השמחה על חזרתו הראשונה של הפרופסור הביתה כחייל, יחד עם הכיף שביום שלם שמוקדש לאהבה, איבדו מזוהרן לנוכח חדשות עצובות על הבוקר – בת מחזור של השיריונר שנהרגה בתאונת דרכים.
כבר לפני הרבה שנים הבנתי שבבחירה בחיי קהילה מקבלים משפחה מורחבת והמון המון שמחות, ולצידן גם עצב כשהחיים עצובים – חברים ליישוב, או ליישובים סמוכים, אנשים שמעגלי החיים שלהם נגעו בשלנו בכל מיני דרכים, ועכשיו גם העצב שלהם נוגע בנו.
אז עצוב לי.
ניסיתי לעבוד אבל אחרי כמה שעות הבנתי שאני לא ממש יעילה, ואולי זה הזמן ליצירה.
הדפסתי לי את דף האתגר שחגית העלתה היום, אבל אחרי ריסוס אחד של צבע הבנתי שהאתגר הזה לא יעבוד בשבילי היום (מה עוד שדף המדפסת לא ממש אהב את הספריי והתעגל בפראות).
אז פתחתי את היומן שלי שהולך איתי עכשיו לכל מקום, בדף הזה:
כשהכנתי את הבסיס הזה, מנייר משי מקומט ומשחת עיצוב, היה לי רעיון די ברור לאן אני רוצה לקחת את הדף.
בינתיים עברו איזה שבועיים, והעצב בא לביקור ואני החלטתי לזרום.
לקחתי ערימה של עיתוני "לאישה" והמילה הראשונה שקפצה לי לעין היתה שמש.
גזרתי אותה ומשם התקדמתי לאן שהידיים שלי לקחו אותי.
קצת תהליך בתמונות, בלי מילים…
ןלעניין השאלה שבכותרת – התשובה היא – לא.
______________________
ובכל זאת, משהו קטן וטוב – כי גם בימים כאלו יש כאלו…
החייל שחזר הביתה לשבת ראשונה מצה"ל.
והפרחים שאבא שלו קנה לי…
