מחר הראשון לספטמבר, או כמעט, והמון ילדים נרגשים יצאו מהבית מצוחצחים ומלאים תקוות וציפיות.
ולנו נשארה רק אחת, כבר לא כל כך קטנטונת, שתצעד מחר לכיתה ה'.
וגם אני מתרגשת…
שיר תחילת שנת הלימודים שאני הכי אוהבת ושהכי מרגש אותי הוא שירו של יוני רכטר – כל עוד.
והיום כששמעתי אותו בנסיעה, הוא הזכיר לי שיר אחר, שרובכם בטח לא מכירים, the breath you take של ג'ורג' סטרייט. זה שיר שבנסיעות בארה"ב התאהבתי בו, והערב ביליתי די הרבה זמן בחיפושים בלנסות לאתר אותו לפי שברי משפטים שזכרתי (העייפות חוגגת…), אבל בינתיים מצאתי עוד שירי אב-בן מדהימים לגמרי.
שווה להקשיב למילים…
מוקדש באהבה גדולה לאיש האחד שגורם לי לדמעות מתרגשות;
זה שעוד לפני שידעתי שאני רוצה להיות אשתו ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלי;
זה שקם הבוקר מוקדם והסיע את הפרופסור עד באר שבע, כדי שהשבוע שלו יתחיל מחוייך ולא מבואס.
זה שהוא כל הדברים הקטנים והטובים שלי, כולם.