***פוסט שמתעלם מהאש הבוערת, למרות שהלב שלי בוכה כבר שעות***
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה בנושא סיפורי לידה, ורק אז, כשסקרתי את שלושת סיפורי הלידה של הילדים שלי, הבנתי שהפרופסור הוא הילד היחיד שלי שממש שיחררתי וילדתי בלידה טבעית (הפחד מפני המלקחיים שכיכבו בלידה הקודמת גרם לי ללחיצות כל כך היסטריות, עד ששבועיים אחרי הלידה עדיין היו לי כיווצים קשים בשרירי הבטן). זו היתה מחשבה מדהימה, כי הוא גם היחיד בין ילדי שעומד בפני עצמו. כבר בתור תינוק הוא לא אהב להירדם על הידיים שלנו, ומאז ומעולם היתה בו היכולת להיסגר בעולם שלו ולהסתפק בעצמו, בניגוד לאחיו ואחותו שהסימביוזה ביניהם לבינינו הרבה יותר גדולה.
חשבנו שאנחנו יודעים איך נקרא לו, אבל עוד בחדר הצירים, כשהיולדת שלידי קראה לבעלה "אלון", הרהרתי באפשרות לשנות את הבחירה. על הכוונת עמדו גם אילן ואורן. ולא, לא קלטתי אז שכל השמות שאנחנו חושבים עליהם הם שמות של עצים. ממרחק של שמונה עשרה שנה נראה שהשם "תומר" היתה הבחירה המושלמת עבור הילד התמיר שלי, הפרופסור, שראשו אומנם בעננים, אבל ככל שהימים עוברים ברור שהרגליים שלו נטועות עמוק בקרקע.
עוד שעתיים מחוגי השעון יחלפו על פני שעת חצות, ובדיוק ברגעים שבהם הוא יהפוך בן שמונה עשרה, ניפרד ממנו ונשלח אותו יחד עם כל חבריו הרקדנים לרקוד בריו-דה-ז'נרו ובסאו פאולו. החוויה שצפוייה לו מדהימה ואנחנו מקנאים בו ומאחלים לו טיול נפלא.
חבל הטבור אומנם נחתך, אבל החוט שקושר את הלב שלי אל הלב שלו מחובר חזק.
מזל טוב ילד שלי אהוב
והנה גם תמונה שצולמה במופע להורים לקראת הנסיעה:
