געגועים

אבא שלי היה שמאי רכב.
זה אומר שלאורך שנות הילדות שלי, הרבה מהטיולים המשפחתיים כללו עצירה באחד ממוסכי הצפון.
(והתוצאה של זה, לדעתי, היא העובדה שעד גיל 27 לא הצלחתי להוציא רישיון נהיגה).
זה אומר גם שבמשך שנתיים בערך, כשעבדתי איתו, נסעתי איתו ממוסך למוסך, רשמתי הערות וצילמתי. פגושים פגועים, דלתות עקומות, רדיאטורים. you name it.
 
היום היה לי זמן לעמוד במוסך ולהסתכל מסביב.
האוטו שלי, שממש אהב את זה שהחליפו לו את הגיר, החליט שמצבר חדש יהיה נחמד…
הסתכלתי על העובדים, עומדים מתחת לרכב עם פנס ומבטים חוקרים, והאצבעות שלי ממש דיגדגו  ורצו מצלמה.
 
אז חשבתי על כל עשרות הביקורים ההם במוסכים.
על כל הפעמים האלו שבהן המצלמה היתה רק כלי פונקציונלי.
על כל השעות ההן שביליתי עם אבא שלי.
על כל הזמן הזה שעבר מאז. בלעדיו.
 
על זה שהוא אף פעם לא הכיר את הנסיכה, ואפילו לא סיפרתי לו שאני מתכננת אותה (למרות שכמעט כן).
על כמה הפרופסור השתנה מהילד הקטן שהוא הכיר פעם, וכמה הוא היה גאה לראות אותו גבוה וחכם ורוקד.
על זה שהשיריונר היה בכיתה ג' כשהוא נפטר, ודאגתי כל כך איך הוא יגיב על זה, כי הוא היה רגיש ואמפטי. ועכשיו הוא בוגר, ושיריונר ועדיין רגיש ואמפטי.
על זה שמאז שהוא איננו, התחלתי לשמר זיכרונות. והוא בכלל לא יודע.
 
ועל כמה שביום יום אני לא שמה לב כמה אני מתגעגעת, אבל כשאני מזמינה כרטיסים לחינגת אוכל הים של בייגלה, הוא האיש שהכי הייתי רוצה לקחת איתי, למשל.
 
אז הנה זיכרון קטן מיום קסום ביוסמיטי, לכבוד אבא שלי, שהכי בעולם היה מפרגן לנו את כל השמחות הקטנות בחיים:




את הדף הזה הכנתי בסדנות הלייאאוט של נטשה בסוף השבוע של נתנאלה ושיניתי אותו משום שאצלה הוא היה מעוצב לגובה ולא לרוחב. יש גם עיצוב כפול מאותה סדנה, אבל מגיע לו פוסט משל עצמו.
 
ולטובת מי שאוהב כמוני לדעת מה כתוב באותיות הקטנות:
אמריקנה הוא מושג המתייחס (בפירושו הרחב ביותר), למכלול הדברים (גשמיים או מופשטים) המזוהים באופן מובהק ובלעדי עם ארצות הברית. למשל – בייסבול, המבורגר, גשר שער הזהב, מערבונים וליום אחד, בפארק יוסמיטי, גם גאיה… (ותודה לויקי).
 
שיהיה לכם ערב קריר,
ואל תשכחו לחבק את מי שאתם אוהבים
 
לימור