שמחתי לגלות שעינת אירגנה לי אירועי יומולדת, כשהיא הכריזה שממש כמה ימים אחרי שאחגוג 49 (לא יאומן, ממש ממש ממש לא יאומן הגיל הזה…) יתקיימו בנתניה סדנאות מיקסיות כלבבי, בהדרכת לימור וובר שמגיעה מקנדה.
כחלק משמחת הציפייה, ואחרי שנרשמתי לשתי סדנאות קנווס בתור מתנת יום ההולדת שלי, התיישבתי לצפות בסרטוני הוידאו בערוץ של לימור. אני אוהבת לצפות בסרטוני וידאו של יצירה, כאלה שבהם שומעים את היוצרת, כי חוץ מהידע זה נותן גם תחושה של היכרות עם היוצרת וזה נחמד.
בכל יום שישי לימור מעלה וידאו מסדרת Mixed Media Friday Tutorial והחלטתי להשתמש בוידאו של שבוע שעבר בתור השראה לסדנת היומן שהתקיימה אצלי אתמול, בגלל שהיא השתמשה במסקינג טייפ בתור מסכה, ומסכה זה הרי פורים.
לא תמיד אני חושבת שצריך להתחיל דף יומן מפרומפט (השראה חיצונית כלשהי) אבל לפעמים זה מעורר תהליך מעניין, והכי מעניין זה לראות קבוצה של יוצרות שכולן מתחילות מאותו מקום, וכל אחת הופכת את היצירה לשלה.
זה דף היומן שלימור יצרה, ואם תלחצו עליו (ובהנחה שעשיתי הכל בסדר) הוא יוביל ליו-טיוב ואל ההדרכה המצולמת…
ואלו הדפים שיצאו לנו:
אביבה:
גילי (הטשטוש של התמונה הוא באשמת הצלמת, AKA אני, ובאשמת השעה…):
אביטל:
מיטל:
ואני:
היה יפה לראות איך לכולנו (חוץ מאביבה, שזה המפגש הראשון שלה) יצאו דפים שונים מהדפים הרגילים שלנו. איך ההכתבה החיצונית של מסכות המסקינג טייפ איווררה את הדפים שלנו ולקחה אותנו למקומות אחרים.
והיה גם כיף, כמובן!
פורים שמח!
לימור
________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו….
כשנשאר צבע בצלחות בסוף הסדנה, אני מורחת אותו באחד מהמיומנים שלי, גם כי חבל לבזבז,
וגם כי ככה יש לי התחלה של דף לפעם הבאה.
אתמול הפכתי דף ביומן כדי למרוח קצת צבע שנשאר וגיליתי שהגעתי לדף האחרון של היומן.
אני, שרק מתחילה מחברות ואף פעם לא מסיימת אותן, הגעתי לסוף היומן???
טוב שאני יודעת שיש עוד דף או שניים בתוכו שעדיין לא סיימתי לגמרי…
חודש: פברואר 2013
מחשבות על בישול ועל אהבה
אני לא נכנסת לדיון על מי היה ולנטיין, וכמה לא חיובי הוא היה, ואם ולנטיינ'ס דיי הוא חג נוצרי.
לדעתי כל סיבה לציין אהבה היא סיבה לשמוח. כן ירבו…
את הבוקר של יום האהבה הזה החלטתי להקדיש לבישול, ועל רקע 88FM שניגן לי מוזיקה טובה, היה לי הרבה זמן למחשבות, שזה מתכון טוב גם לפוסטים שנכתבים לי בראש. הרבה פעמים כשאני ממש כותבת פוסט שלם בראש, זה מרגיש לי כאילו כבר כתבתי אותו, ואז הוא לא באמת מגיע לצאת לאוויר העולם, אבל הנה אני כותבת, באהבה גדולה.
תולדות הבישול
פעם בישלתי הרבה, ממש עד רמת ההפקה – ארוחות שלמות ומושקעות, אירוחים היסטריים ברמת המגוון והמורכבות ואפילו קייטרינג קצר מועד. היו תקופה של אוכל תאילנדי, עם הרבה כוסברה, ג'ינג'ר וחלב קוקוס, תקופות של הידבקות לספר בישול אחד והמון ניסיונות מתוכו – נירה רוסו, אהרוני ושרי אנסקי כיכבו כל אחד בתורו, תקופה מאוד מושקעת של פסטה, בה מכונת הפסטה עשתה כאן שעות נוספות, ואפילו תקופה מאוד מאוד עשירה ברטבים, אחרי סדנה נפלאה שעשיתי בתל אביב.
כשהיינו נשואים חמש עשרה שנה, לפני עשור וקצת, הכנתי לאיש שאני אוהבת ארוחה של חמש עשרה מנות ועוד אחת. היה ערב יוצא דופן ועתיר זיכרונות.
באופן כללי בישלתי לא מעט, למרות שהילדים שלי העדיפו שנים רבות אוכל שגדל בצלופן, ולא פעם מצאתי את עצמי מבשלת אוכל מעניין לשנינו ואוכל משעמם לצאצאים…
בשנים האחרונות, בעיקר מאז שנהייתי עצמאית, הצטמצם הבישול שלי עד מאוד, וגם כשזה קורה הוא הרבה יותר פונקציונלי והרבה פחות הרפתקני. יוצא שדווקא האיש שאיתי מגיח מדי תקופה למטבח לכמה שעות בישול שמפיקות מקרר מלא לשבוע וחיוך מסופק של ה"איש שהאכיל את משפחתו" על פניו.
ומאז שהתחיל החורף אני מרגישה קצת שינוי וקצת צורך לבשל אחרת. אז הכנתי למשל, בפעם הראשונה ובסיוע פעיל של השיריונר, חמין. ובשבתות קרות אני מבשלת בבוקר סיר של דייסה. ויוצא שקצת יותר אני מוצאת את עצמי במטבח.
תולדות האהבה
לאמא שלי יש כל מיני דרכים להראות שהיא אוהבת. אחת מהן היא לצייד אותנו במה שלדעתה אנחנו צריכים.
כשהודעתי שאנחנו מתחתנים היא התחילה לאסוף אצלה בארון "נדוניה". בכל פעם שהיא נתקלה במגבות או במצעים שהתאימו לדעתה, היא קנתה אותם וצירפה לערמה ההולכת וגדלה בארון. אחרי החתונה קיבלתי צידה לדרך שחלקה משמשת אותי עד היום.
גם כשהיא נתקלת באיזה כלי מוצלח למטבח יוצא לנו להתחדש בו. היוצא דופן היחיד לעניין הוא המנדולינה לחיתוך ירקות שהיא סירבה לקנות למי מילדיה, כי לא נותנים במתנה דברים חותכים (-:
אחד מהכלים שהולך איתי כבר הרבה שנים הוא ה schlemmertopf שנראה ממש דומה לזה:
ה claim to fame שלו, כשקיבלתי אותו, היה שכשאופים בו תפוחי אדמה בקליפתם הם יוצאים ממש כמו תפוחי אדמה מהמדורה. יכול להיות שאפיתי בו פעם או פעמיים תפוחי אדמה, אבל הוא משמש בעיקר לתבשילי קדרה עשירים ומנחמים. לפני שבועיים הכנתי בפעם הראשונה בחיי פשטידת רועים, והעונג שבפתיחת מכסה החרס הזה ומציאת האוצר המבעבע שבתוכו היה פשוט מופלא.
אני מאוד אוהבת לבשל בסיר החרס הזה, כי בכל פעם שאני שולפת אותו מהארון ומתחילה למלא אותו בכל טוב, אני נזכרת בזה שאמא שלי אוהבת אותי. ומי לא צריך תזכורת כזו מדי פעם.
אז הערב נשב לשולחן וכשנפתח את הסיר יגיח ממנו חמין ספגטי שגם אותו הכנתי בפעם הראשונה בחיי. השתמשתי בעיקר במתכון של ניקי ב. (שהבלוג שלה קרוי באופן כה הולם "אוכל עושים באהבה") עם קצת השראה מהספר של שרי אנסקי וקצת מרדנות יצירתית. ועל שולחן ארוחת הערב שלנו יתערבבו האהבות שלנו – אמא שלי, אנחנו והילדים, וגם הגעגועים – לפרופסור שנשאר בצבא. ויהיה טעים. ונעים. וחמים. וביחד.
שבכל יום נמצא סיבות לחגוג את האהבה.
לימור
___________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
השיריונר הגיע אתמול הביתה ובשמחת הרבעוש, כשהוא התלבט מה לעשות בערב, הצעתי שנהיה ספונטניים וניסע לראות סרט. לא הרבה יוצא לנו דייט כזה של 1*1, רק שנינו. אז נסענו לראות את "ארגו" ומאוד מאוד נהנינו. גם מהסרט המומלץ וגם מהביחד. איזה כיף!
מחשבות על אוכל ועל אהבה
אני לא נכנסת לדיון על מי היה ולנטיין, וכמה לא חיובי הוא היה, ואם ולנטיינ'ס דיי הוא חג נוצרי.
לדעתי כל סיבה לציין אהבה היא סיבה לשמוח. כן ירבו…
את הבוקר של יום האהבה הזה החלטי להקדיש לבישול, ועל רקע 88FM שניתן לי מוזיקה טובה, היה לי הרבה זמן למחשבות, שזה מתכון טוב גם לפוסטים שנכתבים לי בראש. הרבה פעמים כשאני ממש כותבת פוסט שלם בראש, זה מרגיש לי כאילו כבר כתבתי אותו, ואז הוא לא באמת מגיע לצאת לאוויר העולם, אבל הנה אני כותבת, באהבה גדולה.
תולדות הבישול
פעם בישלתי הרבה, ממש עד רמת ההפקה – ארוחות שלמות ומושקעות, אירוחים היסטריים ברמת המגוון והמורכבות ואפילו קייטרינג קצר מועד. היו תקופה של אוכל תאילנדי, עם הרבה כוסברה, ג'ינג'ר וחלב קוקוס, תקופות של הידבקות לספר בישול אחד והמון ניסיונות מתוכו – נירה רוסו, אהרוני ושרי אנסקי כיכבו כל אחד בתורו, תקופה מאוד מושקעת של פסטה, בה מכונת הפסטה עשתה כאן שעות נוספות, ואפילו תקופה מאוד מאוד עשירה ברטבים, אחרי סדנה נפלאה שעשיתי בתל אביב.
כשהיינו נשואים חמש עשרה שנה, לפני עשור וקצת, הכנתי לאיש שאני אוהבת ארוחה של חמש עשרה מנות ועוד אחת. היה ערב יוצא דופן ועתיר זיכרונות.
באופן כללי בישלתי לא מעט, למרות שהילדים שלי העדיפו שנים רבות אוכל שגדל בצלופן, ולא פעם מצאתי את עצמי מבשלת אוכל מעניין לשנינו ואוכל משעמם לצאצאים…
בשנים האחרונות, בעיקר מאז שנהייתי עצמאית, הצטמצם הבישול שלי עד מאוד, וגם כשזה קורה הוא הרבה יותר פונקציונלי והרבה פחות הרפתקני. יוצא שדווקא האיש שאיתי מגיח מדי תקופה למטבח לכמה שעות בישול שמפיקות מקרר מלא לשבוע וחיוך מסופק של ה"איש שהאכיל את משפחתו" על פניו.
אל תלך לכיוון השביל, חפש היכן אין שביל וצור אחד חדש
כ א ן א י ן ה ת נ צ ל ו ת ע ל כ מ ה ז מ ן ע ב ר …
למרות שכנראה היתה צריכה להיות… (-;
אחת ההתמודדויות שאינה נגמרת מבחינתי בעניין יומן היצירה זה עניין השיחרור, עזיבת התיכנון, ההתמסרות לתהליך.
אני לומדת, ואני מצליחה יותר ויותר, אבל לא תמיד.
ואז באים החיים ומלמדים אותי שיעור נוסף…
לפני כמה ימים ראיתי תמונה מקסימה, אני אפילו לא בטוחה אם זה היה ציור, של ענני גשם נוטפי טיפות, וענן אחד שהפך את הטיפות שלו לבלונים. זה היה על הדרך, בזמן שיטוט ברשת, אולי בפייסבוק, ולא ממש נשאר לי זיכרון ברור, רק תחושה שאני רוצה לזכור את התמונה הזו.
אתמול בערב, בסדנת היומנים, החלטתי לנסות ללכת עם האימאג' הזה ולעשות לו RETAKE או REMAKE או משהו בסגנון.
שמחתי שיש לי כל מיני דפים שכבר הכנתי בהם רקע, כי ככה יכולתי להתחיל ישר בגזירת עננים וטיפות.
אז גזרתי עננים, וניקבתי טיפות, והדבקתי הכל יפה יפה.
הרעיון היה ברור – שלושה ענני גשם וענן אחד יוצא דופן, עם זר בלונים, מה שהתאים למשפט שהיה לי בראש,
משהו בסגנון של "תבחר את הדרך שלך" או "מותר להיות יוצא דופן".
אתם כבר מבינים את הבעיה?
יומן יצירה, זרימה, תהליך…
והנה אני באה עם רעיון ברור וכותרת וכוונות…
ואז החיים התערבו, וברגע שהכל היה מודבק עלה בדעתי לבדוק מה הכיוון הנכון של היומן שלי, והתברר שכמובן שהדבקתי הכל הפוך… עכשיו יש לי ענן גשם אחד צייתן שהולך במסלול שלו, ושלושה עננים עליזים שמעופפים לשחקים עם זר של בלונים… (-;
אולי אני צריכה לכתוב על הלוח 100 פעמים:
בכל מקרה – החלטתי לאמץ את הלקח ולשמוח במה שיצא לי, שנראה ככה:
שבת שלום ויצירה שתהיה לכם!
לימור
______________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו (בעיקר כשלא כותבים במשך חודשיים…)
ביום רביעי עשיתי גיחה לתל אביב על מנת להשתתף בהשקת הספר החדש שאמא שלי תרגמה.
חוץ מהעונג שהיה כרוך בלשמוע את הסופר – יאן פיליפ סנדקר – שהוא מספר סיפורים מחונן, ובפגישה המשפחתית הדי ספונטנית שהיתה לנו, זה גם אומר שאני אוחזת בידי עותק חתום של "מיתרי הלב", המשכו של "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" ואני מתענגת על כל מילה. מומלץ בחום!