חודש: יולי 2011

מחר מתחילה קייטנת ריקוד ויצירה. מכיוון שהחלק של היצירה הוא באחריותי יש לי רשימה ארוכה של מטלות לסיים היום.
 
אבל…
 
כשראיתי את הפוסט של יעל (הפסקה לקפה צריך? צריך. ומה יותר טוב מלקרוא בלוגים בינתיים?) הקנווס השחור שהכינה לקיפודה נפל עלי לגמרי בזמן. בדיוק אתמול חשבתי על זה שדפי אלבום על רקע לבן יוצאים מקסימים ובטח גם דפי אלבום על רקע שחור יהיו מוצלחים. אבל שחור? זה לא מורבידי?
 
כשראיתי את הקנווס שיעל הכינה, רציתי להכין בדיוק כזה, אבל על דף.
 
מאחר שרשימת הצָריכים שלי ארוכה, החלטתי להקציב לעניין חצי שעה ושמתי שעון.
 
בחרתי תמונה של השיריונר והנסיכה, שהדפסתי בדיוק בשביל רגעים כאלו של "בא לי ליצור" והחלטתי לעבוד רק עם דפים מהסטאק המקסים gertie מסדרת stella & rose. את הסטאק הזה, יחד עם עוד חומרי יצירה, קיבלתי ביום ההולדת של ענת  במתנה מחן ואמיליה, ונאמנה לאמונתי שבחומרים צריך להשתמש, פתחתי אותו באותו רגע והשתמשתי בו בשביל הדף לספר השמן של ענת:

 


אז גם בשביל הדף הזה בחרתי להשתמש בו. כאמור – כיוונתי שעון לצלצל אחרי 30 דקות בדיוק (12:57). פתחתי את מגירת הקארדסטוקים החלקים ושלפתי את שני העליונים (מזל שהם התאימו בצבעים) פתחתי את הקאטלבאג וחתכתי עיגולים בסכינים שהיו זמינים באותו רגע, ניקבתי גם כמה עם פאנצ', שלפתי כפתורים שהתאימו בצבעים והוספתי לשולחן גם מדבקות של תוצרת הארץ. כשעל השעון היו עוד 10 דקות התחלתי להדביק. עם כל כך מעט זמן לא חושבים, פשוט עושים… מה שכן, ניצלתי את הרעיון שנטשה נתנה לנו ובהתחלה הדבקתי את התמונה רק באמצע, כדי שאוכל עוד להשחיל דברים מלמטה.
 
הצלצול של השעון תפס אותי עם עיגול נייר ביד, מתלבטת עם להדביק אותו או לא. השעון הכריע, והעיגול הזה לא נכנס לדף…
 
והכותרת אמנם נבחרה בהתאם ללחץ הזמן, אבל במבט לאחור היא הכי מתאימה…
 


נשיקות לשיריונר שלי, שמאז שיש לו אנדרואיד מחובר הרבה יותר לעולם, ומאז שקרא את עיתוני השבת הוא מתוסכל, כי המהפכה התחילה בלעדיו…
 
ושבת שלום לכולכם
 
לימור

אבא שלי היה שמאי רכב.
זה אומר שלאורך שנות הילדות שלי, הרבה מהטיולים המשפחתיים כללו עצירה באחד ממוסכי הצפון.
(והתוצאה של זה, לדעתי, היא העובדה שעד גיל 27 לא הצלחתי להוציא רישיון נהיגה).
זה אומר גם שבמשך שנתיים בערך, כשעבדתי איתו, נסעתי איתו ממוסך למוסך, רשמתי הערות וצילמתי. פגושים פגועים, דלתות עקומות, רדיאטורים. you name it.
 
היום היה לי זמן לעמוד במוסך ולהסתכל מסביב.
האוטו שלי, שממש אהב את זה שהחליפו לו את הגיר, החליט שמצבר חדש יהיה נחמד…
הסתכלתי על העובדים, עומדים מתחת לרכב עם פנס ומבטים חוקרים, והאצבעות שלי ממש דיגדגו  ורצו מצלמה.
 
אז חשבתי על כל עשרות הביקורים ההם במוסכים.
על כל הפעמים האלו שבהן המצלמה היתה רק כלי פונקציונלי.
על כל השעות ההן שביליתי עם אבא שלי.
על כל הזמן הזה שעבר מאז. בלעדיו.
 
על זה שהוא אף פעם לא הכיר את הנסיכה, ואפילו לא סיפרתי לו שאני מתכננת אותה (למרות שכמעט כן).
על כמה הפרופסור השתנה מהילד הקטן שהוא הכיר פעם, וכמה הוא היה גאה לראות אותו גבוה וחכם ורוקד.
על זה שהשיריונר היה בכיתה ג' כשהוא נפטר, ודאגתי כל כך איך הוא יגיב על זה, כי הוא היה רגיש ואמפטי. ועכשיו הוא בוגר, ושיריונר ועדיין רגיש ואמפטי.
על זה שמאז שהוא איננו, התחלתי לשמר זיכרונות. והוא בכלל לא יודע.
 
ועל כמה שביום יום אני לא שמה לב כמה אני מתגעגעת, אבל כשאני מזמינה כרטיסים לחינגת אוכל הים של בייגלה, הוא האיש שהכי הייתי רוצה לקחת איתי, למשל.
 
אז הנה זיכרון קטן מיום קסום ביוסמיטי, לכבוד אבא שלי, שהכי בעולם היה מפרגן לנו את כל השמחות הקטנות בחיים:




את הדף הזה הכנתי בסדנות הלייאאוט של נטשה בסוף השבוע של נתנאלה ושיניתי אותו משום שאצלה הוא היה מעוצב לגובה ולא לרוחב. יש גם עיצוב כפול מאותה סדנה, אבל מגיע לו פוסט משל עצמו.
 
ולטובת מי שאוהב כמוני לדעת מה כתוב באותיות הקטנות:
אמריקנה הוא מושג המתייחס (בפירושו הרחב ביותר), למכלול הדברים (גשמיים או מופשטים) המזוהים באופן מובהק ובלעדי עם ארצות הברית. למשל – בייסבול, המבורגר, גשר שער הזהב, מערבונים וליום אחד, בפארק יוסמיטי, גם גאיה… (ותודה לויקי).
 
שיהיה לכם ערב קריר,
ואל תשכחו לחבק את מי שאתם אוהבים
 
לימור

ביום שישי ניצלנו משימת איסוף ילדים מהרצליה להשתתפות בקבלת השבת של בית תפילה ישראלי, שבחודשי הקיץ מתקיימת בנמל תל אביב.
 
שש וחצי בערב, השמש עוד קצת גבוהה בשמיים ומסנוורת ואת פנינו מקדם הדֶק שמול האנגר 14, עם הרבה כיסאות פלסטיק אדומים שפונים אל הים  וחברי קהילה שמחלקים את הסידורים שהוציאה הקהילה, ובודקים קודם אם אנחנו זקוקים לסידור בעברית או באנגלית.
 
מאות אנשים ממלאים את הכסאות ואת הדק סביבם וקבלת השבת מתחילה בלוודא שלכולם יש סידורים, כדי שכולנו נוכל להיות שותפים. בית תפילה ישראלי הוא קהילה מאוד מוזיקלית והרבה מהשירים ושרים לפי לחנים שנכתבו על ידי חברים מהקהילה. זה הופך את זה קצת קשה יותר כשמגיעים לשמוע את השיר בפעם הראשונה, אבל בבית השני כבר אפשר להשתלב ולשיר איתם. עם זאת, ברור שבשירים המוכרים קל יותר לכל הקהל, ולעמוד בקרב מאות אנשים שכולם שרים את "איזה אחלה עולם" ואת "אלי אלי" זו חוויה מרגשת ביותר.
 
בקהל היו גם הרבה תיירים וצעירים שהגיעו במסגרת "תגלית" ועוד משלחות. הקהל הוזמן לשתף בתודות האישיות שלו, ובין אלו שבחרו לשתף היתה מישהי מבוסטון שהגיעה לארץ ללמוד יידיש ובני משפחה שהגיעו לארץ לכינוס משפחתי לקראת יום הנישואים של הסבים. וכולנו, למרות שאנחנו לא מכירים אותם אישית, התרגשנו איתם.
 
ואם בתחילת קבלת השבת השמש עוד סינוורה אותנו, הרי שככל שהאירוע התקדם היא שקעה לנגד עינינו והציגה לנו את ההצגה הכי יפה בעיר.
 
באתי בכוונה בלי מצלמה, כי באתי לחוות ולא לתעד, אז הנה קליפ מהאתר שלהם, כדי שתטעמו טעימה קטנה ממה שחווינו:
 
 
 




לצערי אני גרה רחוק מדי כדי להגיע לשם כל שבוע. לשמחתי גם אצלנו מקבלים פני שבת בקהילה, לפחות פעם בשבועיים.
 
אבל אם אתם בסביבה – אני ממליצה בחום.
 
ימי שישי ביולי ואוגוסט, שש וחצי, לפני השקיעה, על הדק שמול האנגר 14. נמל תל אביב המדהים ביופיו.

באחד האמשים, או ליתר דיוק אמש, היינו בחתונה. גיסתי חיתנה את האח שלה.
יכול להיות שבגלל שהתחתנו צעירים ולא ידענו כלום על חתונות, על כל אחת מהחתונות שמאז אנחנו מסתכלים במבט בוחן, אוהבים חלקים, פחות אוהבים חלקים אחרים, סוג של בוחרים לעצמנו כל מיני בחירות לחתונה החוזרת שכנראה לעולם לא נטרח לקיים… זה אפילו חזק יותר מאז שהתחלתי להתכוונן לכיוון של עריכת טקסים ולשאול גם שאלות של תוכן ולא רק של צורה. אתמול, למשל, קיימנו בדרך הביתה דיון על שאלת הריקוד הראשון – למה הוא נועד, האם זו לא שבלונה, האם אין דרך אחרת להציג לכל הנוכחים את הזוג הטרי?
 
ובעניין הריקוד הראשון – אתמול קרן ונעם רקדו והיו מקסימים באמת, והדבר תועד ללא הפסקה על ידי שלושה צלמים. הסתכלתי קצת מסביב. מול הזוג הרוקד, על הבר, ישבה ילדה פצפונת ואבא שלה חיבק אותה – תמונה שהיה שווה לתפוס. בצד השני עמדו ההורים של החתן, מחובקים, עם חיוך מאושר של הורים – לא היה שווה לתעד? והילדה הקטנה עם הבלון הלבן, בתוך הידיים של אמא שלה? גם אותן הם לא צילמו. ובטח היו עוד תמונות כאלו שהתפספסו.
 
ברור לי שהזוג הצעיר הוא כוכב הערב, אבל כשכל המצלמות עליו מתפספסים די הרבה רגעים מרגשים שגם ראויים לתיעוד, לא?
 
נקודה למחשבה…
 
ומחתונה לחתונה. אחותו של החתן, AKA גיסתי, התחתנה עם האח הקטן והאהוב שלי לפני לא מעט שנים. החתונה היתה מקסימה ומרגשת, אבל הצלמת היתה פחות מרגשת, והתוצר היה תמונות לא משהו. זו כנראה הסיבה שאלבום החתונה שלהם מתקדם בקצב של צב צולע. הם קיבלו ממני בערך חצי אלבום ומדי פעם, כשנחה עלי הרוח, אני שולפת עוד כמה תמונות ומכינה דף.
 
הטריגר האחרון היה הסקיצה של אולה חומנוק בבית הפתוח לעיצובים בנייר. זו הסקיצה:
בחרתי שתי תמונות של דרור ואוריין על רחבת הריקודים והלכתי על עיצוב רומנטי משהו. נייר הרקע הוא של מליסה פרנסס וכך גם סרט הנייר הורוד באמצע הדף, מדבקות הפרחים, הפרח בתחתית הדף ותג הקארדסטוק שחולק בין שני צידי הדף. המאטינג של התמונות הוא דף טקסט של קייזר קראפט ובמרכז הדף יש גם טייפ של טים הולץ. אותיות הכתב מוחתמות על דף טקסט וגזורות והכיתוב "רחבת הריקודים" מוחתם בחותמות האותיות הבינוניות החדשות. מה שמזכיר לי שהחותמות החדשות עוד מעט יאזלו לחלוטין, ובכלל לא זכרתי לכתוב כאן שהן יצאו…





אתמול הסתכלתי עליהם רוקדים יחד. כמעט שבע שנים מאוחר יותר. הם עדיין זוג מקסים.
שבת שלום
לימור

כזו אני. דד ליינים עושים לי את זה…
  
כששואלים אותי למה בחרתי להיות ספרנית (פעם, מזמן, בימים שלפני הספירה הנוכחית של חיי) אני צוחקת שבמקור היה נדמה לי שספרנית קוראת ספרים בעבודה. הלוואי…
 
גם כמעצבת אלבומים ימי לא עוברים עלי ביצירה בלתי פוסקת. כשיש פרוייקט עובדים עליו בלחץ (כזו אני, פורחת ומתייעלת ככל שהדד ליין מתקרב) וכשאין פרוייקט – מתעסקים בכל הטרדות והמשימות של השגרה.
 
כשחזרתי מסוף השבוע המופלא של נתנאלה הייתי כל כך בהיי עד שהייתי בטוחה שאני הולכת לשקוע בימים על גבי ימים של יצירה, אבל המציאות (והעייפות) טפחו לי על הפנים.
 
בגלל זה החלטתי להשתתף בשלב הראשון של תחרות סטארסקראפ. לפחות יהיו שלושה פרוייקטים של PURE יצירה.
 
המשימה היתה להכין שלושה פרוייקטים, מהם לפחות שני לייאאוטים (מי יקום וימציא לזה מילה בעברית סוף סוף?).
 
כפרוייקט ראשון החלטתי ללכת על קישוט אלגנטי לקיר, בנושא חתונה:
 



המסגרות של קייזר קראפט מחוברות מכל צד בשלושה חוטים – אחד בשבילו, אחד בשבילה ואחד בשביל הזוגיות שלהם…
 
בגלל שבדרך כלל אני לא הולכת על עיצובים של שני דפים, החלטתי לאתגר את עצמי הפעם, והשתמשתי בתמונות של הנסיכה שהשתוללה ערב אחד אחרי שפתחתי לה את הצמה. הכותרת אומרת הכל…



ואת ה LO השלישי החלטתי לעשות על תקליט משוק הפשפשים. לא ברור מה שלח אותי לסרוג קרושה עם חוט דקיק ומסרגה מינימלית… פרחי הלבד נעשו בהשראת הפרחים שעשינו בסדנאות סוף השבוע, עם פתרונות לחסרי gluebers וסכין לחיתוך פרחי לבד בקאטלבאג. סדנה מצולמת בקרוב.
 



(רק עכשיו אני רואה שפרחי הלבד בצבע פוקסיה הצטלמו ממש אדומים. משום מה על המחשב השני זה לא נראה היה ככה…)
 
העובדה שאני מעלה את העבודות משמעה שלא עליתי לשלב הבא בתחרות.
מבחינתי את שלי השגתי – אתגרתי את עצמי בדברים שאני לא כל כך עושה והקדשתי איזה שני ימי עבודה ליצירה.
היה כיף!

די מביך לשים לב כמה זמן לא כתבתי.
התירוץ היחיד שיש לי הוא שהקיץ הזה ממש מתיש אותי, וכשכבר מגיע זמן פנוי שבו אני יכולה לכתוב, אני פשוט נרדמת…
 
ובינתיים הצטברו לי כל כך הרבה נושאים לפוסטים, שאני אפילו לא בטוחה מאיפה להתחיל.
 
זה יהיה פוסט של פכים קטנים, אבל קודם כל, שימו לב שבעוד יומיםם נגמר מבצע האותיות השווה מאוד שאני עושה יחד עם אתר scrap. לא כדאי לפספס!
 
ביום ראשון הראשון של החופש ניצלנו פגישת עבודה של המאמן ברמת אפעל ונסענו – הנסיכה ואני – ליום ספארי, רגע לפני שהוא מתמלא בקייטנות ובנופשים מאורגנים. החלק של הספארי היה מקסים – תמונה או שתיים בעוד שורותיים, והחלק של גן החיות היה חביב, אם גם פחות מסעיר. את הטעם הרע של היום השאיר לנו דווקא המזנון שבתוך גן החיות – מזנון מורג. היה יום חם להחריד והחלטנו להתפנק באייס קפה. אחרי ששתי כוסות הקפה נמזגו ואחרי שגם שילמתי בלי לשאול שאלות, ראיתי שהמחיר במחירון הוא 15 ש"ח לכוס, ולא 18 כמו ששילמתי. כשהתלוננתי, הבחורה במזנון לא ידעה מה לעשות עם התלונה שלי וכשהתעקשתי היא קראה לאחראי. הוא הראה לי שבמחירון אחר רשום 18 ש"ח. כשהתעקשתי שהמחירון שתלוי בחזית המזנון מחייב, הוא רצה לדעת אם אני אהיה בסופר ומישהו יעשה טעות בתימחור אני אצפה שזה יחייב את הסופר. האמת, כן? זה כבר קרה. יותר מזה – יש לי חנות ואני עומדת מאחורי המחיר המודפס, גם אם מישהו טעה בתימחור. ההתעקשות שלי לא עזרה והטעם הרע נשאר איתי (ועם הנסיכה, שגם חשבה שהקפה לא ממש טעים) – אז אם אתם מבקרים בספארי – שימו לב שבעלי המזנון שם לא ממש מאמינים בשמירה על החוק.
אבל בשביל שלא תישארו עם הטעם הרע, הנה תמונות מדגמיות מהספארי:





ביום שלמחרת ניצלנו את הנסיעה ללטרון, לסיום המסלול של השיריונר, ועצרנו בתל אביב לסיור בתערוכת "יש מצע?". התערוכה בהחלט חביבה, אבל אני לא בטוחה שהיה שווה לשלם את דמי הכניסה הגבוהים של המוזיאון רק בשביל תערוכה אחת (לא היה לנו זמן ליותר). לפיכך התגלית ש… ילדים נכנסים חינם וכך גם בעלי ישראכרט זהב, AKA אני והמאמן. לפיכך שילמנו רק על הפרופסור, מה שהפך את מחיר כל החוויה לסביר בהחלט.
 
וכאמור – סיום מסלול של השיריונר:



הפרופסור חווה כרגע אירועי פרידה רבים והשבוע רקד בכל אחד ממופעי הערב בפסטיבל כרמיאל (וגם במופע צהריים אחד). היתה לו ולחבריו ללהקה הזכות להיות המערביים הראשונים שרקדו אי פעם עם להקת הנזירים הקוראניים. אני מחכה בקוצר רוח לתמונות שלהם בתלבושות המסורתיות, כולל הכתרים.
 
מאחר שהריקוד בערב הסיום התנגש עם הלילה הלבן שפתח את שנת הלימודים במכינה, מצאנו את עצמנו מסיעים אותו לירושלים ביום חמישי בחצות. פיצינו את עצמנו בארוחת לפנות בוקר ב"בנדיקט" בהרצליה, המסעדה היחידה שהתפריט שלה מציע ביצה רכה (סופר אוכל נחמה) וכשהגענו הביתה בחמש וחצי בבוקר ניחמנו את עצמנו על זה שאנחנו קצת לא שפויים בזה שאנחנו הורים מהסוג שאנחנו רוצים להיות, זה שמאפשר לילדים שלו להגשים את החלומות שלו, גם כשהם קצת מתנגשים זה בזה…
 
והנסיכה?
חוות חופש נטול מסגרת ומעסיקה את עצמה בצורה יוצאת דופן, היא לימדה את עצמה לתפור ותופרת בגדים קטנטנים בהשראת מדבקות תלת מימד של jolee's. כמעט כל יום אני מוצאת שהיא עשתה משהו מדהים אחר.
 
מכיוון שהיא החליטה שהיא רוצה ללבוש חולצות שעיצבה בעצמה, נרתמתי לסייע לה וזה התוצר הראשון שלה (אני רק גיהצתי את הפליזולין ותפרתי במכונה מסביב לטלאי):



ואני גם עובדת. ולומדת. אין ספק שהחיים לא משמעמים, וזה אולי מסביר למה אני כל כך עייפה.
 
מבטיחה לכתוב שוב בקרוב
 
שיהיה שבוע נפלא
 
לימור