בואו נתחיל מכמה עובדות שלפני העובדות:
יש לי 84 שעות בערך כדי לגמור כמעט 80 דפי אלבום. ליתר דיוק, היו לי 84 שעות אתמול בבוקר, מאז עברו כבר שלושים ומשהו מתוכן.
עד עכשיו סיימתי24 דפים.
זה כמובן לא אומר שכל מה שאני צריכה לעשות בשעות האלו זה לתקתק דפי אלבום.
תוסיפו לזה ארוחת ערב משפחתית אתמול, עלייה לתורה של האחיין שלי הבוקר (בכפר סבא. אל תשכחו להוסיף שלוש שעות לנסיעות…), גיחה ספונטנית לקולאז' סייל (טוב, זה היה בדרך הביתה, אז היה ממש MUST לעבור, לא?), שיעור שאני מעבירה מחר בבוקר ושיעור אילוסטרייטור מחר אחר הצהריים (ועל המעגל העסקי אני אפילו לא מעיזה לפנטז).
עכשיו תשקללו את כל העובדות שהופיעו עד עכשיו, ותעריכו את זה שבכל זאת אני כותבת. קחו את זה כרמז לזה שאני אוהבת אתכם…
אז הנה שמונה דברים שקשורים אלי ואולי אתם עדיין לא יודעים –
1. כשרק נפגשנו, לפני מיליון שנים, המאמן טען שצריך למצוא כדורי ביטחון עצמי, ולתת לי אותם במינון קבוע. עדיין אין לי המון ביטחון עצמי, אבל למדתי לזייף אותו לא רע, ומסתבר שכשמזייפים מספיק זמן זה מתחיל לשכנע אפילו את המזייפת בכבודה בעצמה. היום אני מסוגלת לקום ולדבר בפני קהל בלי לחטוף בחילה, אבל זה עדיין לא בא בקלות (חוץ מאשר בסדנאות. מלהעביר סדנאות אני משום מה לא נלחצת.)
2. למרות חמש שנים באוניברסיטת חיפה אין לי תואר, מה שנובע בעיקר מהקושי שלי לסיים דברים, בעיקר לימודיים. אחרי שאני גומרת ללמוד את מה שמסקרן אותי, כל החלק הביורוקטי של כתיבת עבודות וכאלו ממש מיותר בעיני…
3. לאור האמור לעיל אחד מספרי הילדים הכי אהובים עלי הוא "אמורי אשיג אטוסה" שכתבה נורית זרחי, שממנו לקחתי את המוטו החשוב הזה: "ואת זה אני עשיתי, אני, שלא עברתי את הבחינה ולא קיבלתי שום תעודה בבית-סיפרנו").
4. בכלל אני מתה על ספרי ילדים ונוער.
5. באופן מאוד משעשע, למרות סעיף 2, כעורכת לשון ערכתי די הרבה עבודות מסטר, וחלק מהכותבים אפילו הודו שבלי העריכה שלי כנראה לא היו מסיימים את התואר… אבל זו לא ממש חוכמה – כשערכתי את העבודות שלהם למדתי את החומר בפעם הראשונה, שזה הרי בסדר מבחינתי 
6. אני מאוד אוהבת לבשל, ובמשך תקופה קצרה אפילו נתתי שירותי קייטרינג, עד שהבנתי שאם עובדים עם חומרים איכותיים קשה גם להתפרנס מזה. לצערי מאז שנהייתי עצמאית אני מבשלת הרבה פחות.
7. יש לי פחד גבהים מזעזע, אבל הוא עובד בעיקר על דברים שבשליטתי. אין לי בעייה לטוס, אבל יש לי בעייה ללכת לטייל, כי אפילו המדרון הקטן ביותר יכול לגרום לי זעזוע. כשהשתחררתי מקבע, אחרי חמש שנים בצבא, אח שלי, שהיה אז בן 14 ביקש שאלווה את הטיול השנתי שלהם. בנחל עמוד הוא מצא את עצמו נותן לי יד, כי פשוט לא הייתי מסוגלת להתקדם… אני מאוד גאה בו על זה שהוא לא החליט להשאיר אותי שם…
8. אני לא מסוגלת לנפח בלונים. בצד הפלוס של העניין אפשר לציין את העובדה שהילדים שלי לומדים לנפח בלונים בגיל מאוד צעיר, פשוט כי לפעמים אבא לא בבית…
ולבלוגים שבחרתי.
לאור התחבטותי בעניין הסטייל, וגם בגלל שהמשחק הזה כבר מתרוצץ בשטח הרבה זמן, החלטתי להמליץ לכם על בלוגים שמשמח או מעניין אותי לקרוא, ואני מקווה שתגלו ברשימה משהו שישמח גם אתכם:
האספנית – יש דברים שפשוט צריכים לקרות, והעובדה שמצאתי את הבלוג של רותי היתה משהו כזה. את רותי אני "מכירה" מלא זמן דרך אמא שלה, ונדרשו לי שלוש דקות מהשנייה שמצאתי את הבלוג שלה (כתוצאה מאיזשהו חיפוש הזוי בגוגל) כדי שא. אני אבין שא. היא זו היא וב. אין ספק שהבלוג הזה יאכל לי הרבה זמן…
חיפושית הגליל – הדסי היא חברה לפני שהיא בלוגרית, וכל מפגש איתה עושה לי טוב, גם כשהמפגש הוא עם המילים שלה בבלוג. ויש שם גם מתכונים…
דברים בעלמה – מתכונים, אבל בעיקר מילים שזורות היטב שעוטפות את המתכונים. ועכשיו גם משחק מקסים של צילום תכולת המקרר שלכן. יהיה מרתק.
דגנינה – הגעתי לשם בגלל שבשיטוט מקרי בסלונה סיקנה אותי כותרת הבלוג "בעלי שנהיה אשתי שנהיתה אופה". נשארתי בגלל שעל מאפיית לחמנינה אני שומעת כל הזמן, ובגלל שאני סקרנית כרונית בכל מה שקשור ליזמות וגם בגלל הכתיבה שמחייכת אותי.
שיר ביליה – כי גם אנשים שעושים רילוקיישן מסקרנים אותי, והבלוג של שיר, שמתחיל על מזוודות, עם ההחלטה לבדוק אם הייאוש יותר נוח בלוס אנג'לס, מלווה את העניין במילים יפות.
נעמה – כי הלוואי שהייתי זורמת כמוה. וכי אחרי הרבה זמן שאני קוראת אדוקה אני כבר מרגישה כמעט משפחה. וכי היא חיה עם פיות. צריך עוד?
מרמלדה – כי הנאות החיים זה אנחנו. כי אני מוצאת שם מלא רעיונות שווים. כי זו החתיכת תל אביביות הקטנה שבי.
וזהו.
מה – יש רק שבעה?
טוב, אז הנה עוד עובדה –
אף פעם לא הייתי משהו בחשבון