חודש: מרץ 2013

אפשר לחשוב שליאת שמעה אותי בחגים הקודמים כשקיטרתי על זה שלהיות עצמאית אומר שלא מקבלים מתנה לחג (וגם אין בוס שייתן ימי חופש, ואין "חבורה" בעבודה לשתות איתה קפה וכאלה, אבל זה מציק רק כשאני במצב רוח לקיטורים…), וקיטרה על זה בעצמה בפייסבוק, תוך זריקת הכפפה וההצעה לעצמאית כמוה שתעשה איתה חילופי מתנות.
 
כשזורקים כפפה, לפעמים מקבלים הרבה יותר ממה שמבקשים, ולאור ההתלהבות שנרשמה הגדילה לעשות נועה שלקחה על עצמה לארגן את שידוכי מבצע "עצמאית במתנה" כך שכל מי שהביעה רצון תזכה לתת ולקבל מתנה לפסח.
 
אני הייתי בשוונג של המיני אלבומים של בנות המצווה, ובכלל מאז שיש לי את ה CINCH החמוד שלי אני רק מחפשת תירוצים לכרוך דברים, אז החלטתי להכין מיני אלבום אביבי, שיכול להתאים לכל אחת.
 
את הבעיה שיש לי עם הכנת אלבום בלי תמונות פתרתי עם הדבקת כיסים שקופים, כך שכל מה שנותר למקבלת הוא להשחיל תמונות לאלבום במקום הכרטיסיות ששמתי שם.
 
***לפני שלב התמונות, הערה פרטית לאמא שלי – מה שתראי לא אומר שאת צודקת במה שאמרת לפני חצי שעה…***
 
ואני מקווה שהפעם התמונות תישארנה במקום שנועד להן…
 















 
עושה אביב בלב, נכון?
 
_______________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
למרות כל מה שאמרתי למעלה – להיות עצמאית, לעשות את מה שנכון לי, זה הכי בעולם.
אפילו בלי מתנה לחג…
 
 

****ארבע פעמים ערכתי את הפוסט הזה (ופעם אחת אפילו מחקתי חצי בטעות) בניסיון לגרום לתמונות להישאר במקומן. התייאשתי. תניחו שהתמונות באמצע הפוסט…***
 
זה התחיל בפוסט בדף הפייסבוק של אורלי וגיא:
הייתי באמצע יום לימודים, אבל תוך כדי שלחתי מייל והצעתי להכין אלבומים ברכות עבור הבנות.


זה היה סביב "יום המעשים הטובים" ולמרות שהקונספט של יום המעשים עצמו בעייתי בעיני, הרי שעם עשיית מעשים טובים אין לי שום בעיה…
 
אז אחרי שקיבלתי אישור שהרעיון טוב, ואת שמות הבנות (שש בסופו של דבר, ולא שבע), ישבתי לעבודה.
 
האלבומים בנויים על בסיס שאריות דופלקס וגודל הדפים בהם הוא 15*19. בכל אלבום יש שמונה כפולות שמיועדות לכתיבת ברכות, וכמובן כריכות – קדמית ואחורית, וכל אחד מהאלבומים הוא בצבע אחר – היו שניים סגולים, שניים ורודים ושניים צהובים-כתומים.
 
כמובן שלא צילמתי את כל הכפולות, אבל הנה תמונה קבוצתית של האלבומים וכמה מהכפולות הפנימיות, לטובת מי שמחפשים רעיונות לספרי אורחים:
 
 
האלבומים נמסרו במסירה אישית יום לפני האירוע והתקבלו בשמחה גדולה, ולי היה (ועדיין) כיף שיכולתי לתת יד ופיסה קטנה מהלב לשש הבנות החוגגות.
 
ורק כמה ימים אחרי, כשראיתי את הפוסט בפייסבוק של יפית כחלון מ"חלום ילדות", שגם היא לקחה חלק בנדיבות, התחילו לעלות בי הרהורי כפירה…
 
יפית פירסמה את מכתב התודה שקיבלה משרון המדריכה ובו רשימת כל מי שלקח חלק ותרם בנדיבות עצומה ורבה:
וזה באמת מחמם את הלב להיות חלק מזה, אבל מצד שני אני לא יכולה לחשוב על כל אותם ילדים שאין להם שרון שכזו שתארגן, ושתגיע לאורלי וגיא, והצורך שלהם לא מקבל תהודה שכזו. ואני לא יכולה שלא לתהות אם כל הנדיבות העצומה הזו לא יכלה להתחלק על יותר ילדות (וילדים).


 
סתם תהייה, אין לי תשובות.
רק איחול – שתמיד נוכל לתת בלב שמח.
 
 
 
__________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו (-:
אתמול פירגנתי לעצמי חופש ונסעתי למקום שבו, כמו במנהרת זמן, אני מייד הופכת בחזרה לתיכוניסטית – כנס עולמות.
שמעתי ארבע הרצאות מצויינות, השתתפתי בסדר החובבים הקהילתי, פגשתי את לאה (ועזרתי לה להאריך את רשימת ה MUST READ שלה), צחקתי המון במופע האינטראקטיבי "המסע אל הר החורבן האפל (של האבדון!) ואפילו אכלתי המבורגר עם הפרופסור, שממש זכר מתי יש לי חור בלו"ז…
היה ממש ממש כיף!

יותר מארבעים שנים חלפו מאז היום ההוא בו נהיינו משפחה מחוברת – האיש שבחר להיות אבא שלנו (הוא בטוח בחר קודם כל להיות האיש שלה, אבל את זה אני רואה בעיניים של היום, לא של אז) והביא איתו שלושה ילדים, ואמא שלי, שבאה איתנו. לא בדיוק משפחת בריידי, אבל אתם מבינים את הרעיון…
 
יותר מארבעים שנים, ועדיין יש אנשים ששואלים – אז מי שלו? ומי שלך? ה"שלנו" די ברור – זה אחי הקטן… הקונצנזוס, כמו שהוא מתייחס אל עצמו לפעמים בחיוך.
 
ואני, שמבחינתי כל העניין הזה הוא NON ISSUE, עד כדי כך שיש אנשים שמכירים אותי הרבה זמן, ורק במקרה העניין עולה פתאום, לא מסוגלת בכלל להבין את השאלה הזו.
 
בשבוע שעבר, סביב דיונים בעניין ליל הסדר, עלה אצלנו בלימודים ההבדל בין קשר דם לקשר גורל.
 
ואתמול, באופן כל כך הולם וכל כך במקום בשבילי, כתבה על זה אורית המדהימה, טוב ונכון ומהלב הרבה יותר ממה שאני יכולה, אז לכו ותקראו מה יש לה לומר.
 
מבחינתי אין בכלל שאלה, האבא האמיתי שלי, זה שאליו אני מתגעגעת, זה שבפניו הייתי רוצה להשוויץ בילדים שלי ובהישגים שלי, זה שאיתו הייתי רוצה כל כך לשבת לעוד צלחת של אוכל מפנק, זה האבא שגידל אותי ולא האיש שתרם לי תרומה גנטית (לא מוצלחת מדי, יש לציין…).
 
וכל מה שיש לי עוד לומר בנושא הוא – תגידו להם שאתם אוהבים אותם, לאמיתיים שלכם.
 
לימור
 
____________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
ביום חמישי הקרוב נעביר (אני וחברי ללימודים) שני ערבי לימוד לקראת ליל הסדר, בתקווה שמי שיגיע לחוות איתנו יוכל להכניס עוד משמעות ועניין לליל הסדר שלו. הערבים יתקיימו בזכרון יעקב ובתמרת, ואתם מוזמנים להתקשר אלי 054-4626765 כדי לקבל עוד פרטים.
 
מבטיחה לחלוק כאן חוויות וטיפים.

פוסט זה מוגש כשרות לציבור, בעיקר לציבור שהוא אמא שלי…
 
אמא שלי, נטולת הבלוג, ממש ממש רוצה שהעולם ידע שהעולם ידע כמה ההצגה "איש קטן מה עכשיו?" של הקאמרי נפלאה, אבל אין לה בלוג, כאמור, אז הנה אני מספרת לכם.
 
למי שעדיין לא יודע, אמא שלי מתרגמת ספרים, בעיקר מגרמנית.
קוראים לה יוספיה סימון והחיים הביאו לידיה כמה ספרים מוצלחים ממש* לתרגום, כאלו מהסוג שמככב זמן רב ברשימות רבי המכר וזוכה לקוראים, התייחסויות וגם למחזות בתיאטרון.
 

את ההצגה אמא שלי זכתה לראות אתמול, אחרי שנתנה בתיאטרון הרצאה על הנס פאלאדה. אני, לצערי, לא יכולתי להצטרף כי בימי רביעי אני לומדת, אז אצטרך לחכות להזדמנות אחרת כדי לצפות בהצגה.


 
בכל אופן, גם אתמול בערב וגם הבוקר שמעתי מאמא שלי עד כמה נהנתה ועד כמה ההצגה הזו היא בין ההצגות הטובות שראתה (והיא ראתה לא מעט) ועד כמה נפלאה עבודת ההעברה של הספר אל התיאטרון (וגם עד כמה איתי טיראן מקסים…). מאחר שאני עדיין לא ראיתי את ההצגה, אני סומכת על המילים שלה וממליצה גם לכם ללכת ולצפות.  
 
* ואם בספרים נפלאים שהיא תרגמה עסקינן, אל תפספסו את "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" והמשכו "מיתרי הלב" שכתב יאן פיליפ סנדקר, ועוד יותר מזה אל תפספסו את "ליאון ולואיז" שהוא בעיני הספר הכי מקסים שהיא תרגמה (כתב אלכס קאפוס).
 
שיהיה לכם יופי של יום!
לימור