חודש: ספטמבר 2011

בארוחת הבוקר, הנסיכה אמרה שהיא נהנית לשחק עם שוקולד (זה הנמס, בתחתית כוס השוקו שלה) ומייד הבנתי מה אנחנו צריכים לעשות כדי לדאוג לזזה שבאמת תהיה לנו שנה מתוקה.




 
ליסוע לגליתא.
 
כי מה יותר מתוק משוקולד?
ומה יותר משפחתי מסדנה ביחד?
ומה יותר ספונטני מעכשיו, כרגע, בלי תוכניות מראש?
 
אז נסענו לדגניה ב'.
 
היינו פעם אחת בסדנת שוקולד אצל גליתא, לכבוד יום ההולדת של הפרופסור, שחושב ששוקולד הוא אב המזון העיקרי שקיים (אב המזון השני מבחינתו הוא קולה…). זה היה לפני כמה שנים, כשגליתא עדיין היתה סוד חדש ופרטי ליודעי ח"ן, וגם הסדנה היתה עדיין פחות ממוסדת ומאורגנת והציעה בערך שני סוגי סדנאות.
 
הפעם הגענו למשהו הרבה יותר חדשני, מאורגן וממותג וגם מבחר הסדנאות התרחב והתעשר. המצחיק הוא שבחרנו בדיוק את אותה סדנה שעשינו אז – "ללקק ת'אצבעות".
 
לבשנו סינרים:

והתחלנו לצייר בשוקולד:


אחרי שציירנו בשוקולד, התחיל שלב הפרלינים. קיבלנו גוש שוקולד גדול, שחתכנו ושברנו לגושונים קטנים יותר, כמו אלו:












ואז טבלנו אותם בשוקולד חלב או לבן (או שניהם) וקישטנו בכל מכל מיני קישוטים:


 

 



והנה הנסיכה מדגמנת הוכחה ששוקולד טוב למצב הרוח:
אחרי שסיימנו ביקשו מאיתנו להמתין רבע שעה (יש סרט שכבר ראינו, אז ניצלנו את הזמן לקנות מתנות שוקולדיות חמודות. יש מבחר מרשים בחנות המפעל המדוגמת שלהם) ואז קיבלנו את השוקולד שהכנו, ארוז בתוך קופסה יפה:


באופן לא מפתיע, הקופסה של הפרופסור היתה כבדה בהרבה משלנו. כשאנחנו התמקדנו ביופי ועיצוב, הוא התמקד במקסימום שוקולד לשטח. פרופסור או לא פרופסור?


 
ואם מדברים על העיצוב והמיתוג של גליתא, הנה ככה נראה המקרר בבית הקפה:



ככה דאגנו לעצמנו לשנה מתוקה וחווייתית.
מאחלת גם לכם שנה שכזו!
 
לימור

אני פריקית של מילים.
נפעמת כל פעם שאני ניצבת מול צירוף אלתרמני
מתענגת על מילים שגורמות לעצור רגע ולחשוב
מקנאה במי שאורג קסם מאותיות וסימנים
אוספת טקסטים כמו שאנשים אחרים אוספים בובות (בליית'…)
 
ומדי פעם שולפת אותם ברגע המתאים.
 
אז הנה, לכבוד ראש השנה, "ברגע", שכתבה ורד מוסינזון:
 
ברגע
שהשנה החדשה
אוחזת בעקבי
השנה החולפת
עוברים העצים
לדום מתוח
ולרגע קצר
חוזר העולם לתוהו ובוהו
ורוח אלוהים מרחפת
מעל השנה החולפת
שנעצרת,
בגלל ידה של השנה החדשה
האוחזת בעקביה.
מנסה לעכב ברגע,
את רגע האמת.
את הרגעים בם תיטול על עצמה
את האחריות
לכל מה שיקרה מכאן והלאה.
זו אחריות עצומה
להיות שנה חדשה
לקחת על עצמך את הסיכון
שכל התחזיות שחזו לך, יתגשמו.
זה גם לקחת על עצמך את הסיכוי ולא להצדיק את
התחזיות הנוראות
שחזו כל אותם
ששבעו רע בשנה הקודמת.
 
איזו אחריות נוראה
נוטלת על כתפיה השנה החדשה
ברגע
בו היא מרפה
מעקבי השנה החולפת
ומניחה לה להימוג
ולהשאירה לגמרי לבד
להרבה רגעים
עם כל כך הרבה
אחריות.
 
בשלהי השנה שהיתה גילינו שאנחנו יכולים לקחת אחריות על מה שקורה לנו, ולא רק לקטר בשקט ולחשוב ששום דבר לא ישתנה.
 
מאחלת לכולנו שניקח מעל כתפי השנה הזו, שמתקרבת אלינו ועוד מעט כבר כאן, קצת מהאחריות הזו שמוטלת עליה. צדק חברתי הוא ביטוי גדול, אבל כשמפרקים אותו יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים לעשות, כאנשים שאכפת להם.
 
ועוד משהו קטן – 
יעל דן שאלה היום את אבא של דפני ליף מה הוא מאחל לה, והוא איחל לה יותר שעות שינה, כדי שתוכל לחלום חלומות גדולים.
האיש שלי חלם בגדול ויצא להגשים את זה.
אני מאחלת לכולנו שנחלום חלומות גדולים ושנצא בעקבותיהם.
שנה טובה! 

יותר מחצי החיים שלנו שאנחנו נשואים.
בקושי אפשר לזכור זמן שלא היינו שניים.
 
החלטנו לחגוג ביום פינוקים בתל אביב.
 
הבוקר התחיל בזה שהוא נתן לי "צידה לדרך", לא לדרך לתל אביב, אלא לדרך שאליה אני יוצאת בנובמבר, ב"אורנים".
כמובן שקודם כל הרגשתי אשמה על זה שלא קניתי לו כלום (ואז נזכרתי שאני אחראית לכל תוכנית יום הפינוק שלנו, ונרגעתי).
זה מה שקיבלתי:
חמישה דיסקים מפוצצים בשירים, שאת חלקם לא שמעתי מעולם ו…(החלק הכי אהוב עלי), ספרון עם כל המילים וגם עם אנקדוטות קטנות על מתי השיר הושר (ומתי עשו עליו צנזורה) ושאר פרטים מעניינים.


 
ואז נסענו לתל אביב, דרך כמה עצירות לסידורים בפתח תקווה ותל השומר.
 
הגענו ליפו, חנינו בחניון, והלכנו כמה צעדים עד שהגענו למסעדת "קורדליה" של השף ניר צוק. מעולם לא אכלנו באף מסעדה של ניר צוק (אני אפילו לא בטוחה שהמאמן הכיר את שמו לפני שהנושא של הארוחה הזו עלה), אבל ארוחת הטעימות המרשימה שתפרו הנפשות הטובות של "בייגלה" נשמעה כמו הצעה שפשוט לא כדאי לסרב לה… אז הלכנו על זה.
 
איך היה?
נפלא.
 
נתחיל מהלוקיישן, בית עתיק ביפו, מרחק פסיק משוק הפשפשים, וממש נראה כאילו צוייד כולו בגיחות חוזרות ונשנות לשם, למצוא מציאות:
נמשיך עם השירות, שהתחיל הזה שהביאו לי שרפרף ייעודי כדי להניח עליו את התיק, והמשיך בחיוכים עדינים, הסברים קצרים על מה שמוגש ומילוי הכוסות במים בכל פעם שהמפלס ירד אל מתחת לחצי. רק בשלב שבו המתנו לחשבון התקשנו מעט לתפוס את עינה של המלצרית. מצד שני, זה שלא ניסו לגרש אותנו מהר כשסיימנו לאכול – עומד לזכותם.








 
והשירות הוא רק means to an end, שהרי המטרה היא האוכל. והאוכל היה נפלא. בדרך למסעדה קצת נבהלנו לנוכח המחשבה על עשר מנות, אבל גודל המנות היה הגיוני וכשיצאנו מהמסעדה, אחרי שעתיים וחצי ועשר מנות, לא הרגשנו מפוצצים. מבחינתי היתה רק נפילה אחת – גספצ'ו אפרסקים לבנים – שלדעתי היה לו בעיקר טעם של שמן. למאמן הטעם הזכיר את הרוטב שנשאר בתחתית קערת הסלט, והוא טבל בו את הלחם באושר גדול. יתר המנות טעמו לי עד מאוד.
 
התמונות מדברות בעד עצמן:




















וחוץ מכל אלו, מצטיין הלוקיישן גם באור מופלא, מה שאמר שבין ביס לביס שלפתי את המצלמה…









היה קסום כראוי.
 
והיום לא נגמר…
 
קפיצה קטנה לנחלת בנימין, לקנות בד לחצאית ראש השנה לנסיכה (תפרתי אתמול בלילה, אני סופר מרוצה. פוסט עם תמונות בקרוב).
 
התלהבתי מהשם של החנות, ובפנים מצאנו יופי של trench coat בשביל הפרופסור, במחיר מצחיק:





ואז התגלגלנו לרחוב י.ל. פרץ ולשמחתנו גילינו שיש מלא חניה!
 
הסדנא שעשינו ראויה לפוסט נפרד, אחרי שאסיים לצלם את מה שהכנו.
 
אבל לפני שהיא התחילה עוד היה לי זמן לצלם קצת בחוץ:













זה כנראה לא סתם שיצאו לי המון תמונות של השתקפויות ואור – היה לי יום מואר לגמרי!
 
הוא לא נגמר שם, עוד יצאנו עם הפרופסור לבית קפה, אבל אני חושבת שהפוסט כבר ארוך מספיק.
 
שתהיה לכולנו שבת שלום.
 
לימור

כל מיני שאלות עולות כשמדברים על עיצוב אלבומים…
איך מתחילים?
יש תיכנון?
כמה דומה התוצאה לתיכנון?
  
 
בדרך כלל אני עובדת, ורק אח"כ תופסת שהיה כדאי לתעד את השלבים כי קרה פה משהו מעניין, אבל כבר מאוחר מדי.
 
השבוע, לעומת זאת, התיישבתי לעבוד וכבר בתחילת התהליך קלטתי ששווה לצלם את השלבים (האמת היא שבלהט העבודה שכחתי, אז יש כאן התחלה מצולמת עם הסברים ואז קפיצה לתוצר…).
 
כשראיתי את דף הכביסה בליין ילדה קטנה של אקו פארק, היה לי ברור שאני ישר קונה שניים, כי זה דף אידאלי לגזירה והדגשה בתלת מימד.
 



 
אז מזה התחלתי בעצם, מיצירה של שני חבלי כביסה, מלאים בכביסה תלת מימדית. רק אחרי זה הלכתי לבחור תמונות שיתאימו.
 
כשבחרתי לי את דפי הרקע הורודים, מהסטאק של פרימה, תפסה את עיני הכריכה של הסטאק, והחלטתי שגם היא יכולה להשתלב בדף:




לקח לי זמן להתרגל לשימוש בדפים דו צדדיים. תמיד יש לי הרגשה שבכל חתיכה שאני מדביקה אני מבזבזת את הצד השני. מנגד, למדתי ליהנות מהעובדה שתמיד הצד השני מתאים למה שכבר עשיתי. אז היה לי ברור שאני לא מוותרת על הצד השני של דף הכביסה, ויצרתי ממנו בורדר בעזרת פאנצ'.



מתקדמים, ועדיין – חסר לי משהו.
דך הפרחים החום שצד את עיני (tickled pink "radiant" paper, מליין fine and dandy של my mind's eye) הוסיף את המימד החסר וגם הכריע לגבי המאטינג של התמונות.



מכאן כבר עבדתי בשוונג, ולכן גם כשלתי בצילום…
מה שנוסף לדפים אלו פרחים שונים, מדבקות כיתוב וסרט לבד של little yellow bicycle ובלינגים של קייזר קראפט.
 



הנה. ככה דף נולד!
 
ואיך הוא נולד אצלכם?
 
__________________
משהו קטן וטוב (ספירה חדשה תתחיל בראש השנה)
 
המשפט להפוך את הדפקט לאפקט מופלא בעיני, ועובד בכל פעם מחדש.
הדסי, החיפושית הכי מלכותית שאני מכירה, נסעה לסין במסגרת "מלכת המדבר" ורציתי לפנק אותה עם כיסוי דרכון.
עבדתי ברגע האחרון, הייתי עייפה, מדדתי לפי העין… וכשהגיע הרגע לסיים את העבודה הסתבר שהכל יצא קטן מדי. אז עזבתי הכל על שולחן המטבח והתנחמתי בזה שהיא ממילא לא יודעת שהיא צריכה לקבל מתנה…
אבל אחרי התאוששות מה, החלטתי להפוך את הדפקט לאפקט ולהגדיל את משטח העבודה שלי בסיוע תחרה לבנה.
זו התוצאה:



 אפקט או לא אפקט?

21 הוא המספר הטבעי הבא אחרי 20 והקודם ל-22.

המספר השמיני בסדרת פיבונאצ'י (במתמטיקה, סדרת פיבונאצ'י היא הסדרה שאיבריה הראשונים 1 ו-1, וכל איבר בה שווה לסכום שני קודמיו).
 
מספר הרשאד (מספר הרשאד (Harshad number), או מספר ניבן (Niven number) בבסיס ספירה מסוים הוא מספר שלם המתחלק בסכום ספרותיו באותו בסיס ספירה.)
 
מספר מוצקין ( מספר בקומבינטוריקה, המוגדר כמספר הדרכים השונות לחבר n נקודות על היקפו של מעגל, במיתרים שאינם חוצים זה את זה. למספרים אלה יש הגדרות אחרות, מתחומי תורת המספרים והגיאומטריה. מספרי מוצקין קרויים על שמו של המתמטיקאי תיאודור מוצקין (בנו של המנהיג הציוני ליאו מוצקין.)
 
מספר משולשי (בתורת המספרים, מספר  נקרא מספר משולשי אם אפשר לסדרו בצורת משולש שווה צלעות, כלומר, אם ניתן לבנות מ- כדורים זהים משולש שווה צלעות. )
 
מספר פריק (לא ראשוני), מחלקיו הם 3 ו-7.
 
21 הוא הגדול בזוג הקטן ביותר של מספרי סמית' בבסיס כלשהו (מספר סמית הוא מספר שבשיטת ספירה מסוימת, סכום ספרותיו שווה לסכום הספרות של גורמיו הראשוניים. )
 
גיל 21
גיל 21 הוא גיל הבגרות לעניינים מסוימים בחוקיהן של מדינות שונות.הזכות להיבחר לכנסת ניתנת בישראל רק למי שביום הגשת רשימת המועמדים מלאו לו 21 שנה. הגבלה דומה חלה על הזכות להיבחר למועצה של רשות מקומית בישראל. רישיון נהיגה בכלי רכב מסוימים, כגון אוטובוס, ניתן רק למי שמלאו לו 21 שנה, וגם מורה לנהיגה יכול להיות רק מי שמלאו לו 21 שנה. רישיון אזרחי לנשיאת נשק, אף הוא מותנה בכך.בארצות הברית גיל 21 מעניק זכות לקנות אלכוהול; ברוב מדינות ארצות הברית אדם בגיל 21 גם רשאי לשכור רכב.


 
21 הוא גם:
המספר האטומי של סקנדיום.
המאה הנוכחית שמתחילה בשנת 2001 ומסתיימת בשנת 2100.
הפורט הסטנדרטי של ה-FTP.
פרופיל 21 הוא הפרופיל הנמוך ביותר בצה"ל, ובעל הפרופיל הזה אינו מגויס.
אג'נדה 21 – תוכנית עולמית למאה העשרים ואחת.
 
21 הוא גם גילו של השיריונר, החל מהיום.
 
כנראה שלא סתם בחרתי להתעמק במה שיש לויקי לספר לי על המספר 21.
אם במקום זה הייתי בוחרת לחלוק כאן את מה שהמחשבה על 21 השנים האלו שבינינו עושה לי, המחשב היה נדרש לתיקון בשל נזקי מים…
 
הילד בן 21.
וחוגג (חוגג?) את זה רחוק מאיתנו, בקרב חבריו השיריונרים.
 
ובגלל שהמחשבה על יומולדת בלעדינו היתה קשה לי, בחרתי לשלוח לו יומולדת בקופסה…
 
ככה נראית קופסה שמכילה יומולדת:





ומה יש בתוכה?
 
קודם כל, כמובן, צריך עוגה (כי אין אין אין חגיגה בלי עוגה…), אפילו אם היא עוג(ו)ת הבית. אז שמתי עוגות בקופסה:


והפכתי את הקופסה לעוגה:




זר לראש צריך?
וקישוטים?


ומתנה לחוגג, שנעטפה וקיבלה מק"ט, ממש כמו יתר חלקי החבילה:




וכמובן, אין יומולדת ראוי לשמו בלי שקיות הפתעה:




והנה לכם – יומולדת בקופסה!
 
ילד שלי אהוב –
שהגיל הזה, שפותח בפניך כל כך הרבה דלתות חדשות, יהיה גיל של שמחה ושל סיפוק.
נשיקות.

 

הבוקר רק ילדה אחת עמדה למסדר צילומים.
זה מוזר, כי במשך 12 שנים, מאז שהפרופסור הצטרף לאחיו הגדול בשורות נושאי הילקוטים, תמיד היו בה לפחות שני ילדים…
 
מיום ראשון יהיו לי שוב שלושה ילדים לומדים.
הנסיכה בכיתה ד'.
הפרופסור במכינה.
והשיריונר בקורס מט"קים.
כמה השכלה!
 
אבל היום היה היום שלה:




ואם כבר היום שלה, אז הנה שוויץ בחולצה שהיא עיצבה בשביל מיכל, שהיא, כפי שאפשר להבין, החברה הכי טובה שלה:





 
משהו קטן וטוב
ארבע גלויות צרפתיות משנות העשרים, כל אחת מהן מציגה את אחת מעונות השנה, במסגרות איקאה צבועות ומיושנות – מתנה שנתתי לגיסה המקסימה שלי, אוריין: