את תמי פגשתי בפעם הראשונה בצד השני של השולחן.
מהצד האחד ישבתי אני – מועמדת לתפקיד ספרנית בבית הספר היסודי "משגב"
ומהצד השני ישבה חמישיית נשים, שבאותו רגע נראו לי די מאיימות, ותמי, שהיתה אז מנהלת בית הספר ביניהן.
אחרי מיליון שאלות רציניות, פתאום שאלה אותי מנהלת מחלקת החינוך מה התחביבים שלי.
וכשאמרתי שאני אוהבת לבשל העיניים של תמי צחקו אלי והיא אמרה שאם ככה, בטוח אשתלב טוב בבית הספר.
זה לקח זמן עד שבאמת הרגשתי שהשתלבתי, אבל הראיון ההוא היה פתח לעשר שנים מופלאות במשפחה הזו שנקראת "בית ספר יסודי משגב".
ולתמי היה חלק לא מבוטל בכך.
ואז היא הודיעה שהיא פורשת, וממני ביקשו שאנצל את חופשת הלידה המצתארכת שלי כדי לאגד א5ת הברכות של כולם לאלבום.
ביקשו, ולא ידעו מה מבקשים…
ככה התחילה הקריירה שלי כמעצבת אלבומים, ואז גם עברה החברות שלנו, שהיתה עד אז גם על תקן של היררכיה, לפסים שכל כולם אהבה.
מכיוון שהילדים של תמי לא ממהרים לספק נכדים, נתנו לה תקן "סבתא של כבוד" לילדים שלנו, ולכן לא מפתיע שכשאר התחלתי לחפש דוגמנים ליום הצילומים שלי, מייד חשבתי עליה כמתאימה לגלם את הסבתא של הנסיכה הפרטית שלי.
אז הנה התוצאות.
קודם כל הארגון של הסצנה, שעבורה נבחר הצבע הורוד:
ועכשיו לסדנת הסבתא-נכדה:
נכון שגם אתם רוצים?
אז קחו איתכם נכד, או ילד, או שפשוט תבואו לבד. בחיי שכאן לא צריך ילדים בתור תירוץ!
____________________
משהו קטן וטוב (כמעט 2011, ואז נתחיל ספירה חדשה)
ברוח הפוסטים האופטימיים, אני כמעט לא מרגישה צורך לציין משהו קטן וטוב, אבל החלטתי לנסות ולחזור לזה.
אז הנה, כדי שלא תחשבו שאני המשוגעת היחידה, הציפית הרקומה שהבוגר קיבל לכבוד הגיוס (יחד עם ציפה, כמובן), באדיבות היפה, שגם ממש ממש מוכשרת:
