חודש: נובמבר 2011

חיכיתי, חיכיתי,
ציפיתי, ציפיתי,
הזנתי עוד ועוד נתונים ומידע
והנה הוא פה!
 
האתר החדש של קסם שימושי, באותה כתובת – www.kesem-art.com
 
וזה המקום לומר המון המון תודה למעצב המאוד מוכשר של האתר, עומר מיכאלוב, שעשה איתי סקראפבוקינג וירטואלי על מנת להגיע לתוצאה המוצלחת ביותר. מה שמדהים בעניין הוא שעומר ואני מעולם לא נפגשנו, והוא מעולם לא ביקר בחנות, ועדיין הוא הצליח (וזו כבר פעם שנייה שהוא עושה קסם שכזה) ללכוד בעיצוב שלו את רוח הדברים בדיוק כמו שרציתי.
תודה, עומר.
 
וכיוון שאין, אין, אין חגיגה בלי עוגה, או בלי הגרלה במקרה הזה, אני שמחה לחגוג את הולדת האתר החדש בהגרלה של חבילה מפנקת של מוצרים מהחנות.
 
כל מה שצריך לעשות הוא להיכנס לאתר ולמלא את טופס ההגרלה שנמצא בלשונית "מה חדש".
ביום ההולדת של החנות (שתהיה בת חמש! די מדהים איך הזמן רץ!) נערוך הגרלה בין כל הנרשמים.
 
וכמובן – הערות והארות מתקבלות תמיד בברכה.
 
תודה שאתם איתי
לימור

 
 

הפרופסור, ההולך (לפעמים) בעקבות אחיו, בחר לבלות את השנה הזו במכינת "בינה".
 
אחד היתרונות הנילווים ליציאה הזו מהבועה (ואין שום ספק שהמעבר ממשגב לדרום תל אביב הוא סופר יציאה מהבועה) הוא שחניכי המכינה חיים בדירות שנשכרות עבורם על ידי המכינה, וזוכים לתרגל חיי שיתוף, צפיפות, עצמאות ואפילו קצת דלות (בהתחשב בזה שתקציב הקיום היומי שלהם הוא בערך עשרה ש"ח ליום, וזה כולל אוכל, חומרי ניקוי ושאר צרכים קיומיים).
 
וכפי שהפרופסור מיהר לגלות, דירה בתל אביב היא אכן יתרון. ככה, למשל, אפשר לבלות שבוע בפסטיבל אייקון, ובמקום לישון על רצפת בית ספר, כפי שעשה במשך שנים, לחזור "הביתה" ולישון במיטה שלך. כך גם, אם יש לך מבדקים צה"ליים בתל אביב בשמונה וחצי בבוקר, אתה לא צריך לצאת בארבע בבוקר מהבית הגלילי שלך, אלא יכול פשוט להקדים את חזרתך לתל אביב למוצאי שבת ולקום בבוקר רענן ומוכן למבדקים (סיפור עדכני לגמרי. המבדקים היו היום).
 
אז יש דירה בתל אביב. עם חברים וחברות למכינה וגם עם כמה חברים מחו"ל שהצטרפו לתקופה ללימודים במכינה.
 
בביקור הראשון או השני בבית הפרופסור ביקש אישור לבחור לו מהקנווסים המצויירים של אבא שלו לצורך קישוט הקירות העירומים, וגם צבע קנווס אחד לטעמו. הצעתי לו להכין כמה קנווסים צבעוניים נוספים, אבל הוא אמר שהרעיון של החברים מחו"ל היה שהשותפים לדירה יקנו כמה קנווסים ויעצבו אותם לבד.הבנתי.
 
לשמחתי, באחת משיחות הטלפון הבאות, אמר לי הפרופסור שסיפר לחבריו על ההצעה שלי, והם דווקא שמחו לרעיון.
הוא בטח לא חשב שייקח לי כל כך הרבה זמן לבצע (הגשם מהפוסט הקודם קצת התערב לי בתוכניות…), אבל אתמול הוא סוף סוף נסע לתל אביב כשבאמתחתו ארבעה קנווסים חדשים:









וכמה מילים על הטכניקות שמאחוריהם:
צבעתי כל קנווס בשניים-שלושה גוונים מאותה משפחה ואז הדבקתי עליהם נייר משי לבן מקומט.
שוב מריחות של צבע, בגוונים של הרקע ואז התחילה ההשתוללות –
חותמות, הבלטות עם משחת עיצוב, תוספות מרקם עם צביעה דרך רשתות שונות, מדבקות מתגרדות והרבה הרבה מוד פודג' שיחזיק את הכל יחד.
האותיות, בפונט YARD SALE, חתוכות מניירות מהקיט "ילד פלא" של שיר בנוביץ', וגם הן מודבקות, כמובן, במוד פודג'.
 
mixed media זה כיף!
 
ולסיום פוסט הדיור הזה, מתוך "סיפורי פוגי" ועדיין עדכני:
 
"מוסר השכל: יותר טוב לגור עם ארבעה אנשים בתוך ארון מאשר לשלם 550 לירות לחודש על דירה של חדר וחצי"


 
שיהיה לכולנו טוב
לימור
 
 

הביטוי שבכותרת הוא ביטוי שאני משתמשת בו לא מעט, וכשחשבתי על הפוסט הזה, הייתי בטוחה שזו כותרת מתאימה בשבילו.
 
עם זאת, הסתקרנתי לגבי מקור הביטוי, ולהפתעתי, הסתבר לי שכבר שנים אני משתמשת בו ובעצם לא במשמעותו המקורית. כי אני משתמשת בו גם במשמעות חיובית, ומסתבר שהמשמעות שלו מתייחסת דווקא לשלילי, לצרות. האמת שזה מקביל לביטוי בעברית "צרות בצרורות". 
 
מסתבר שזה ביטוי עתיק יומין, למרות שמקורו לא ידוע. יש הופעות שלו בספרות כבר בתחילת המאה ה-18 ומה שהוא אומר, כאמור, זה שכשהצרות מגיעות, הן מגיעות יחד…
 
אני, בכל אופן, חשבתי שהוא מתאים לתיאור החודש האחרון שלי, זה שכלל עומס בכלל לא מתוכנן.
 
את השיפוץ שנערך בחנות לא אני תכננתי, וגם לא את הלו"ז שלו. ומה שלא לקחתי בחשבון זה שאם אני מפנה את המחסן וגם איזה שליש מהשטח, זה אומר שכל החנות זזה, כל הרהיטים, כל הסחורה, כל הציוד של הסדנה, הכל. וגם – עד שהקירות החדשים לא עומדים – אי אפשר לסדר כלום וגם אין כל כך איפה להסתובב… אז היו איזה עשרה ימים של בלאגן טוטאלי ואז התחלנו לאט לאט להזיז דברים למקומם. ומן הסתם – אם כבר מזיזים הכל – אז רצוי למיין, ולוותר ולמצוא להכל מקום מוגדר (יש טענה כזו שכשלכל דבר יש מקום ברור אז קל לשמור על הסדר. א ני לא בטוחה אבל מוכנה לנסות…). אפשר להבין שזו המון עבודה.
 
אבל כמובן שזה לא הכל. כשהגשם מגיע, זוכרים?
 
אז לפני כמה שבועות החלטנו שחייבים אתר אינטרנט חדש, כי לצערנו ממשק החנות הוירטואלית שאיתו בחרנו לעבוד התגלה כ"על הפנים" (וגם יקר). אז ברגע שהמעצב היקר לי מאוד העמיד לי את החנות הוירטואלית במצב שאפשר להזין סחורה, התחלתי להקליד, ולהקליד ולהקליד. ומתי זה קרה? בערך בשלב שבו הקירות עמדו והתחלנו להזיז ריהוט…
מה שאומר שלא זה ולא זה גמורים, אבל אנחנו בדרך.
 
ולפני שבועיים גם התחלתי ללמוד. יום בשבוע. מובילי קהילה ב"אורנים". זה מרתק ואני לומדת עם קבוצה מקסימה ונהנית מאוד, אבל אין ספק שהמפגש עם עולמות תוכן שלמים שלא מוכרים לי יש לו נטייה להציף ולהעמיס.
 
ואם זה לא מספיק – כאן מגיע חלק הצרות מהביטוי המקורי – יחד עם הגשמים האמיתיים שהגיעו גם נתפס לי הגב בצורה אכזרית. ממש עינוי. אני מקווה שהכדורים שהתחלתי לקחת היום יעשו את העבודה, כי בבוקר לימדתי ארבע שעות בעמידה ולנסות ללמד יצירה, לעזור, לגזור, לסמן קווים בסרגל, להשחיל חוטים במחטים ושאר ירקות – והכל בעמידה – היה מאתגר במיוחד…
 
ועם כל זה על הצלחת שלי – פלא שלא מצאתי זמן לבלוג?
 
אני מאחלת לכולנו שהצלחת שלנו תהיה מלאה בדברים טובים
ושתמיד נמצא זמן למה שחשוב
 
הנה. מצאתי זמן בשבילכם!
 
אל תתקררו
לימור

עבר הרבה זמן (14 יום ליתר דיוק), אבל הפעם נדלג על ההתנצלויות (הסברים בפוסט הבא.)
 
כשעשיתי הפסקת כוס קפה ופייסבוק, התגלגלתי אל הבלוג של רונה פארר ואל פרוייקט 21 שלה.
 
הרעיון המרכזי הוא שבוחרים הרגל אחד שרוצים לשנות או לרכוש, ומתחייבים לעשות אותו (או לא לעשות אותו) במשך 21 יום, כי הטענה היא שלוקח 21 ימים עד שעשייה (או הימנעות) הופכת להרגל. בנוסף – בוחרים דרך לעקוב אחרי הביצוע, ומאחר שרונה היא רונה, בהתחלה היא בחרה ביומן אמנות לצורך העניין. בהתחלה, כי אתמול היא התחילה את הסיבוב ה-22 שלה…
 
אז קראתי, וקצת עשיתי LEAP בחשיבה, כך שמה שהסתדר לי בראש זה שבכל אחד מהימים בוחרים בהרגל נוסף. רק כשחשבתי על זה עוד קצת הבנתי שזה לא ממש מסתדר מבחינה חשבונית…
 
אז חשבתי שאחשוב על זה ואולי אתחיל בעצמי. מחר. או במחר של מחר…
 
אבל בדרך הביתה החלטתי שאין כמו היום. והחלטתי שבכל יום כשאגיע הביתה אשקיע חצי שעה בסדר בבית (מי שמכיר אותי יודע שיידרשו המון חצאי שעות כאלו לפני שאוכל לטעון שהבית מסודר…). זו אמנם משימה מייגעת משהו, אבל מצד שני יש סיכוי שאם אחרי עשרים וארבע שנות נישואים אהפוך פתאום מסודרת, האיש שלי יתאהב בי מחדש…
 
המשימה הראשונה על סדר היום – לסדר את חדר השינה. בעודי ממיינת ערמות של ספרים (אולי ההרגל הבא שצריך לטפל בו הוא ההרגל שלי להשאיר ליד המיטה שלי את כל הספרים שאני קוראת, ואני קוראת הרבה), לערמות השונות – ספרי ספריה (מותר לקחת 12 ספרים בבת אחת, ואני מנצלת את מלוא המכסה), ספרים לספרייה הביתית (וכאן יש מקום לפתוח פסקה שלמה שתוקדש לספרייה הביתית שלנו, שלא מזמן סודרה על ידי ומויינה כראוי לספרייה בביתה של ספרנית לשעבר, כך שעכשיו יש מדף לספרי עיון, ומדף לספרי "מרגנית", ומדף לספרים של סופרים ישראליים, ומדף לסופרים מחו"ל, ומדף למדע בידיוני באנגלית ואחד למדע בידיוני בעברית ואחד לנוער… ועוד לא סיימתי. גם הסידור ההוא היה טראומתי, כי כשהכל היה מסודר גיליתי למשל שיש לי שני עותקים של "קרוב להפליא ורועד להחריד" ואת שניהם לא סיימתי), ספרים לספריית הרומנים הרומנטיים שלי (שמונחים בחדר האיכסון ליד חדר השינה, כי הם מין ספרי ברירת מחדל שאני קוראת כשאני חולה או דיכאונית או נטולת כל יכולת שכלית), ספרים לחדרי הילדים וספרים שנשארים ליד המיטה (בעיקר ספרי יהדות וספרי יצירה)… זוכרים איך המשפט הזה התחיל לפני 8 שורות בערך? בשעה שמיינתי ספרים בהתלהבות ופינטזתי איך תוך עשרים ואחד יום אהיה עתירת הרגלים טובים, כולי גבוהה, בלונדינית, רזה ומשופרת, עלה באפי ריח עז של עגבניות.
 
אופס, מכל ההרגל החיובי הזה של לעשות סדר שרפתי את סיר מרק העגבניות ששכחתי על הכיריים!
 
לחיי ההרגלים הטובים שבדרך
ושיהיה לכם חם
לימור

זהו, מהיום הוא לא סתם שיריונר, הוא כבר מפקד טנק.
 
איך אמר לי אבא שלו?
הטנק הזה, הגדול, שעליו הצטלמנו?
זה הכלי רכב שלו…
 
רק קצת תמונות לכבוד האירוע.
החולצות שלנו תקבלנה פוסט משלהן, אחרי שנעשה יום צילומים כראוי. אבל בינתיים – תודה לרחלי!
 












מזל טוב, המפקד!