מחר הראשון לספטמבר, או כמעט, והמון ילדים נרגשים יצאו מהבית מצוחצחים ומלאים תקוות וציפיות.
ולנו נשארה רק אחת, כבר לא כל כך קטנטונת, שתצעד מחר לכיתה ה'.
וגם אני מתרגשת…
שיר תחילת שנת הלימודים שאני הכי אוהבת ושהכי מרגש אותי הוא שירו של יוני רכטר – כל עוד.
והיום כששמעתי אותו בנסיעה, הוא הזכיר לי שיר אחר, שרובכם בטח לא מכירים, the breath you take של ג'ורג' סטרייט. זה שיר שבנסיעות בארה"ב התאהבתי בו, והערב ביליתי די הרבה זמן בחיפושים בלנסות לאתר אותו לפי שברי משפטים שזכרתי (העייפות חוגגת…), אבל בינתיים מצאתי עוד שירי אב-בן מדהימים לגמרי.
שווה להקשיב למילים…
מוקדש באהבה גדולה לאיש האחד שגורם לי לדמעות מתרגשות;
זה שעוד לפני שידעתי שאני רוצה להיות אשתו ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלי;
זה שקם הבוקר מוקדם והסיע את הפרופסור עד באר שבע, כדי שהשבוע שלו יתחיל מחוייך ולא מבואס.
זה שהוא כל הדברים הקטנים והטובים שלי, כולם.
חודש: אוגוסט 2012
תפוח טפוח – הדרכה לקראת ראש השנה ו…הפתעה
כמו רבות מהיוצרות סביבי, גם אצלי מתחילה התכונה לקראת ראש השנה חודש מראש (או שלא, ואז אין שנותטובות באותה שנה…).
השנה, מכיוון שעינת, המינהלת של פורום עיצוב אלבומים בתפוז, ביקשה ממני להכין הדרכה שתעשלה בעתיד לפורום, סימנתי לי כל מיני רעיונות בזמן האחרון, כך שעל שולחני לא הדרכה אחת, אלא לפחות שלוש.
מכיוון שכך, ולכבוד ההפתעה, שהיא המוצר החדש ביותר מבית "קסם שימושי" והו, כה חמודה והולמת לימים אלו – אני מצ'פרת כבר עכשיו בהדרכה ראשונה, קלילה ומהנה – לכרטיס שעושה רושם.
אבל קודם כל, לא נמתח אתכם יותר מדי – הנה הוא, הבייבי הצעיר שלנו – חיתוכי שנה טובה מקרטון גלי.
התמונה ממש לא מעבירה עד כמה שהאותיות נראות קטנטנות ומדליקות מקרוב…
ולכל אלו שקיטרו על זה שהאותיות של "קסם שימושי" הן לא מדבקות – אלו כן!!!
ועכשיו להדרכה – תפוח טפוח, כאמור.
ההשראה להדרכה הזו הגיעה מתמונה בפייסבוק, שלצערי אני לא זוכרת מי העלתה. בכל אופן, השנייה שבה ראיתי אותה נעצתי אותה מייד, כדי שלא אשכח.
התמונה היא זו:
והיא הגיעה מהבלוג הזה.
ומכיוון שבראש שלי מתרוצצים כבר שבועות תפוחים לכבוד ראש השנה, החלטתי להתאים את הטכניקה הפשוטה הזו לטובת כרטיס תפוחי.
אז מה עושים?
גוזרים שלושה תפוחים, גדול, בינוני וקטן. ההפרש ביניהם לא צריך להיות מאוד גדול.
"מלכלכים" להם את השוליים בדיו, לתוספת קלה של הצללה והדגשה:
על הגב של התפוח הקטן ושל התפוח הבינוני מדביקים דבק דו-צדדי ספוגי, שנותן גובה להדבקה:
ומדביקים את התפוחים זה על זה:
ככה זה נראה מהצד:
ועכשיו להרכבת הכרטיס:
מכינים שני פנלים, אחד קצת קטן מהשני, מעגלים להם פינות ומלכלכים שוליים בדיו:
חותכים מדף המדבקות את אחד הנגטיבים:
מדביקים אותו על אותו דף מדוגם שממנו הכנו את התפוח וחותכים לגודל הקרטון הגלי:
מדביקים לכרטיס את הכיתוב ואת התפוח, אחרי שהוספנו לתפוח עלה ועוקץ:
והנה גירסה אחרת של אותו תפוח, על תגית הפעם:
ועוד כמה כרטיסים שהכנתי, עם המדבקות החדשות:
שנה טובה שתהיה!
_______________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
אתמול הלכנו (שוב) לקולנוע.
לא חוכמה שזה מקום אידאלי לקיץ – יש שם מזגן ופוקורן. מה עוד צריך?
בכולופן – ראינו את פירטים המשעשע והמומלץ.
הביקורת היחידה שלי – למה בתי הקולנוע מתעקשים שנראה את כל הסרטים האלו כשהם מדובבים?
בשביל לראות את BRAVE בגרסה המקורית (ובסרט הזה זה ממש MUST) נאלצנו להיכנע וללכת לתלת מימד. איכס!
חדוות הוושי
ביום ראשון הנסיכה הצטרפה אלי למפגש יצירה של חברותי הצפוניות. היא משתלבת ממש יופי במפגשים האלו, והחברות שלי זוכות תמיד להערכה שלי על הצורה שבה הן פותחות את הלב והזרועות לקראתה ומקבלות אותה כאחת מכולן.
אנחנו היינו יותר ב MODE של פטפטת, אבל באיזשהו שלב הנסיכה התחילה לעבוד על כרטיסי ברכה וסימניות.
ואז ראיתי מה שהיא עושה בתוך כרטיס הברכה והתלהבתי.
"דווקא חשבתי שלא תאהבי את זה"
"למה?"
"כי זה מבזבז המון וושי טייפ…"
אז אחרי שהבהרתי לה ש:
א. יצירה זה לא בזבוז…
ו-ב. – יש לה יד חופשית עם הוושי שלי…
היא התחילה לעבוד בשיא הרצינות.
מה שיצא מזה זו קולקצייה שלמה ואופנתית, ממש תיק עבודות.
וכמעט לחלוטין מוושי טייפ, ביד חופשית.
אני נשארתי נדהמת מהתוצאות, אז צילמתי:
כבר שנים היא אומרת שתעצב אופנה כשתגדל.
מיום ליום אני משתכנעת…
_________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
לא רק הנסיכה משתגעת על וושי טייפ – לפי הקצב שהוא מתאדה כאן בחנות, גם אתם…
אז השבוע חידשנו את המלאי וגם לקטגוריית חצי חינם נוספו מארזים.
ילדה של כרמל
בית לבן בצל עצי אורן רוח קרה מנשבת בליל שמה אני עדיין אוהבת כך הם קוראים לי: ילדה של כרמל ילדה של כרמל בת הגלים עולה מן החוף מטפסת הרים. ילדה של כרמל בת ההרים יורדת לים אל גל וצדפים בראשו של ההר מצלצל פעמון שמש גדולה קרבה אל המים ערב, צריך כבר ללכת לישון אור לבנה ניצת בשמיים ילדה של כרמל… כמו פטריות אחר בוא הגשם איך שם צמחו חלומות ילדותי ככה אני עדיין אוהבת את הכרמל, כי שם הוא ביתי ילדה של כרמל…
את המילים המקסימות האלו כתבה חמוטל בן זאב, שעושה פלאים עם מילים.
בתחילת החודש חגגה הקצינה היפה שלנו יום הולדת. באחד הימים, כשכבר רצו לי בראש מחשבות על מה ניתן לה, העלתה יעל קיפודים פוסט ובו סיפרה על שתי קערות סלט שהוזמנו אצלה, ואז זה ניצנץ לי – סט מיוחד בשביל ילדה מיוחדת במינה.
התכתבתי עם יעל כדי לוודא אם אפשר ואז נשאר רק להחליט מה יהיה כתוב על הספל ועל הקערית. מצידו של השיריונר לא הגיעה השראה רבה – אבק המדבר כנראה מטשטש לו את המוח וההברקה היחידה שהוא הצליח להעלות היתה "הילדה הכי יפה בגן"… לא שזה לא נכון, אבל זה בכל זאת קצת שחוק…
אז הלכתי לפיתרון האולטימטיבי שלי כשאני מחפשת מילים, כותרות ורעיונות – שירונט.
ושם מצאתי את השיר הזה, שמעולם לא שמעתי, שהפיזמון שלו מתאים בצורה מושלמת לילדה ששמה כרמל.
ככה יכולתי להזמין את המתנה.
רק שיעל פדנטית, ונכנסת לעניין עם כל הלב (והידיים המוכשרות), אז היא שאלה אם ארצה להוסיף את שם המשוררת, או אולי הקדשה?
בהתחלה חשבתי שלא, ואז אמרתי לה שהיא יכולה לכתוב "לילדה בת עשרים".
היא כתבה.
על שני הכלים.
וגם הוסיפה את השנה – 2012.
יצא מדהים.
באמת.
רק שאני יצאתי קצת מפגרת, כי הילדה בת עשרים ואחת…
והנה אותו סיפור – בתמונות:
יעל – תודה רבה וגדולה – זה יצא אפילו יפה יותר ממה שדמיינתי!
_______________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
מאוד שימח אותי לפגוש בצד השני של התגית שיעל צירפה לאריזה את חותמת "נעשה באהבה" שלי.
נחמד לגלות לאן הדברים מתגלגלים…
יום ירושלים
ביום שלישי עלינו לרגל לירושלים, ליום מוזיאונים.
עלינו = הנסיכה ואנוכי.
התחלנו את היום במוזיאון המדע.
{לפני הכל, אני חייבת כאן הערה מוסגרת – לפני קצת יותר משנתיים ביקרנו במזויאון המדע כאורחי המוזיאון – בערך הצ'ופר היחיד שקיבלתי אי פעם בזכות היותי בלוגרית מהוללת… – הביקור ההוא לא היה הצלחה גדולה מבחינתי – למרות קורל המקסימה שפגשה אותנו בפתח המוזיאון ווידאה שאנחנו מסודרות ויודעות מה קורה ומה כדאי לראות. אני חושבת שהבעיה העיקרית באותו ביקור היתה שהוא היה ביקור באמצע שבוע, בסתם יום של חול, וכל הדברים המיוחדים שפורסמו ברדיו והיו חלק מהטריגר לביקור במוזיאון – בכלל לא התקיימו. גם מצבן של חלק מהתצוגות לא היה מזהיר והמכלול של כל העניין היה שהחלטתי שאם אין לי משהו ממש טוב לכתוב – אני מעדיפה לא לכתוב כלום…
אבל מאחר שזה לא היה הביקור הראשון שלנו במזויאון, היה לי ברור שעוד יבואו ביקורים ועוד אכתוב על החוויות שלנו. אז הנה – חווייה מתקנת ומדווחת כראוי…}
ההצלחה הראשונה שלנו התבטאה במציאת חניה בכחול לבן במרחק של כלום מהמוזיאון. איזה כיף!
כרטיסים הזמנתי מראש באינטרנט, אז לא היינו צריכים לעמוד בתור שלא היה (-; אבל כן עצרנו בקופה כדי לקנות כרטיסים למופע "לגעת באור".
לזכות המוזיאון יש לציין שבאתר האינטרנט שלהם יש עצות מאוד מוצלחות לקראת הביקור (מה שהיה מאוד חסר לי במוזיאון ישראל, שאליו נגיע מאוחר יותר…).
הפעילות הראשונה שלנו היתה השתתפות בסדנה בתערוכה "פנס החושך". האמת היא שההדרכה מתאימה בעיקר לילדים קטנים יותר (הנסיכה בת עשר וחצי) וההסתובבות בתערוכה הקטנה שאחרי ההפעלה קצת בעייתית כי לא לגמרי ברור מה עושים בכל אחד מהמוצגים (ובגלל החושך – גם אם יש הסברים (מה שאני לא בטוחה) – אי אפשר לקרוא אותם. המדריכה היתה מאוד נחמדה, אבל בפיזור של המוצגים ושל המבקרים יש איזשהו פיספוס. מצד שני – בתור טעימת פתיחה זה היה חביב.
עשינו הפסקה קטנה ואכלנו את הסנדויצ'ים שהבאנו איתנו (שוב, בהמלצת "תכננו את הביקור במוזיאון" המוצלח) ואז עלינו למה שמבחינתנו היה הסיבה לביקור במוזיאון -תערוכת "עקבות של אור" המוצלחת מאוד. עדיין קשה לי קצת עם זה שהנסיכה מתלהבת מלהתנסות בפעילויות השונות ובכלל לא מעניין אותה מה העיקרון המדעי שמאחורי הדברים, אבל זו השריטה שלי…
הנה קצת תמונות:
אח"כ עברנו לצד השני באותה קומה, והנסיכה עשתה לי מופע צלליות שלא כל כך הצלחתי לצלם (זה ממש מגונה שבמוזיאון מסתובבים עוד אנשים ומפריעים לי לצלם, לא?), אבל הנה קצת:
בקופה קיבלנו גם שובר לסדנת פיניאס ופרב. היתה לנו אפשרות לבחור בין רכב מפרש לקרונית הרים והנסיכה בחרה ברכב מפרש. כשאמרתי לה שאני מבקשת את השקית בתוכה הגיעו החלקים (רק ילדים מוזמנים ליצור בסדנה, איפה הפרקליט שפועל לטובת ההורים העשוקים?) היא עשתה לי פרצוף, וברגע שניגשנו לשולחנות העבודה היא הבהירה לי שאני מוזמנת לקחת לי כמה שקיות שאני רוצה מהפח, היא על שלה לא מוותרת. לקחתי לי איזה שבע שקיות מהפח, מה אתם חושבים – שויתרתי?
החלל שבו הסדנה מתקיימת מעוצב בהתאמה לנושא, ויש אפילו מסלולים כדי להסיע את המוצרים המוגמרים:
ושולחנות עבודה מעוצבים גם הם, שעליהם מתקיימת עבודת ההרכבה החשובה:
ואחרי הפסקה לטובת המופע המקסים (דוקטור משעשע ושלומיאל, שני רקדנים ואפקטים של אור וחושך) חזרנו אל הסדנה כדי להצטלם למזכרת…
עברו עלינו שלוש וחצי שעות נהדרות, ובכלל לא הגענו לתערוכת "לגעת במים" שתחכה לביקור הבא בירושלים.
חזרנו לאוטו ונסענו לאכול.
ההמלצה של חגית על ה"רסטובר" היתה מעולה. גם חמש דקות מהמוזיאון, גם אוכל טעים וגם אווירה נעימה וידידותית (המזגן שלהם מקרר ממש, אז הציעו לנסיכה הקפואה שמיכת פליס… ובגלל שזה בירושלים – אז כשהיא העדיפה לשבת בחוץ היה לנו נעים, אפילו שזה היה בארבע וחצי אחה"צ, באוגוסט…).
משם נסענו חמש דקות בחזרה, לכיוון מוזיאון ישראל, ואז חיכינו איזה 20 דקות כדי להיכנס לחנייה.
יכול להיות שהיינו צריכות להירמז…
הבחירה דווקא ביום הזה לביקור במזויאון היתה ליל הפעילות החד פעמי שהם הציעו למשפחות.
הבעיה היא שמסתבר שהפעילויות הבאמת אטרקטיביות היו בהרשמה מראש ונסגרו כבר לפני חודש, למרות שהמשיכו לפרסם אותן, והרבה מהפעילויות השגרתיות של אגף הנוער כבר לא מתקיימות בשעות האלו, אז במידת מה יצאנו קרחות מכאן ומכאן.
לזה תוסיפו את המון האדם שנהר למוזיאון, את ההתנהגות המאוד לא נעימה של חלק מאותם אנשים ואת העייפות המצטברת שלנו, ותבינו למה החווייה הזו נרשמה כאכזבה ולמה החלטנו שמיצינו והגיע הזמן לנטוש וליסוע הביתה…
אבל בסיכומו של דבר היה לנו יום מוצלח של יחד, וזה מה שחשוב באמת.
וכמה זה עלה לנו?
כניסה למוזיאון המדע – 40 ש"ח לכל אחת (סדנת פיניאס ופרב כלולה במחיר כרטיס הילדים) – יש עוד שבועיים לחופש הגדול – תנצלו את זה…
מופע לגעת באור – 20 ש"ח לכרטיס (תבדקו באיזה שעות המופע מתקיים)
ארוחת צהריים עסקית ברסטובר (מלא מלא אוכל) – 68 ש"ח לאדם (לא כולל שתייה)
מוזיאון ישראל – ילדים נכנסים חינם בכל ימי אוגוסט. הורים משלמים 50 ש"ח (לא היה שווה…)
____________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו
אפליקציית החנייה של פנגו.
שידרוג לחיי. בחיי!
יצירה מגרשת את העצב?
השמחה על חזרתו הראשונה של הפרופסור הביתה כחייל, יחד עם הכיף שביום שלם שמוקדש לאהבה, איבדו מזוהרן לנוכח חדשות עצובות על הבוקר – בת מחזור של השיריונר שנהרגה בתאונת דרכים.
כבר לפני הרבה שנים הבנתי שבבחירה בחיי קהילה מקבלים משפחה מורחבת והמון המון שמחות, ולצידן גם עצב כשהחיים עצובים – חברים ליישוב, או ליישובים סמוכים, אנשים שמעגלי החיים שלהם נגעו בשלנו בכל מיני דרכים, ועכשיו גם העצב שלהם נוגע בנו.
אז עצוב לי.
ניסיתי לעבוד אבל אחרי כמה שעות הבנתי שאני לא ממש יעילה, ואולי זה הזמן ליצירה.
הדפסתי לי את דף האתגר שחגית העלתה היום, אבל אחרי ריסוס אחד של צבע הבנתי שהאתגר הזה לא יעבוד בשבילי היום (מה עוד שדף המדפסת לא ממש אהב את הספריי והתעגל בפראות).
אז פתחתי את היומן שלי שהולך איתי עכשיו לכל מקום, בדף הזה:
כשהכנתי את הבסיס הזה, מנייר משי מקומט ומשחת עיצוב, היה לי רעיון די ברור לאן אני רוצה לקחת את הדף.
בינתיים עברו איזה שבועיים, והעצב בא לביקור ואני החלטתי לזרום.
לקחתי ערימה של עיתוני "לאישה" והמילה הראשונה שקפצה לי לעין היתה שמש.
גזרתי אותה ומשם התקדמתי לאן שהידיים שלי לקחו אותי.
קצת תהליך בתמונות, בלי מילים…
ןלעניין השאלה שבכותרת – התשובה היא – לא.
______________________
ובכל זאת, משהו קטן וטוב – כי גם בימים כאלו יש כאלו…
החייל שחזר הביתה לשבת ראשונה מצה"ל.
והפרחים שאבא שלו קנה לי…
