כבר כמה שבועות שאני מתכננת נסיעה לנחלת בנימין להצטיידות בבדים לכל מיני פרוייקטים שעל הפרק.
מאז שאמא שלי – הנדיבה והמקסימה – הלוותה לי את מכונת התפירה שלה לפרק זמן לא מוגבל – הנסיעה הזו הפכה ליותר ויותר נחשקת…
כשדיברתי במפגש התפירה האחרון שלנו על זה שאני צריכה למצוא זמן ולסיים לרקום את האפליקציות של הפרוייקט המשותף שלנו, ליאת הציעה לי ליסוע לתל אביב ברכבת, ולנצל את זמן הנסיעה כדי לרקום. בסופו של דבר התוכנית הזו נתקלה רק ב CATCH קטן אחד – אומנם נסעתי ברכבת, אבל מכיוון שכבר שבוע כואב לי שורש כף היד (כאב שמקרין לכל הכיוונים) ורק מחר יש לי תור לרופאה – אז הרקמה, שהיתה התירוץ לנסיעה ברכבת, לא התקדמה אפילו בתך אחד…
אז נסעתי לתל אביב ברכבת, ואמא שלי הצטרפה אלי בחיפה (איזה כיף שאפשר לקנות שני כרטיסי מקום שמור ואז לא צריך לריב עם אפחד כששומרים מקום למי שיעלה רק בעוד חמש תחנות…)
התחלנו את היום בארוחת צהריים עם הפרופסור, פרטים תיכף…
ואז נפרדנו ממנו ושוטטנו לנו לאיטנו לעבר אוצרות הבדים שיש לנחלת בנימין להציע לעולם.
בדרך צילמתי קצת:
ותראו איזה שם יפה לחנות:
אזהרה ידידותית על הקיר:
והחנות הסינית הסימפטית:
ומה דעתכם על הגדילים המקסימים האלו?
והרי התכנסנו כאן (או שם) לעניין הבדים. אז מה היה לנו?
ב"בדים למעצבים" קניתי כמה שאריות ממש נחמדות, אבל אני חייבת לציין שהמוכר שם נהיה עוד פחות סימפטי, אם זה בכלל אפשרי…
ב"נייס בדים" במספר 17 קניתי כותנות חלקות בצבעי פסטל. לדעתי הן עלו 35 ש"ח למטר, והוא הסכים למכור אותן בחצאי מטר. יש לו מגוון גדול של צבעים ונעים לקנות אצלו.
ואז הלכנו לחפש את "דנדו" בהמלצת ליאת. הם נמצאים במספר 14, אבל זו לא הכוונה מספקת, כי באותו מספר יש איזה 5 או 6 חנויות, והם יחסית קטנים, בצד ועם שלט לא גדול. אז הנה הנחייה יותר ברורה – אם אתם עומדים מול מספר 14, זו החנות הפינתית מצד שמאל שלכם, עם הג'ינג'ית החייכנית.
נכנסנו לשם ואמא שלי הגדירה את זה הכי נכון – החנות הזו היא שושנה בין החוחים. אוסף של בדים מקסימים אחד אחד, בחנות מוארת ומחוייכת. ישר התחלתי לפנטז על פרוייקטים מחצי מהבדים השמחים שבחנות… אבל הוכחתי איפוק והסתפקתי בשני בדי הפיקה שבאתי לקנות. כמו שליאת הבטיחה לי – הפיקה שלהם נעים ורך ומגיעה בעשרה צבעים מקסימים. הם עלו 38 ש"ח למטר ועשו לי שמח בלב. לחנות יש דף פייסבוק ושם עולים עדכונים על בדים חדשים שמגיעים (כמו בדי המינקי שאמורים להגיע עוד חודשיים בערך). אני כבר עשיתי לייק…
עייפות נפרדנו מנחלת בנימין והלכנו לחפש חנות לציוד משרדי על אלנבי. לא מצאנו ציוד משרדי אבל מצאנו לי כובע לקיץ:
כשנמאס לנו מאלנבי, על שלל חנויות הבגדים והנעליים, ובעיקר על שלל האנשים המיוזעים שבו, הבנו שבעזריאלי נמצא גם חנות למכשירי כתיבה, גם משהו קר וגם רכבת ולקחנו מונית לשם.
יחד עם הקפה הקר אספתי לי עוד צילום אחרון של הפתק שהצחיק אותי:
עייפות ורצוצות חזרנו כל אחת לביתה…
אח, איזה יום שזה היה. מלא שמחות קטנות.
כן ירבו.
משהו קטן וטוב, כי תמיד יש כאלו…
_____________________
יש מקומות מיתולוגיים כאלו, שעד שאתה מגיע אליהם בנית לך כל כך הרבה תילי תילים של ציפיות עד שיש סיכוי סביר שתתאכזב.
מסעדת שמוליק כהן היא מקום כזה, שכבר שנים אנחנו שומעות עליו אבל עד היום לא יצא לנו להגיע אליו.
איזה כיף שהמיתוס לא איכזב!
הייתי רעבה אז כשהאוכל הגיע אכלתי ולא צילמתי, אבל עוד לפני שהאוכל הגיע צילמתי את סלסלת הלחם החמודה ואת פתק האזהרה ששיעשע אותי:
היה טעים. מאוד טעים.