שירתתי בצבא קרוב לחמש שנים. בכל פעם שיצאתי לרגילה חטפתי איזה וירוס שהוכיח שוב שחופש זה לא ממש בריא.
מי שקרא את הפוסט שלי אתמול בטח מבין לאן זה מוביל…
אז אכן, אתמול בערב, אחרי שסגרתי את כל הפינות כדי שהיום אוכל להיות לגמרי בחופש, עלה לי החום… סליחה???
כמובן שלא התכוונתי לתת לזה לקלקל לי.
הבעיה היתה שהבוקר, עם כל הלחץ של להוציא את הנסיכה ואת אבא שלה לטיול השנתי, לטגן להם חביתות לסנדוויצ'ים מפנקים ולהסיע אותם לבית הספר, שכחתי לקחת איתי אקמול…
יכול להיות שהייתי צריכה להבין שאלוהים מתערב לי בתוכניות עוד בכרמיאל, כשבדקתי את טופס הלוטו שלי וגיליתי – באופן ממש מפתיע – שלא זכיתי,למרות התוכניות המאוד ברורות שלי…
או אולי באלונים, כשעצרתי להפסקת coffee out coffe in, כשגיליתי שיש שם לפחות 20 אוטובוסים עתירי תלמידים?
או אולי כשיצאתי מאיקאה אחרי פחות משעה, אחרי שעברתי את כל החנות (בלי להשתמש בקיצורי דרך) ולא מצאתי שום דבר שבא לי לקנות חוץ ממה שהייתי צריכה (!that's a first)?
ואולי על הדק בנמל, כשניסתי לצלם וממש לא הצלחתי?
זה היה השלב שבו הבנתי שאני באמת לא מרגישה טוב.
אז שכבתי איזה חצי שעה על הגב, על הדק, ניסיתי להקשיב לקולות השונים של הנמל – הרעש של הציפורים הנוסקות, ואופניים על הדק ומדי פעם הקריאות של ארומה – וקצת נימנמתי.
ואחרי זה ניסיתי לשפר את המצב שלי עם בקבוק גדול של סן פלגרינו ומנה של אוכל נחמה בטאפאס בר:
בתמונה: פולנטה מתירס טרי עם גרגירי אפונה (שמתחבאים בתוך הפולנטה) וראשי קלאמרי על הגריל.
היה טעים, היה נעים לשבת על הדק, ולא – זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב.
אז הלכתי לחפש אקמול. בנמל.
יש בנמל בגדים, לא מעט.
ונעליים, הרבה. גם נעלי ספורט, הרבה.
וצומת ספרים.
ודיאדה. ושילב. והרבה אימהות בחופשת לידה.
גם יינות. ושוקולדים.
והמון המון מקומות לאכול.
אבל לא בית מרקחת.
ואז, בהבזק של גאונות, עלה בדעתי לשאול בפיצוציה.
וכן, יש לו אקמול.
אלו היו שני כדורי האקמול הכי יקרים בעולם, אבל הם היו שווים את זה.
שעה וכוס אייס קפה מאוחר יותר הרגשתי מספיק אנושית ובדיוק נהיה ארבע ותערוכת הצעצועים בדיוק נפתחה.
היה מאוד מאוד מאוד שווה.
את כל תלאות היום ואת האקמול היקר ואת החיכיון שכבר יגיע ארבע ואפילו את השעתיים נסיעה הביתה אחרי זה.
התערוכה נסגרת בעוד 11 יום, אז אני ממליצה לכם בחום לרוץ (היא פתוחה גם ביום העצמאות).
עכשיו בבית, אחרי מקלחת, החיים נראים טוב יותר.
תרגישו טוב
לימור
חודש: מאי 2011
התפעלות, ספונטניות והמלצתיות
או קי, האחרון אמור להיות המלצה, אבל תודו שזה נשמע יותר טוב ככה…
הו, מי ייתן והייתי פאבר קאסל…
אתמול הגיעו הג'לטוס (color gelatos) שהזמנתי לי. אלו צבעים חדשים של פאבר קאסל, ואחרי שאתנסה בהם קצת גם אכתוב מה דעתי.
אבל זה לא העניין היום.
היום אני מתפעלת מאיך שהמוצר נראה…
כל חבילת צבעים היא בקשת אחרת של צבעים ו…שימו לב, המכחול הוא בצבע תואם…
איזה כיף זה להיות מעצב מוצר בחברה שזו רמת הפרטים שאליה יורדים…
(לא) גבוהה, (מאוד) רגישה וספונטנית (באופן חריג)
אחרי שחברה הבהירה לי אתמול שמצב הרוח המחוק שלי נובע מעייפות החומר, החלטתי להיות ספונטנית ולקחת מחר יום חופש.
זו התוכנית (ואשמח אם מי מכם ירצה להצטרף לספונטניות, או לחלקה):
איקאה בבוקר (מי יודע מתי הם פותחים?)
נמל תל אביב בצהריים, כולל שוק האוכל
ובארבע אחרי הצהריים, בהמלצת חגית המאוד משכנעת – תערוכת הצעצועים בנמל.
מתכונים מכושפים
קיבלתי במתנה ספר ליום ההולדת.
ספר ממש מוצלח.
אני יודעת את זה כי כבר קראתי אותו…
אז הגעתי לצומת כדי להחליף.
יש עניין די מצחיק שקשור בעניין החלפת הספרים אצלי – אפילו שיש לי רשימה של ספרים שאני מתכננת לקנות, אם קיבלתי מתנה ואני מחליפה אותה, אחפש ספר שאינו ברשימה, כי את אלו שברשימה הרי אקנה ממילא, לא?
אז שוטטתי וחיפשתי משהו שימשוך לי את העין.
וזה מה שגנב לי את תשומת הלב –
הספר מתכונים מכושפים מאת שרה אדיסון אלן.
האמת שמה שגנב לי את תשומת הלב היו שתי השורות הראשונות בגב הספר:
"משפחת וייוורלי ניחנה במתת אל מיוחדת אשר הפכה אותה לחריגה אפילו בעיירת הולדתה בסקום שבקרוליינה הצפונית —עץ התפוחים שבגן המשפחה מניב פירות נבואיים ופרחים אכילים האוצרים בתוכם כוחות מיוחדים. קלייר וייוורלי, בעלת קייטרינג מצליח, מכינה מאכלים מן הצמחים המכושפים שלה"
היה המשך, אבל תאמינו לי שלא ראתי אותו. שתי השורות האלו הספיקו.
לקח לי יום לסיים אותו, יום שבמהלכו חייכתי כל הזמן.
יכול להיות שזה גם בגלל הדימיון לספר הקסום "קסם שימושי", אבל לא רק.
ספר קליל ומענג.
שווה.