השבוע שאלה אותי חברה אם הילדים שלי מעריכים את עבודות היד שאני מכינה להם כמתנה.
סיפרתי לה על הפנקס שהכנתי לבוגר כשיצא לקורס מד"צים, לפני ארבע וחצי שנים, ושרק הרבה זמן אחר כך גיליתי שבכל פעם שהוא יוצא לישון מחוץ לבית הוא לוקח אותו איתו… אתמול, כשסיפרתי לו את הסיפור הזה, הוא אמר שהפנקס כבר ארוז בתיק הגדול שאירגן לצבא…
ועל זה נאמר – יש שכר לפעולתך, נאום ה'…
הפנקס הזה היה הקסם הראשון שרקחתי נגד געגועים, גם אם אז הוא עדיין לא נקרא כך. מכיוון שאלו דפים קטנים ומנויילנים, והלמינציה כבר נשחקה חלקית, הם לא מצטלמים מצויין, אבל עדיין מרגש לעיין בו.
בדף הראשון יש ציטטה שנכונה גם היום, שאני אוהבת מאוד:
"בנים תופסים הרבה יותר מקום מאשר ניתן לשער על פי המידות שלהם. לכן הבית כל-כך ריק כשהם עוזבים"
למרות שהדפים הפנקס ממש קטנים (משהו כמו 8*10), הצלחתי להכניס בו לא מעט חומר קריאה:
ואיחולים לבוקר טוב וכמובן גם ללילה טוב:
והחלק שנגד געגועים:
את הקסם הזה רקחתי כאמור לפני ארבע וחצי שנים. אחריו הגיע קסם נגד געגועים שכולו תמונות ושעזר לנסיכה ללכת לגן עם חיוך ושני קסמים מיוחדים לפרופסור, זה לקורס מד"צים כלל לא רק תמונות שלנו, אלא גם כל מיני תמונות של דמויות מנגה, וזה שהוכן לקראת נסיעתו לחו"ל עם הלהקה כלל בעיקר תשבצים וסודוקואים שיעזרו לו למלא את שעות הפנאי.
לפני שנה ומשהו, כשהבוגר יצא למכינה, הוא קיבל קסם הרבה יותר גדול, בגרסת ספר, שעיצבתי במחשב, הדפסתי בפיק-א-בוק ואז שידרגתי עם חומרים שיוסיפו לו עניין ותלת מימדיות. הספר הזה נשאר בשלב זה בבית, כי הבוגר החליט, בצדק, שאין היגיון בלסחוב אותו לטירונות.
הנה כמה צילומים של דפים מתוכו (העובדה שזה ספר דק גורמת לזה שלא נוח לצלם אותו…):
אז מה נשאר לי לקסום לו לקראת הגיוס?
רק משהו קטן שילך איתו, ויזכיר לו רגע לפני השינה כמה אנחנו אוהבים אותו:
מהבית הוא יצא עם רגל ימין, ורגע לפני שהוא עלה לאוטובוס עם חיוך, אחותו הקטנה עוד הטעינה אותו בחיבוקים:
עכשיו אני רק מחפשת פייה טובה שרוקחת קסמי געגועים בשביל ההורים…