שבת אחר הצהריים. אני עובדת על המחשב, וברקע שדרי גל"צ לדורותיהם עולים לשידור, נזכרים, מספרים ומשמיעים שירים.
אני מקשיבה בחצי אוזן, נהנית מהשירים ולא ממש עוקבת אחרי הציטוט של תמי ארד בחדשות השעה ארבע.
ואז מיכה פרידמן עולה לשידור, ובטון השקט שקט הזה שלו מספר על יום החתונה שלו, שנחגג ביום שרון ארד הופל, ומאז – בכל שנה, כשהוא יוצא לחגוג עם רעייתו, סביב השולחן נמצאים איתם גם תמי ורון ארד. המילים השקטות והמצמררות שלו הזכירו לי קטע שכתבתי מזמן. הלכתי לחפש.
על בלונים כחולים…
ריבוי האירועים הקשים שעברו עלינו במשך השנים, והכמות המצערת של נפגעים באירועים אלו, גורמים לכך שרובנו נתפסים לאירוע אחד, לסיפור אישי אחד, והוא זה שנוגע לנו יותר מכל, מעורר בנו את הצורך להכיר את כל הפרטים הנוגעים בו ולהמשיך ולעקוב אחרי הנפשות הקשורות בו.
אין לי הסבר הגיוני לכך שהסיפור הרודף אותי כבר 15 שנה הוא סיפורו של רון ארד. יכול להיות שהדבר קשור לכך שכאשר הופל מטוסו ורון נלקח בשבי, הייתי אישה צעירה על סף נישואים, ויכולתי להזדהות עם תמי רעייתו; יכול להיות שזה קשור לכך שעם השנים, כשנולדו לי ילדי ועקבתי באושר אחרי התפתחותם, עקבתי גם, באמצעות פרסומי העיתונות, אחר התפתחותה של יובל, בתם של רון ותמי. מכל מקום, במשך כל השנים אני חשה תחושת קשר מוזרה ובלתי מוסברת לסיפורו של רון ארד.
רוב הימים אני חיה לי בבועה הקטנה של משגב, נעה בין הבית ביובלים למתחם המועצה, ויוצאת ממש מעט אל "העולם הגדול" שבחוץ. דווקא היום, 16 באוקטובר, הזדמן לי ליסוע לאזור הקריות ומפרץ חיפה, והקפדתי לתלות על האוטו בלון כחול שיאמר – אנחנו חושבים על רון ועל יתר השבויים והנעדרים, ומתפללים לשובם המהיר והבטוח. ציער אותי לראות כה מעט בלונים כחולים.
מה זה אומר? ששכחנו?
נכון שבקצב האירועים שנופלים עלינו מדי יום, חדשות יום האתמול מתיישנות עוד לפני ששעון החורף מחשיך את החלונות, וחדשות מלפני חמש עשרה שנה הן בוודאי חדשות ישנות. עם זאת, נראה לי שכל עוד לא ידוע לנו מה עלה בגורלו של רון, חשוב שגם ילדינו, שנולדו בשנים שחלפו מאז היעלמו, יכירו את סיפורו, ולפחות פעם בשנה נעצור כולנו לרגע, ונחשוב עליו.
ונקודה נוספת למחשבה – סיימתי את יום הסידורים שלי בקיריון, ובחנויות רבות ראיתי צרורות של בלונים כחולים. זה לא נראה כיוזמה פרטית אלא כמשהו מאורגן, ואולי באמת זה מה שעלינו לעשות עד שיחזרו הביתה כל השבויים והנעדרים. לנצל את היום הזה, יום השנה לנפילתו של רון ארד, כדי לזכור ולהזכיר, בצורה יזומה, שהם עדיין לא כאן.
בדקתי את המאפיינים של הקובץ.
כתבתי את הקטע הזה ביום שלישי, 16.10.2001.
חודשיים וחצי אחר כך ילדתי את הנסיכה.
מאז עברו תשע שנים שבשבילי היו מלאות אירועים, חוויות וזיכרונות.
ובשביל רון?
1711 יום אחרי שכתבתי את הקטע הזה נשבה גלעד שליט.
מאותו יום חלפו עלינו 1574 ימים.
כמה עוד?