ארבעה שבועות של אושר מוחלט בבועה המשפחתית הקטנה שלנו הסתיימו בצלילים הקצת צורמים של עשרים וארבע השעות שהבנים בילו בפילדלפיה, אחרי שהפסידו את הקונקשן בגלל סערה (ביולי! בפילדלפיה!)
אז אחרי שהרגשנו קצת מטומטמים כי להקדים את הטיסה שלהם עלה מספיק כסף…
ואחרי שגמרנו לדאוג כי שמענו שהם נחתו בארץ בשלום
ואחרי שהחלטנו לא לקחת קשה את כמה שהעיכוב הזה עלה לנו (מלון בפילי, ואוכל, והעובדה שהאוטו נגרר מהחניון לטווח קצר שבו השאירו לנו אותו…)
לקחתי גם את הנסיכה והמאמן לשדה התעופה, ובאומץ גדול לא בכיתי, ונסעתי לבלות עוד יומיים עם בני הדודים שלי.
זה היה הזמן בו גיליתי שכל העניין הזה של השתבללות עם התא המשפחתי הפרטי שלי, ואז הפרידה מזה, וכל הטיולים והחוויות שהצלחנו לדחוס לתקופה הזו – הם עסק מעייף למדי, ולא נשאר לי כוח לכלום. אז בעיקר נחתי, והסנפתי את ג'וליה – התינוקת הפצפונת של הבת דודה שלי. אפילו לקניות לא היה לי כוח, בייחוד שקנדה נורא יקרה עכשיו (הם לא הפנימו שאין כמעט הבדל בין שער הדולר הקנדי לשער הדולר האמריקאי, והם עדיין לוקחים איזה 30% יותר). מה שכן הספקתי היה להיפגש לפגישה נחמדה עם מירה ואמא שלה, מה שהיה משמח ביותר.
בשישי בצהריים יצאתי להרפתקה העצאית שלי – מסע דרכים מטורונטו, עם עצירה מתוכננת לארוחת שבת ושינה אצל בני הדודים שלי בוינדזור (ממש על הגבול לארה"ב) ועצירה נוספת איפה שהוא בדרך.
מה שיש לי לומר על זה, בקצרה, הוא שהרפתקאות הן לא תמיד מה שחושבים שהן יהיו…
החלק של הנהיגה הבינעירונית היה ממש כיף. למדתי להעריך את הקרוז קונטרול, וממש נהניתי מתחנת הקאנטרי הלוויינית שהמאמן השאיר לי ברדיו (וגם גיליתי, שבדומה לגלגל"צ, יש להם פלייליסט די קבוע…). כשנמאס לי מהכבישים הבינעירוניים פשוט חתכתי הצדה, כיביתי את הג'י. פי. אס כדי שלא ינדנד, ונסעתי לי בערים קטנות וציוריות ובנופים מקסימים. איפה שלא ירדתי מהכביש נתקלתי באגם או בנחל, העצים היו מקסימים ובכלל היו מלא דברים שהיה שווה לצלם. הבעיה היחידה היתה שנהגתי…אז אין תמונות. כשנזכרתי שבעצם יש לנסיעה הזו גם יעד, הדלקתי חזרה את הנודניק, והוא כיוון אותי חזרה אל הכביש הראשי. במרבית הפעמים הסטיות האלו מהדרך הראשית גם לא עלו לי ביותר מדי זמן, מה שהיה נחמד.
וחוץ מזה, כן, גם עשיתי קצת קניות.
מצד שני – כל מיני דברים שחיפשתי לא היו ממש איפה שהם היו אמורים להיות, והמון עבודות בדרך שיבשו לי חלק מהתוכניות, ועד שכבר מצאתי מלון הוא היה יקר נורא… אבל זה כנראה טיבן של הרפתקאות – שהן לא ממש צפויות. נכון?
אתמול אחר הצהריים מצאתי את עצמי במלון בשיקגו, ומאחר שמחר אני מחזירה את האוטו השכור, ניצלתי את אחר הצהריים לקצת קניות לפני שה CHA ישתלט על חיי…
והבוקר זה התחיל, ביום של סדנאות, לפני שהתערוכה הרשמית מתחילה מחר.
השתתפתי בשלוש סדנאות, וגם בקבל פנים "הטעמים של רוזמונט" שבה כל מסעדות האזור הגישו ממטעמיהן במסגרת קידום מכירות ממש חביב. שלושה נגנים ניגנו מוזיקה כיפית, מזכ"ל ה-CHA נאם ממש בקצרה והאוכל היה משובח.
והסדנאות?
משתיים מהן יצאתי עם פרוייקטים לא גמורים –
מעבר לשכבות – עם קלודין הלמוט
ווריאציות על פופ-אפ של סיזיקס – עם קרן ברניסטון, שמתכננת את חותכני הפופ אפ שלהם
ולפיכך הם עדיין לא נחשפים…
אבל מהסדנה הראשונה של היום יצאתי עם פרוייקט חמוד וגמור. הסדנה היתה להכנת ספר מתכונים מסדרת "קיטשי קיטשן" של מליסה פרנסס (ותנחשו מי המלכה שכבר מחזיקה את המוצרים אצלה בחנות…), וככה נראו החומרים שחיכו לנו:
עיצבנו את הכריכה של הספר:
ואת ששת כרטיסי החלוקה לנושאים:
חוץ מזה הקיט מגיע עם עוד כרטיסי מתכונים שאפשר להשאיר כמו שהם, מקושטים בעדינות, או להשתולל גם איתם…
ויש סיכוי שב CHA יש כמה אנשים שמסתובבים עכשיו ומנסים להבין מה האישה הזו עשתה על הרצפה של אולם הכניסה למרכז הקונגרסים, מצלמת ספר מתכונים, אבל זה היה המקום עם הכי הרבה אור…
מחר יום חדש.
היום הראשון של התערוכה.
היא אמנם אמורה להיות ממש קטנה באופן יחסי לתערוכות הקודמות שבהן הייתי, אבל עושה רושם שיהיה נחמד.
מבטיחה לדווח.
לילה טוב
לימור