הכותרת הזו היא ציטוט מדוייק מפיה של הנסיכה, אחרי שעתיים וחצי במחיצתה של דנדושה האלופה.
וההמשך היה: "היא יודעת בדיוק מה חסר לצילום, ומה צריך להוסיף לו כדי שיהיה מושלם"
אכן כן.
בדיוק.
אז החלטתי שהגיע הזמן לצילומי תדמית משובחים, וכמובן שהבחירה הראשונה (היחידה בעצם) היתה בדנה. לשמחתי, למרות התינוקת שבבית ואחותה המתוקה, המרחק לא הרתיע והדיונים עברו לפסים מעשיים.
מטעמי נוחות החלטנו על צילומים בשבת, וכיוון שדברים שצריכים לקרות דינם להסתדר, דנה הציעה בדיוק את השבת היחידה בנובמבר שבה לא תוכננו שום סדנאות.
כשהתלבטתי אם לסגור סופית, כי המון דברים (כולל הדוגמנים) לא היו סגורים, המאמן אמר שאין שאלה – תסגרי, ואז הכל יסתדר.
אז סיכמנו על צילומים.
תוך שבוע.
ושלחתי לדנה צילומים של החנות כדי שתבין במה דברים אמורים.
עכשיו, מי שהיה בחנות יודע שיש כאן עומס היסטרי של דברים, שגם אם פזורים בטוב טעם, עדיין יוצרים בלגן בעיניים. ובלגן לא מצטלם טוב…
אז התחלנו מקצה שיפורים מהיר.
השולחנות שלי הם אומנם יצירת אומנות צבעונית, אבל לנוכח האיום שאני אצטרך לפרוש עליהם מפה, החלטתי להעדיף את אופציית הצביעה. מזל שאני מגדלת כזה בוגר ידידותי (שגם התלהב מההזדמנות לקנות מלטשת חדשה) שהתגייס למשימה:
*רק קוראות הבלוג יבינו* הבוגר צלצל מהום סנטר ושאל איזה תכלת אני רוצה. והתשובה – תכלת שהולך טוב עם בורדו. הוא שאל מה יש לי שהוא בורדו, אז הסברתי לו שאין, אני פשוט יודעת שהתכלת שאני רוצה הולך טוב עם בורדו. אז הוא לקח כרטיס צבע של בורדו, והגיע בדיוק עם התכלת הנכון…
הזזנו רהיטים, מילאנו צנצנות בעטים צבעוניים ומיינו כפתורים לפי צבעים (והרבה תודות מגיעות לאמא שלי ולנסיכה על מלאכת המיון). את התוצאות (ואת ריבועי הנייר הצבעוניים שנבחרו לעטר את הקירות) אפשר יהיה לראות בצילומים…
תיכננו לו"ז לצילומים וגייסנו דוגמנים, ובעיקר החזקנו אצבעות שהדוגמניות שהן גם חברות שלי תמצאנה סידור לילדים…
דנה הציעה שנצלם גם בפינת הקפה, אז רצתי לשכנים (אומנויות דרום אמריקה) כדי לקנות ספלים, וצילצלתי לגילי המקסימה כדי לומר לה שנצטרך עוגיות יפות. לא רק שהיא הביאה עוגיות מקסימות, וצלחת שבתוכה נוכל להציג אותן, היא הביאה לנו גם חטיפי אנרגיה טעימים להפליא כדי שלא נגווע ברעב…
ביום שישי נזכרתי שגם כדאי לכבס את הכיסויים של הכורסאות, ובזמן שאמא שלי ואני הלכנו לקבלת השבת הקהילתית המאמן נסע להלביש אותם חזרה על הכורסאות, בעודם לחים, והשאיר להם מאוורר דולק כחברה, כדי שיתייבשו עד הבוקר…
ובערב, רגע לפני שיצאנו לאכול, עוד תפרתי מהר ציפיות לכריות קטנות מאיקאה (מזל שזה משהו שסתם שוכב לי בארון):
וזהו.
היינו מוכנים, פחות או יותר.
התייצבנו בחנות בשש וחצי בבוקר (אני פיתחתי בלילה חרדות שהדוגמניות שלי לא תתייצבנה בשמונה בבוקר, אז לא ממש ישנתי) ודנה הגיעה כמה דקות אחרינו, ואז נכנסנו לעוד שעה של אירגונים והזזות, כדי ולוודא שהכל יהיה מושלם ("יש לה עין לצילום", כאמור…)
ואז התחילו הצילומים.
באיזשהו שלב דנה הזכירה לי שכדאי שאצלם קצת מאחורי הקלעים, ובאמת יצאו תמונות נחמדות.
בחרתי לכם קצת שמעבירות אווירה, ובעיקר מראות לכם איזו עבודה פיזית קשה זה לצלם, ולכמה תנוחות מוזרות דנה מצליחה להגיע (מעל השולחן, מתחת לשולחן, בישיבה, בכריעה, שפופה יותר ופחות, וכשהיא שכבה לגמרי על הרצפה אני הייתי בצד המצטלם, אז התמונה הזו פוספסה לצערי…):
אחרי שדנה נסעה התמוטטתי למיטה.
רק אחרי שהתעוררתי הפנמתי עד כמה לא מובן מאליו זה.
שהחברות שלי התגייסו להצטלם.
שכל המשפחה שלי התגייסה לכל הטירוף שבהתארגנות.
שדנה באה לצלם בשבת.
שהצלחנו להרים בעצמנו את כל השיפוצים, תזוזות, צביעה, תפירה והתארגנות.
שהכל הסתדר ככה.
והרגשתי מבורכת.