים להצטרף לסיור שהתחיל לפני כמה דקות, או לחכות ארבעים וחמש דקות לסיור הבא. ארבעים וחמש דקות בחנות מדבקות? בוודאי שחיכינו לסיור הבא… הסיור עולה 3$ לאדם, אבל מקבלים תלוש הנחה של 3$ על קנייה בסך 15$. תסמכו עלינו שבסופו של דבר ניצלנו את כל תלושי ההנחה…
בינתיים, בזמן שחיכינו, התפעלנו מהאגם המקסים שנשקף מהחלונות ובחרנו לנו (ולכם) עוד ועוד מדבקות.
ואז הגיע הזמן לסיור. חיכינו על הכורסאות האדומות והנוחות, בין פוסטרים גדולים שמציגים את כל המדבקות שיצאו בכל שנה, וכמובן גם צילמנו. ואז הזמינו אותנו לחדר שבו הקרינו לנו סרט על המפעל (והסבירו לנו שבמפעל עצמו אסור לצלם…). הדובר בסרט הוא אנגוס, הכלב המנוח של גברת גרוסמן, וזה לא סתם שהכלב הוא הדובר – מסתבר שבמפעל של גברת גרוסמן העובדים מוזמנים להביא את הכלבים לעבודה… בכלל, עושה רושם שזה מפעל שהמטרה היא שיהיה כיף לעבוד בו, ושגם העקרונות שעומדים בבסיסו הם עקרונות חיוביים ובעלי יושרה גבוהה.
אחרי הסרט חילקו לנו מדבקות, וגם עשו חידון קצר על מה שנאמר בסרט, אבל למרות שידענו את כל התשובות, נתנו לילדים הקטנים שהיו שם הזדמנות לענות… לנסיכה היה קשה עם זה שהיא בעצם יודעת את התשובות (אחרי שתירגמנו לה את השאלות), אבל לא יכולה לענות…
ואז יצאנו לסיור במפעל, שהיה מאוד מעניין ומהנה. בין היתר, זה המפעל היחיד בעולם שחותך מדבקות בעזרת מכונת לייזר ענקית, בחום עצום, והתוצאות שיוצאות מזה פשוט מדהימות באיכותן. בסרט גם הראו לנו את התהליך שהמדבקות האלו עוברות, וזה תהליך מורכב ברמות על. היה באמת מרשים.
בסיום הסיור נלקחנו לחדר האומנות, ושם כל אחד קיבל שקית עם גלויה ריקה ועם המון מדבקות, ומשחקים ביצירה. אני ניצלתי את שעת היצירה של הנסיכה כדי לעשות עבורכם סיור מצולם:
יש עוד תמונות, אבל משום מה בכל פוסט מגיע השלב בו ישראבלוג מאבד את שפיותו ומתחיל לבלגן לי את התמונות…
לפיכך, גם המשך עלילותינו באיזור נאפה, כלומר הביקור שביקרנו בגייזר הידידותי, יחכה לפוסט הבא…
תמשיכו לשמור על המולדת
ואם אתם מצטרפים לצעדה של גלעד שליט, תנסו לתפוס הרבה הרבה שטח, כך שיחשבו שגם אנחנו שם.