חודש: דצמבר 2010

אני ממש לא טיפוס של בוקר.
 
אני ממש לא אוהבת לקום מוקדם.
במיוחד לא בחורף…
 
אני שונאת להיכנס לאוטו כשבחוץ עוד חושך.
אלא אם כם מדובר בנסיעה כיפית , למשל לשדה התעופה (אפילו אם זה רק כדי לאסוף מישהו…)
 
אבל מה לעשות שכשגרים בגליל ועושים עסקים גם במרכז, לפעמים אין ברירה.
לפעמים לצאת בחושך חוסך שעתיים בפקקים…
 
אז אחרי שהתגברתי על לקום ממש מוקדם.
ואחרי שהתנעתי את האוטו בחושך.
ואחרי שהחימום התחיל לפעול.
ואחרי עשרים דקות של נהיגה.
העולם התחיל להתעורר.
 
וכשהאור התחיל לעלות, עוד לפני שהשמש זרחה, נזכרתי מה אני כן אוהבת בנסיעות המורדמות האלו.
 
אני אוהבת את השעה הזו של תחילת הבוקר, זו שבשעה יפה נקראת שחר,
כשהיום הוא כולו הבטחה
כל כולו פוטנציאל
 
אז שלפתי מצלמה.
 
ככה העולם נראה בשש וקצת בבוקר:




וככה הוא נראה קצת יותר מעשר שעות אחרי זה, בפקק בדרך הביתה:






ומה השעה שאתם אוהבים?
 
לילה טוב
לימור

בואו נתחיל מכמה עובדות שלפני העובדות:


 
יש לי 84 שעות בערך כדי לגמור כמעט 80 דפי אלבום. ליתר דיוק, היו לי 84 שעות אתמול בבוקר, מאז עברו כבר שלושים ומשהו מתוכן.
 
עד עכשיו סיימתי24 דפים.
 
זה כמובן לא אומר שכל מה שאני צריכה לעשות בשעות האלו זה לתקתק דפי אלבום.
תוסיפו לזה ארוחת ערב משפחתית אתמול, עלייה לתורה של האחיין שלי הבוקר (בכפר סבא. אל תשכחו להוסיף שלוש שעות לנסיעות…), גיחה ספונטנית לקולאז' סייל (טוב, זה היה בדרך הביתה, אז היה ממש MUST לעבור, לא?), שיעור שאני מעבירה מחר בבוקר ושיעור אילוסטרייטור מחר אחר הצהריים (ועל המעגל העסקי אני אפילו לא מעיזה לפנטז).
 
עכשיו תשקללו את כל העובדות שהופיעו עד עכשיו, ותעריכו את זה שבכל זאת אני כותבת. קחו את זה כרמז לזה שאני אוהבת אתכם…
 
אז הנה שמונה דברים שקשורים אלי ואולי אתם עדיין לא יודעים –
 
1. כשרק נפגשנו, לפני מיליון שנים, המאמן טען שצריך למצוא כדורי ביטחון עצמי, ולתת לי אותם במינון קבוע. עדיין אין לי המון ביטחון עצמי, אבל למדתי לזייף אותו לא רע, ומסתבר שכשמזייפים מספיק זמן זה מתחיל לשכנע אפילו את המזייפת בכבודה בעצמה. היום אני מסוגלת לקום ולדבר בפני קהל בלי לחטוף בחילה, אבל זה עדיין לא בא בקלות (חוץ מאשר בסדנאות. מלהעביר סדנאות אני משום מה לא נלחצת.)
 
2. למרות חמש שנים באוניברסיטת חיפה אין לי תואר, מה שנובע בעיקר מהקושי שלי לסיים דברים, בעיקר לימודיים. אחרי שאני גומרת ללמוד את מה שמסקרן אותי, כל החלק הביורוקטי של כתיבת עבודות וכאלו ממש מיותר בעיני…
 
3. לאור האמור לעיל אחד מספרי הילדים הכי אהובים עלי הוא "אמורי אשיג אטוסה" שכתבה נורית זרחי, שממנו לקחתי את המוטו החשוב הזה: "ואת זה אני עשיתי, אני, שלא עברתי את הבחינה ולא קיבלתי שום תעודה בבית-סיפרנו").
4. בכלל אני מתה על ספרי ילדים ונוער.

 
5. באופן מאוד משעשע, למרות סעיף 2, כעורכת לשון ערכתי די הרבה עבודות מסטר, וחלק מהכותבים אפילו הודו שבלי העריכה שלי כנראה לא היו מסיימים את התואר… אבל זו לא ממש חוכמה – כשערכתי את העבודות שלהם למדתי את החומר בפעם הראשונה, שזה הרי בסדר מבחינתי
 
6. אני מאוד אוהבת לבשל, ובמשך תקופה קצרה אפילו נתתי שירותי קייטרינג, עד שהבנתי שאם עובדים עם חומרים איכותיים קשה גם להתפרנס מזה. לצערי מאז שנהייתי עצמאית אני מבשלת הרבה פחות.
 
7. יש לי פחד גבהים מזעזע, אבל הוא עובד בעיקר על דברים שבשליטתי. אין לי בעייה לטוס, אבל יש לי בעייה ללכת לטייל, כי אפילו המדרון הקטן ביותר יכול לגרום לי זעזוע. כשהשתחררתי מקבע, אחרי חמש שנים בצבא, אח שלי, שהיה אז בן 14 ביקש שאלווה את הטיול השנתי שלהם. בנחל עמוד הוא מצא את עצמו נותן לי יד, כי פשוט לא הייתי מסוגלת להתקדם… אני מאוד גאה בו על זה שהוא לא החליט להשאיר אותי שם…
 
8. אני לא מסוגלת לנפח בלונים. בצד הפלוס של העניין אפשר לציין את העובדה שהילדים שלי לומדים לנפח בלונים בגיל מאוד צעיר, פשוט כי לפעמים אבא לא בבית…
 
ולבלוגים שבחרתי.
לאור התחבטותי בעניין הסטייל, וגם בגלל שהמשחק הזה כבר מתרוצץ בשטח הרבה זמן, החלטתי להמליץ לכם על בלוגים שמשמח או מעניין אותי לקרוא, ואני מקווה שתגלו ברשימה משהו שישמח גם אתכם:
 
האספנית – יש דברים שפשוט צריכים לקרות, והעובדה שמצאתי את הבלוג של רותי היתה משהו כזה. את רותי אני "מכירה" מלא זמן דרך אמא שלה, ונדרשו לי שלוש דקות מהשנייה שמצאתי את הבלוג שלה (כתוצאה מאיזשהו חיפוש הזוי בגוגל) כדי שא. אני אבין שא. היא זו היא וב. אין ספק שהבלוג הזה יאכל לי הרבה זמן… 
 
חיפושית הגליל – הדסי היא חברה לפני שהיא בלוגרית, וכל מפגש איתה עושה לי טוב, גם כשהמפגש הוא עם המילים שלה בבלוג. ויש שם גם מתכונים…
 
דברים בעלמה – מתכונים, אבל בעיקר מילים שזורות היטב שעוטפות את המתכונים. ועכשיו גם משחק מקסים של צילום תכולת המקרר שלכן. יהיה מרתק.
 
דגנינה – הגעתי לשם בגלל שבשיטוט מקרי בסלונה סיקנה אותי כותרת הבלוג "בעלי שנהיה אשתי שנהיתה אופה". נשארתי בגלל שעל מאפיית לחמנינה אני שומעת כל הזמן, ובגלל שאני סקרנית כרונית בכל מה שקשור ליזמות וגם בגלל הכתיבה שמחייכת אותי.
 
שיר ביליה – כי גם אנשים שעושים רילוקיישן מסקרנים אותי, והבלוג של שיר, שמתחיל על מזוודות, עם ההחלטה לבדוק אם הייאוש יותר נוח בלוס אנג'לס, מלווה את העניין במילים יפות.
 
נעמה – כי הלוואי שהייתי זורמת כמוה. וכי אחרי הרבה זמן שאני קוראת אדוקה אני כבר מרגישה כמעט משפחה. וכי היא חיה עם פיות. צריך עוד?
 
מרמלדה – כי הנאות החיים זה אנחנו. כי אני מוצאת שם מלא רעיונות שווים. כי זו החתיכת תל אביביות הקטנה שבי.
 
וזהו.
מה – יש רק שבעה?
טוב, אז הנה עוד עובדה –
אף פעם לא הייתי משהו בחשבון
 

 
בשבועות האחרונים מתרוצץ ברחבי הבלוגיות שרביט הסטייל. הוא מוענק לבלוגרים (ובעיקר לבלוגריות) שמוגדרים בעלי סטייל ומחייב את בעל הבלוג לשחרר לעולם שמונה עובדות לא ידועות על עצמו וגם להעביר את השרביט לשמונה בלוגרים אחרים.
 
מאחר שלאורך די הרבה העברות של השרביט הזה הוא לא הגיע אלי היה לי הרבה זמן להרהורים, על מה זה בכלל סטייל.
 
אין לי סטייל?
אולי אני פרובינציאלית מדי? בכל זאת אני גרה בכפר…
למה מתכוונים כשאומרים שלבלוג יש סטייל (זה סטייל שיש לבלוג, או לבלוגרית שכותבת אותו?)
והאם, מעבר לשרביטים הראשונים שעברו, מדובר באמת בבלוגים עם סטייל, או פשוט באקט חברתי, של להעביר את השרביט לבלוגים שאני אוהבת?
 
ואז קמה צדיקה בסדום (ליתר דיוק ברחובות) והגדירה גם אותי כבעלת סטייל. מאחר שבאותו זמן הייתי בדרך לאילת, נשאר לי עוד זמן להרהורים בנושא…
 
ואתמול קרו שני דברים – גיליתי שיש גם צדיקה בחולון שחושבת שיש לי סטייל, ומצד שני, גיליתי שאין לי מספיק סטייל כדי להיכלל בפרסום שהיה לי ממש חשוב להיכנס אליו.
 
אז יש לי סטייל, או אין לי סטייל?
 
החלטתי שראוי להמשיך קצת את המחקר בעניינו של הסטייל, או של הסגנון, בעברית, ומצאתי ברשת מאמר שמתאים בדיוק לענייננו, כי הוא מדבר על כתיבה, וזה הרי מה שעומד בבסיסו של הבלוג (לפחות של הבלוג שלי. יש בלוגים שאין ספק שעמוד השדרה שלהם מורכב מצילומים, ובלוגים מעוררי תיאבון שמתכונים הם אבות המזון שלהם…)
 
אז קודם כל מסתבר (וזה קוריוז שישעשע את היוצרים שבין הקוראים) שהמילה סטייל הגיעה מהמילה הלטינית סטיילוס. מסתבר שלפני אלפיים שנה הדגש היה על המכשיר ששימש לכתיבה ולא על הכתיבה עצמה…
אבל מה זה אומר לכתוב "עם סגנון"? האם סגנון הוא איכות שכותבים יכולים להוסיף או להסיר כרצונם? אולי הוא מתנה יקרה בה מתברכים רק מעטים? האם הסגנון יכול להיות פעם טוב ופעם רע, נכון או שגוי – או שזה יותר עניין של טעם? האם הסגנון הוא מעין קישוט שמוסיפים לקטע כתוב או שהוא מרכיב חיוני של הכתיבה?
 
המאמר מציע שש הגדרות שנלקחו מתוך תשובות של סופרים לשאלה "מה הוא סגנון?" והתשובות האלו נעות על קשת מאוד רחבה:
הנרי דיוויד ת'ורו –טוען שהסגנון הוא שימושי – מה שחשוב הוא שהכתיבה תהיה מובנת ותעביר את המחשבות של הסופר. הסגנון הוא רק הסטיילוס, העט שבעזרתו הסופר כותב. כתיבה היא משהו לשימוש ולא להתבוננות;
בלייז פסקל טוען שסגנון הוא מי ומה שאנחנו, וכך, כשאנחנו נתקלים בכתיבה שהיא טבעית אנחנו נפעמים מאושר, כי במקום בו ציפינו לפגוש סופר אנחנו פוגשים אדם;
 ג'ונתן סויפט טוען שסגנון הוא אוּמנות ומבהיר זאת בציטטה נהדרת: "המילים הנכונות במקומות הנכונים, זו ההגדרה האמיתית של סגנון".
סוגר את המאמר ציטוט של ולדימיר נבוקוב , שטוען שסטייל הוא חומר, תוכן: "כל הסיפורים שלי הם קורים של סגנון, וברובם, במבט ראשון, לא תמצא הרבה חומר ממשי…עבורי סגנון הוא החומר."
 
יש במאמר עוד כמה הגדרות והרבה ציטטות אבל לא ניסיתי לכתוב מאמר מדעי, רק לבדוק את השאלה שהטרידה אותי – יש לי סטייל, או אין לי?
 
מעיון ברשימת ההגדרות נראה לי שכנראה כן.
אני מנסה להעביר רעיונות, הכתיבה שלי מייצגת את מי שאני, ויעידו על כך מי מכם שמרגיש שהוא מכיר אותי למרות שמעולם לא נפגשנו ואוּמנות – קצת גדול עלי להגדיר את הכתיבה שלי כאוּמנות, אבל כל זמן שהיא משמחת אתכם ואותי – זה מספיק לי.

ונבוקוב?
קטונתי מלשים את עצמי בשורה אחת עם נבוקוב.
 
אז כן, אני כנראה אישה עם סטייל (למרות שמסתבר שלא תמיד מספיק)
וכדי להמשיך להיות אישה עם קוראים, אני אפסיק לייגע אתכם ואשחרר אתכם לבישולי השבת.
 
שמונה עובדות עלי, ושמונה בלוגים שמצטיינים בעיני מכל מיני סיבות –
אולי מחר.
 
שתהיה לכולנו שבת שקטה, שלווה, שמחה.
לימור
 

בוא נאכל הרבה מרק, נאכל הרבה מרק כי רק מי שאוכל הרבה מרק יהיה גדול וגם חזק בוא נאכל הרבה מרק, נאכל הרבה מרק.



                   (מתוך דיג דיג דוג, מילים: מיכל חזון)
 



 
הייתי אמורה לכתוב פוסט נהנתני על כמה היה כיף וטעים באילת, או אולי פוסט מלא סטייל, כאחרונת המוהיקניות, אבל החלטתי לדחות אותם לטובת פוסט על מרק. או על שובע.
 
אנשים שבעים אנחנו.
גם אם היינו רוצים שיהיה לנו יותר, את מה שאנחנו צריכים יש לנו, ויותר.
 
ומה עם אלו שאין להם?
 
בשבילם הוקמה עמותת "לשובע" שעושה נפלאות, בשקט ובצנעה. הופכת רעב לשובע, בכבוד.
 
וביוזמה אזרחית מופלאה, שסוחפת ועושה גלים מזה כמה שבועות, התרוממה לה יוזמת "יום המרק" שיצויין מחר, יום שלישי, 21.12.10, היום הכי קצר בשנה. למעלה מ-150 מסעדות התחייבו להעביר את הכנסותיהם ממרקים שיימכרו באותו יום לעמותה, ועוד כל מיני יוזמות מקסימות קמו להן, כמו אנשים שפותחים מרקיות ביתיות לטובת העניין.
 
בדף האירוע בפייסבוק תוכלו לראות עדכונים וגם לקבל כל מיני מתכונים מופלאים ומחממי לב למרק.
 
בתור כפרייה שגרה בפריפריה רשימת המסעדות המשתתפות לא מציעה לי המון אפשרויות, אבל גם אני אוכל מרק מחר.
 
וחוץ מזה, ואת זה כולנו יכולים לעשות בשנייה, אפשר להשתתף ביוזמת "עיגול לטובה" שמעגלת את הסכומים שאתם משלמים בכרטיס אשראי, והאגורות שמצטברות מהעיגול הזה של הסכומים מועברות לעמותה על פי בחירתכם. לפי נתוני חברות האשראי מדובר על תוספת של כארבעה שקלים בחודש לחיובי האשראי שלכם ועל סכומים עצומים המצטברים ומועברים לצדקה (היה סרט של סופרמן שהתחיל עם יוזמה שכזו, לא?)
 
אתם יכולים לבחור, כאמור, לאן ילכו האגורות האלו שלכם. שלי הולכות ל"לשובע".
 
שיהיה לכם חם.
שיהיה לכם טוב.
שתהיו שבעים, תמיד.

בהמשך לפוסט של יומן ברזיל – קודם כל התנצלות. לקראת הנסיעה שלנו לארה"ב אספתי כל מה שמצאתי שהתאים לי לאלבום חו"ל, והרבה מהמוצרים כבר לא היו באריזות מקוריות. כשהתיישבתי להכין לילד את היומן לנסיעה השתמשתי בחומרים האלו, ולא לכולם אני מסוגלת לתת קרדיט, אבל הנה ניסיון חלקי:
דף המטוסים שממנו עשויה הכריכה הוא מסדרת Transportation up & away של חברת TPC studio
הכותרת מודבקת על פס קארדסטוק דביק של DCWV
ומדבקות האותיות הן מסדרת on the map של Mrs. Grossman's
 
חיתוכי הקרטון השונים (you are here, are we there yet) נלקחו מדף האלמנטים של סדרת joy ride מתוצרת קוסמו קריקט.
 
מדבקות קרטון שונות הגיעו מחוברת Travel sticker pack מתוצרת the papaer studio שקניתי מזמן מהמציאון אצל נתנאלה. משם למשל המילה TRAVEL בעמוד לפני אחרון.
 
השמש והענן בעמוד של יום שני נלקחו מדף מדבקות wilderness של אמריקן קראפטס.
 
העמוד עם כל סימני הטיול העגולים (יום שלישי) הוא גם מסדרת joy ride. הפעם זה pit stop.
 
כל המשטחים לכתיבה הם מחבילות שונות שקניתי בארה"ב, אבל מטעמי חיסכון במקום ובמשקל פירקתי אותן מהאריזה ולכן אין לי מושג מי האבא והאמא שלהן.
 
והאותיות בעמוד האחרון הן כמובן מ"מסטיקים".
 
מקווה שעזרתי למי שרצה לדעת מה מאיפה, ואם יש משהו מסויים שלגביו לא התייחסתי. תשאלו ואנסה לענות…
 
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
ועכשיו לשקיות ההפתעה…
כמו שבסיפרתי, הפרופסור חגג את יום ההולדת השמונה עשר שלו על המטוס בדרך לברזיל.
ממש רציתי שחברת התעופה תשתף פעולה ותחלק לו ולכל החברים שלו הפתעות בזמן הטיסה, אבל הם סירבו לקבל מאיתנו כל דבר שהוא, אז זה ירד מעל הפרק.
לפיכך, סיכמתי עם מנהלת הלהקה שאני אעביר אליה חבילות ממתקים, והיא כבר תדאג לחגוג לו ולחלק לכולם את שקיות ההפתעה.
ואז פתאום הפנמתי.
43 רקדנים ושלושה מלווים זה 46 שקיות הפתעה.
אפילו אם אני אשים שם כלום בריבוע, ועוד טיפונת, זה יעלה מאות שקלים.
כשהתלבטתי בקול רם, הבוגר הזכיר לי את מחסן הממתקים בבצרה.
גאון הילד שלי, כבר סיפרתי לכם?
אז נסעתי לבצרה, שם, ברחוב הנחלים 6, בחצר, מתחבא הבית של המכשפה מעמי ותמי.
זה מחסן סיטונאי, אבל הם מוכרים גם ליחידים שמשוגעים מספיק כדי לקנות אריזות סיטונאיות.
יש להם שלושה יתרונות גדולים – המחיר (ועוד קצת על זה בהמשך), המבחר והטריות (אני לא יודעת כמה מכם חובבי ממתקי גומי, אבל ההבדל בין גומי טרי לגומי ישן הוא משמעותי. מאוד).
 
ואז חזרתי לכאן וארזתי.
וארזתי.
וארזתי.
 
ככה זה נראה בסוף:
 




בצלחת יש דוגמה למה שהכילה כל שקית.
ולמי שרוצה פירוט, בכל שקית היו:
2 גלילים של סוכריות סודה,
3 מטבעות שוקולד
מיני קיט קט
חמוץ מתוק באורך מטר
חטיף אנרגיה
סוכריה על מקל
מיני פסק זמן
בערך 150 גרם של ממתקי גומי, עדשים וג'ליות
 
ולגבי המחיר –
כל שקית כזו עלתה בערך 13 ש"ח. אם הייתי קונה את זה בחנות רגילה, רק הממתקים בתפזורת היו עולים לי לפחות 7.5 ש"ח… וזה עוד בחנות לא יקרה
 
והנה, במילים שלהם מתוך האתר שלהם: 

הממוקמת במושב בצרה שבשרון ומפיצה לכל הארץ דרך מערך שיווק עצמאי אשר מגיע לנקודת המכירה ומלוה את הלקוח עם סוכן אישי  ודרך מכירה במחסני החברה במחירים סיטונאים לכלהמבקש להגיע אלינו בין אם בעל עסק שרוצה ליהנות משירות ללאתחרות ומגוון איכותי  ומתחדש או לקוח פרטי העורך מסיבה ורוצהלמצוא את הכול ולחסוך בעלויות.





 
שיהיה לכם מתוק!
 _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
 
והנה הוכחה שלא רק בילדים אני משקיעה…
 
אנחנו לוקחים לנו פסק זמן קצר בשניים, וזה אומר שבימים הקרובים אני לא אהיה בקשר.
זה גם אומר שמחר ומחרתיים (שלישי-רביעי 14-15.12.10) החנות תהיה פתוחה רק בבוקר, בשעות 10-13, ובימים חמישי-שישי 16-17.12.10 החנות תהיה סגורה לחלוטין.
נשוב בכוחות מחודשים ביום שבת, 18.12.10, שבאופן חגיגי הוא בדיוק יומולדת ארבע של החנות!
להתראות
לימור

הלהקה הייצוגית שלנו נוסעת פעם בשנתיים לרקוד בחו"ל. הפרופסור נסע לפני שנתיים לצרפת ולהולנד ונהנה מאוד.
השנה היא השנה השלישית שלו בלהקה הייצוגית, וכבר בקיץ, כשהתחילו שמועות שהנסיעה השנה תהיה לברזיל, כמו לפני ארבע שנים, היה ברור שאם יהיה לו מקום אז אנחנו נגרום לזה לקרות. זו אמורה להיות חוויה כל כך גדולה, ואחרת, ומאוד שמחנו על ההזדמנות שניתנת לו.
 
כשנודע שהטיסה היא בדיוק ביום ההולדת השמונה עשר שלו, נעשה עוד יותר ברור שהוא חייב ליסוע…
 
התלבטתי הרבה מה להכין לו לנסיעה.
חוברת סודוקו קניתי לו (וכשנתתי לו אותה הוא צחק, כי הוא דאג לעצמו לעוד שתי חוברות כאלו…), אבל רציתי גם משהו אישי.
 
כשחגית תיארה את יומן ירושלים שלה ממש נדלקתי וחשבתי להכין לו יומן שבו ידביק בכל יום תמונה אחת, אבל המאמן צינן את ההתלהבות שלי, אמר לי שאין לו מושג איפה אשיג מצלמת פולרואיד ושחוץ מזה זה לא רעיון טוב להטיל על הילד מטלות שלא יעשו לו טוב. אז שקלתי מחדש, אבל לא התרחקתי מדי מהרעיון של חגית.
 
חתכתי כמה דפים לגודל המתאים (החיצוני הוא בערך 26*18 והפנימיים 23*12) וקישטתי אותם בצורה די יסודית, כשאני משאירה ממש מעט מקום לכתיבה, כך שגם אם הוא לא יכתוב כלום, זה לא יהיה נורא. לשמחתי קיבלנו לו"ז מפורט של התוכניות שלהם, אז יכולתי להוסיף גם את זה. בנוסף הכנתי גם כיס גדול למזכרות, בתקווה שהוא יאסוף כאלה.
 
את כל הדפים תפרתי באמצע (ושוב תודה לחגית על הרעיון).
 
ככה זה נראה לפני התפירה:






















עכשיו רק נשאר לחכות ולראות איך הוא והיומן ייראו כשהם יהיו כאן חזרה.
בינתיים העידכונים שאנחנו מקבלים הם סמסים בני שורה אחת…

 
משהו קטן וטוב
כשנתתי לו את היומן הוא התפעל מזה ש"גם כשאין לי זמן לכלום, אני מוצאת זמן" 
אז עניתי לו שכל זמן שהם מעריכים את מה שהם מכינים להם, אני אמשיך להכין.
ואז הדג הלא רגשני שלי ענה:
"אני לא חושב שאי פעם אני אפסיק להעריך את זה".
נשארתי נטולת מילים.

מי שחושב שאני לא טובה בדחיית סיפוקים ממש טועה.
 
האי-קראפט היפה והתכלת שלי ישבה בקופסה שבוע שלם כי לא היה לי זמן והיו לי משימות יותר דחופות מלשחק בצעצוע החדש שלי. וזה היה כנראה ממשיך עוד קצת, אלמלא קיבלתי מנתנאלה הוראה לפתוח ולוודא שהכל נמצא ועובד. הוראות אני ממלאת. אז פתחתי.
 
וליטפתי.
והתפעלתי.
ועשיתי ניסיונות ראשונים בחיתוך.
 
הבוגר היה בחופשת שבת והתלונן על זה שהצבא מרחיק אותו ממשחקים בצעצוע החדש, וכבר התחיל לפנטז איך הוא יוכל לחתוך את סמל היחידה חלקים חלקים ולהרכיב אותו בתלת מימד. מורעל, כבר אמרנו?
 
אני עדיין רחוקה מלהיות מומחית, אבל הייתי חייבת לנסות לפחות פרוייקט אחד. 
 
חתכתי את אותו סלסול פעמיים, בשני גדלים, וגם את האותיות.
 
בגלל שאני עכשיו בשגעת הראב אונים, שילבתי ראב-אונים מתחת לקצות הסלסולים.
 
יצא דף יותר מינימליסטי ממה שתיכננתי, אבל לפעמים פחות זה יותר:
 






_________________________
משהו קטן וטוב (מספר לא ידוע…)
יחד עם מיטל (מומין) פתחתי קבוצת אי-קראפט ישראלי בפייסבוק – כדי שנוכל לחלוק תובנות ושאלות, טיפים וקיטורים, שאלות ומציאות.
הנה היא:
http://www.facebook.com/#!/home.php?sk=group_167392423298836

***פוסט שמתעלם מהאש הבוערת, למרות שהלב שלי בוכה כבר שעות***
 
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה בנושא סיפורי לידה, ורק אז, כשסקרתי את שלושת סיפורי הלידה של הילדים שלי, הבנתי שהפרופסור הוא הילד היחיד שלי שממש שיחררתי וילדתי בלידה טבעית (הפחד מפני המלקחיים שכיכבו בלידה הקודמת גרם לי ללחיצות כל כך היסטריות, עד ששבועיים אחרי הלידה עדיין היו לי כיווצים קשים בשרירי הבטן). זו היתה מחשבה מדהימה, כי הוא גם היחיד בין ילדי שעומד בפני עצמו. כבר בתור תינוק הוא לא אהב להירדם על הידיים שלנו, ומאז ומעולם היתה בו היכולת להיסגר בעולם שלו ולהסתפק בעצמו, בניגוד לאחיו ואחותו שהסימביוזה ביניהם לבינינו הרבה יותר גדולה.
 
חשבנו שאנחנו יודעים איך נקרא לו, אבל עוד בחדר הצירים, כשהיולדת שלידי קראה לבעלה "אלון", הרהרתי באפשרות לשנות את הבחירה. על הכוונת עמדו גם אילן ואורן. ולא, לא קלטתי אז שכל השמות שאנחנו חושבים עליהם הם שמות של עצים. ממרחק של שמונה עשרה שנה נראה שהשם "תומר" היתה הבחירה המושלמת עבור הילד התמיר שלי, הפרופסור, שראשו אומנם בעננים, אבל ככל שהימים עוברים ברור שהרגליים שלו נטועות עמוק בקרקע.
 
עוד שעתיים מחוגי השעון יחלפו על פני שעת חצות, ובדיוק ברגעים שבהם הוא יהפוך בן שמונה עשרה, ניפרד ממנו ונשלח אותו יחד עם כל חבריו הרקדנים לרקוד בריו-דה-ז'נרו ובסאו פאולו. החוויה שצפוייה לו מדהימה ואנחנו מקנאים בו ומאחלים לו טיול נפלא.
 
חבל הטבור אומנם נחתך, אבל החוט שקושר את הלב שלי אל הלב שלו מחובר חזק.
 
מזל טוב ילד שלי אהוב
 
והנה גם תמונה שצולמה במופע להורים לקראת הנסיעה:
 

את תמי פגשתי בפעם הראשונה בצד השני של השולחן.
מהצד האחד ישבתי אני – מועמדת לתפקיד ספרנית בבית הספר היסודי "משגב"
ומהצד השני ישבה חמישיית נשים, שבאותו רגע נראו לי די מאיימות, ותמי, שהיתה אז מנהלת בית הספר ביניהן.
אחרי מיליון שאלות רציניות, פתאום שאלה אותי מנהלת מחלקת החינוך מה התחביבים שלי.
וכשאמרתי שאני אוהבת לבשל העיניים של תמי צחקו אלי והיא אמרה שאם ככה, בטוח אשתלב טוב בבית הספר.
 
זה לקח זמן עד שבאמת הרגשתי שהשתלבתי, אבל הראיון ההוא היה פתח לעשר שנים מופלאות במשפחה הזו שנקראת "בית ספר יסודי משגב".
 
ולתמי היה חלק לא מבוטל בכך.
 
ואז היא הודיעה שהיא פורשת, וממני ביקשו שאנצל את חופשת הלידה המצתארכת שלי כדי לאגד א5ת הברכות של כולם לאלבום.
 
ביקשו, ולא ידעו מה מבקשים…
 
ככה התחילה הקריירה שלי כמעצבת אלבומים, ואז גם עברה החברות שלנו, שהיתה עד אז גם על תקן של היררכיה, לפסים שכל כולם אהבה.
 
מכיוון שהילדים של תמי לא ממהרים לספק נכדים, נתנו לה תקן "סבתא של כבוד" לילדים שלנו, ולכן לא מפתיע שכשאר התחלתי לחפש דוגמנים ליום הצילומים שלי, מייד חשבתי עליה כמתאימה לגלם את הסבתא של הנסיכה הפרטית שלי.
 
אז הנה התוצאות.
 
קודם כל הארגון של הסצנה, שעבורה נבחר הצבע הורוד:
 


 
ועכשיו לסדנת הסבתא-נכדה:
 



נכון שגם אתם רוצים?
 
אז קחו איתכם נכד, או ילד, או שפשוט תבואו לבד. בחיי שכאן לא צריך ילדים בתור תירוץ!
 
____________________
משהו קטן וטוב (כמעט 2011, ואז נתחיל ספירה חדשה)
 
ברוח הפוסטים האופטימיים, אני כמעט לא מרגישה צורך לציין משהו קטן וטוב, אבל החלטתי לנסות ולחזור לזה.
 
אז הנה, כדי שלא תחשבו שאני המשוגעת היחידה, הציפית הרקומה שהבוגר קיבל לכבוד הגיוס (יחד עם ציפה, כמובן), באדיבות היפה, שגם ממש ממש מוכשרת: