חודש: אוגוסט 2010

אם הנסיכה היתה מקבלת שקל בכל פעם שהיא שמעה את המשפט שבכותרת הפוסט הזה, היא היתה נסיכה עשירה מאוד…
 
ומבחוץ זה כנראה נראה ככה.
כמו שתמיד חשבנו שכיף לילדים שלאבא שלהם יש חנות ממתקים, כי הם בטח זוללים כל היום…
 
כשפתחתי את החנות הנסיכה היתה כמעט בת חמש.
 
היא בהחלט נהנתה מחדר היצירה הגדול הזה שנפתח בפניה, אבל מאוד התקשתה להתמודד עם הקונספט שזה שמשהו על המדף אצלי בחנות לא אומר שהוא שלי ושהיא יכולה לקבל אותו רק כי היא רוצה…
 
והיא בהחלט לא נהנתה מהעובדה שכשהיא רצתה להגיד לי משהו, או סתם שאשים לב אליה, הלקוחות באו קודם (והרבה פעמים הלקוחות היו ילדים בדיוק כמוה, מה שעשה את זה עוד יותר קשה…)
 
אז באיזשהו שלב, כשהיא הרגישה שהיא מיצתה את כל היצירות שהחנות יכולה להציע לה, היא בחרה בעיקר לא לבוא לכאן או לבוא מעט, לנדנד שמשעמם לה ולרצות הביתה די מהר, ואז אני הייתי זו שחשבה שזה בכלל לא כיף שלאמא של הנסיכה יש חנות…
 
וככה נראו השנתיים האחרונות.
 
לאחרונה, כשאבא שלה ואני הבנו שבקרוב היא תחיה בבית בתור בת יחידה – עם כמות התוכניות שיש לפרופסור לכבוד שנתו האחרונה בתיכון כנראה שנצטרך תמונה על המקרר כדי לזכור איך הוא נראה (והוא שונא להצטלם…), ואת הבוגר, לצערנו ולמרות כל כמויות ההדחקה שאנחנו מצליחים לפתח, צה"ל בכל זאת רוצה, למרות שאו טו טו הוא קשיש בן עשרים – הגענו גם להבנה שנצטרך תוכניות קצת יותר מובנות עבור שעות אחר הצהריים.
 
אז אמרתי לה שלדעתי היא יכולה לבוא לחנות לעזור לי פעם בשבוע.
 
ההתלהבות שנרשמה הפתיעה אותי, והיא אפילו לא המתינה שהשנה תתחיל, אלא בחרה לבלות אתמול בחנות, גם בבוקר וגם אחר הצהריים, מצאה ביוזמתה דברים בהם היא יכולה לעזור ויצירות שהיא יכולה לעשות ולא התלוננה לרגע שמשעמם לה.
 
אחר הצהריים הצעתי לה להכין מתנה לאמא שלי, שאיתה אכלנו אתמול ארוחת ערב לכבוד יום הולדתה (באיחור קליל)
 
מזל טוב אמא (ומזל טוב לאוריין, גיסתי החמודה, שחוגגת יום הולדת באותו יום ממש ולשרוני גם)
 
החלטנו שהיא תכין קנווס מעוצב, עם תמונה של כולנו, וכרטיס ברכה.
 
היא בחרה את הצבעים והחומרים ועשתה את רוב העבודה, ואני רק גזרתי את הפרטים העדינים, על פי ההנחיות שלה.
 
היא אפילו ארזה לבד את המתנה כשסיימה:
 










אני מקווה שמעכשיו שתינו נסכים כשיגידו לה שכיף לה שלאמא שלה יש חנות…
 
ולמי שמזהה את התמונה הזו שלנו מהאלבום הקטן שעשיתי – אז נכון. העובדה העצובה היא שמחודש של טיול ומשמונת אלפים תמונות בערך, יש בסה"כ שתי תמונות שבהן כולנו מצולמים, ואחת גם לא ממש מוצלחת… אז התמונה הזו תזכה מן הסתם לשימוש מופרז.

תראו כמה מקסים הסטנד החדש שהגיע לחנות – כולו מוצרים נייר ממוחזרים ומקסימים של חברת דורנת:




 


וככה הוא נראה מהצד:
 


האמת היא שאני מתכננת פוסט מורחב עם צילומי המוצרים (שגם יעלו בקרוב לאתר של החנות, אני מקווה…) כי הם באמת יפים באופן מיוחד, אבל היום אני בעניין של יצירה…
 
כשארגנתי את המוצרים, נדלקתי על מארז של מעטפות קראפט שמגיעות עם כרטיסי ברכה, והחלטתי שממש בא לי ליצור אלבום מעטפות ולהשתמש בכרטיסי הברכה עצמם (הם כרטיסים שטוחים, לא מקופלים) בתור השטח שעליו אני כותבת ומדביקה תמונות.
 
מאחר ואני סובלת מסניליות, קפצתי לבלוג של זיקוקית כדי לבדוק איך בדיוק היא עשתה את אלבום המעטפות שלה, ומשם יצאתי לדרך. 
 
לאור זה שההתלהבות שלי היתה מהקראפטיות של המעטפות, לא כיסיתי אותן לחלוטין בנייר, אלא השתמשתי בשילוב של ניירות, החתמות רגילות ואמבוסינג וזה מה שיצא:








אמנם הכוונה הראשונית שלי הייתה להדביק על הכרטיסים תמונות ולכתוב הסברים בכתב יד, אבל החלטתי שאם ממילא אני משתמשת במחשב כדי להדפיס את התמונות, אני יכולה לנקוט בגישה העצלנית ולהדפיס את הכל בחטיבה אחת – הכותרת, הג'ורנלינג (הגיע הזמן למילה מוצלחת בעברית, לא?) והתמונה. אז זה מה שעשיתי.
 
מאחר ואני תמיד מתאמצת ומוציאה לעצמי את העיניים בניסיון לקרוא את הג'ורנלינג בכל מיני תמונות דפים שעולות באינטרנט או מופיעות במגזינים (סוג של סקרנות מציצנית, כנראה), החלטתי לעשות לכם חיים קלים והלהעלות לכאן תמונות ברורות של הכרטיסים שבתוך המעטפות.
 
תיהנו!
 

















 

גליש העלתה אתמול דף מקסים שהכינה במסגרת ההכתבה החודשית של טשופילה, והזכירה לי פסל שראינו בספריה הציבורית בכרמל.
 
איזה תירוץ נפלא לשים בצד דברים אחרים ולנבור בתמונות מהטיול…
 
לכרמל הגענו כדי לבקר את הדודים של המאמן, רגע לפני שהם אורזים (האמת זה לא נכון, צריך לומר – תוך כדי שהם אורזים) כדי לעבור לניו ג'רזי. סביר להניח שאחרת לא היינו מגיעים לשם אף פעם…
 
זה היה ביקור קצרצר, גם בגלל לוח הזמנים שלנו וגם בגלל שלהם (אני עדיין בהלם מזה שהם בכלל הזמינו אותנו לבוא, בתוך כל הטירוף הזה של התארגנות ושל להעמיד את הבית למכירה), אבל כן הספקנו להכניס לתוכו קפיצה קצרה לספרייה הציבורית של העיר, שנחשבת לסוג של גאווה מקומית, ועושה רושם שבצדק.
 
לא מיציתי את הביקור שם, אבל זו לא חוכמה, כי בספריות אני בדרך כלל הולכת לאיבוד לגמרי…
 
אבל הנה כמה highlights, לטובת מי שלא יגיע לשם בעצמו.
 
זה הפסל שבגללו התחילה כל הרשומה הזו. הצילום של הפסל עצמו מזעזע (דנדושה – תלדי לך בשלום ובבריאות ותיהני מהפצפונת שבדרך, ואחרי זה – תזכרי שאני ממש ממש צריכה קורס צילום!), אבל זה הצילום היחיד שבו רואים (בערך) את כל הפסל, שהוא בעצם כיסא שמורכב מאותיות:

ועכשיו לצילומי התקריב, שיצאו יותר מוצלחים (זה קרה כשזכרתי שלא כדאי שאסתיר עם היד את הפלאש… גאון אני). שימו לב שלכל אות יש מרקם אחר, של משהו שמתחיל באותה אות. מדליק, לא?

בכלל, פסלים זה עניין רציני שם, וצילמתי עוד שניים.
הפסל הזה נקרא צימאון לידעוהזווית שלו הציבה אתגר מסויים לצלמת:
 

 

 
והפסל הזה פשוט נגע לי ללב, והייתי חייבת לבדוק גם מה היא קוראת:





כל הפסלים האלו נמצאים באזור הכניסה של הספרייה, שממנו מתחילה ספריית הילדים (הענקית). הלכתי לשוטט שם ומצאתי שבאגף השפות הזרות יש גם חופן ספרים בעברית, מה שממש שימח את הנסיכה, שישבה מייד לדפדף.
 
אחר כך ראיתי שיש להם גם כל מיני משחקים וחידות לכבוד החופש.
 
הכי התלהבתי ממשחק ה I SPY שלהם. הם מילאו שולחן (כזה שיש לו לוח זכוכית מורם) בכל מיני פיצ'יפקס קטנטנים, ואז צילמו חפצים שונים ושמו את התמונות האלו על הלוח והילדים צריכים למצוא אותם. איזה יופי!







מזל שהתוכנית היתה שמהספרייה נוסעים למרכז קניות בו נתפצל – הם ילכו ל"ברנס אנד נובל" ואני אלך למייקלס… אחרת אולי לא הייתי עוזבת את הספריה הזו בכלל.
 
ומייקלס היה כל מה שמייקלס אמור להיות. אחרי שאסיים לשחק בלהיות בלוגרית, אחזור לעשות את מה שאני באמת אמורה לעשות – לצלם את הדפים שקניתי ולהעלות אותם לאתר כדי שגם אתם תוכלו ליהנות…

חזרתי!
 
אכן, אני כאן כבר שבוע, ורק לאחר התגובות המופתעות ממי שראו אותי בשבת, אצל נתנאלה (כן, כן, ריבי, אני זוכרת שאיבדתי אותך באמצע…), הבנתי שבכלל לא עידכנתי שאני כאן.
 
למען האמת אני כאן פיזית, אבל מאחר שיחד איתי הבאתי ג'ט לג רציני (אפשר היה לחשוב שאם אין לי פסיק של מקום במטען, אז הוא יישאר שם, בניכר – לא?), הנוכחות שלי כאן היא מאוד מאוד חלקית…
 
בשבת העזתי להרגיש אמיצה וגיבורה וקפצתי מעל הפופיק – ארזתי את עצמי ונסעתי לרחובות, למנה של שעות נ' לפני שהיא אורזת את עצמה לחופשה חלומית משל עצמה, וממש טפחתי לעצמי על השכם כשחזרתי הביתה בחצות וטענתי לפרידה חגיגית מהייעפת.
 
Little did I know…
 
אתמול בצהריים כל האומץ וההתייהרות של שבת פגעו בי ונפלתי שדודה למיטה, מחוסלת כל כך שאפילו לא קלטתי שהמאורר שהדלקתי בכלל מכוון לכיוון ההפוך. הבנתי את זה רק כשהתעוררתי שטופת זיעה וכאובת ראש מתי שהוא אחרי זה, ותיקנתי את כיוון הרוח. חזרתי לישון. מזל שהילדים שלי גדולים ודי דואגים לעצמם (וגם אחד לשני), כי אחרת קדמן כבר היה צריך להתייצב ולעשות אצלי סדר בבית.
 
וחוץ מזה – בפעם הבאה שאני רושמת את הנסיכה לקייטנה בחיפה, כדאי שמישהו יזכיר לי איזה פקקי תנועה נוראיים יש בדרך לשם… שעה וחצי של נסיעה אתמול, ושעה ורבע היום בהחלט גרמו לי להרהר בחוכמה של העניין… מצד שני – היא ממש נהנית (הקייטנה השבוע היא במוזיאון היפני, בשבוע הבא במוזיאון חיפה לאמנות. דיווחים עוד יבואו…)
 
אז אני פה.
 
אלפי תמונות שדורשות מיון.
אלפי חוויות שדורשות עיבוד (וגם דיווחים בכתב, בלוג ייעודי בתוכנית…)
מאות מיילים שדורשים התייחסות.
תחילת שנת לימודים שכבר ממש לא רחוקה ונדרש להתארגן אליה (ועוד לדאוג לתלבושת אחידה, איכס!)
ראש השנה שגם ממנו לא ניתן להתעלם.
 
וייעפת, שמן הראוי שתלך לה מהר לחפש בית אחר…