הגענו ליום חמישי, יום ההולדת עצמו, וכל מה שידע הנודד שלנו הוא שעליו להגיע לתחנה המרכזית בתל אביב עד 11:00 בבוקר.
במשכנות רות דניאל אין חדר אוכל, אז יש להם הסדר עם בית קפה בסביבה, מה שארגן לילד ארוחת בוקר טובה לפתיחת יום ההולדת:
והתמונה האחרונה היא עדות שגם בלי לאכול ירקות אפשר לגדול לתפארת…
בתחנה המרכזית הוא עלה על קו 921 ונסע, ונסע, ונסע ונסע…. עד מחלף הבונים.
רק בירידה מהאוטובוס, כשהוא ראה את השלט "פרדייב – מועדון צניחה", הוא הבין מה עומד בפניו… ובמילים שלו, כשהתקשרתי שתי דקות אחרי זה לשאול איפה הוא: "היה לי ברור שאתם לא שולחים אותי לצנוח בלי שתהיו שם, אז הנחתי שאו שאתם כבר או שאתם בדרך…". ואכן, היינו בדרך, ופחות משתי דקות אחרי השיחה כבר אספנו אותו מתחנת האוטובוס שבצומת ושמנו פעמינו למועדון הצניחה, שם הוזמנה לילד האקסטרימי צניחת טנדם ראשונה בחייו.
לפני שאני נותנת לצילומים לדבר בשבילנו (וכן, הוספנו לחבילה גם צילומי וידאו וגם צילומי סטילס, ואני ממש שמחה על ההחלטה להוציא את הכסף הזה) אני חייבת להקדיש כמה מילים למקום הזה – פרדייב, בחוף הבונים.
כבר בשיחות הטלפוניות שהקדימו את ההזמנה התרשמתי מנעימות היחס ומהסבלנות לשינויים ולשאלות שלי, אבל ההגעה הפיזית למקום הייתה חוויה נעימה עוד יותר. בילינו באתר שלוש ומשהו שעות, ברובן בהמתנה לזה שיקרה משהו (שתתחיל ההדרכה, שיצנח הילד, שיכינו את הסרט…), שעות שיש להן פוטנציאל להיות משעממות ומעיקות, בהתחשב בעובדה שאנחנו רק צוות הליווי של הכוכב הנרגש. באופן מפתיע – לא היה מעיק ולא היה משעמם.
על הבריזה הנעימה הצוות של פרדייב לא יכול לקחת אחריות, אני מניחה, אבל על המוזיקה המוצלחת מאוד, על האווירה המחוייכת ועל התחושה הכללית של כיף – אנחנו חייבים להם תודה. בני משפחתי הציניים ממני טוענים שזו ממש לא חוכמה להיות במצב רוח טוב כשהעבודה שלך משמעה הוא לקבל כסף על עשיית משהו שאתה ממש אוהב, אבל מכיוון שהנחמדות נושבת לא רק ממי שצונח אלא מכל מי שמסתובב באתר, אני חושבת שלא מגיע לציניים שנתייחס אליהם…
יש תמונות.
המון תמונות.
אלו שאני צילמתי, לפני, תוך כדי (וכל מה שאפשר לראות בהן זה נקודה זעירה בשמיים…) ואחרי.
ויש תמונות (וגם סרט וידאו) שצילם נדב, הצלם הצונח.
תמונות מדהימות שגרמו לי לקנא בו ובמצלמה שלו.
המון תמונות נפלאות.
הובטחו לנו לפחות חמישים תמונות.
קיבלנו קרוב למאתיים.
וכשהם צעדו לכיווננו, כדי שנדב יוכל לצלם את הגיבור החוזר לחיק משפחתו, הבוגר שלי הרגיע אותו ואמר לו שהוא לא צריך להיעלב מזה שאמא שלו (AKA אני) מצלמת. זה פשוט שאני לא מסוגלת אחרת… אובססיה, מישהו?
אז הנה התמונות, קצת שלי ובעיקר של נדב:
ותמונה אחרונה מהמצלמה שלי, של דור העתיד, היחידה במשפחה חוץ מהבוגר שהיא מספיק dare devil לחשוב שצניחה חופשית זה רעיון אטרקטיבי…
ואחרי שיא שכזה, במה עוד יכולנו להפתיע?
לא נשאר מקום להפתעות, אבל היה לנו הרבה מקום בבטן, אז נסענו למסעדת הבית שלנו, מוזס בהרצליה, ובעיתוי באמת מושלם נכנסנו לשם שלוש דקות אחרי שהיפה ובני משפחתה הגיעו למסעדה. חלק ממסע ההטעייה היה גם הדיווחים שלה במשך כל השבוע על זה שהיא אמורה לצאת מהבסיס רק ביום שישי בבוקר…
והיא גם הביאה איתה חולצה לציון האירוע, כך שהיתה הזדמנות לעוד תמונה אחת ואני גם קיבלתי כותרת מתאימה לפוסט הזה:
וזהו.
לבוגר כבר הודענו שבזה חסל סדר ימי הולדת לעשור הקרוב…