***לפני שאני מגיעה לנושא של הפוסט הזה – יש לי הערה מוסגרת, כי אמרו לי שצריך לשלוח את הבקשות לעולם…
בתור הבלוגרית המהוללת שאני (NOT) תיבת הדואר שלי מלאה בהודעות לעיתונות ובהזמנות לאירועי השקה. מכיוון שכל היח"צנים למיניהם עדיין לא ממש הבינו את עניין הבלוגרים, רוב ההודעות שאני מקבלת בלתי רלוונטיות בעליל. מזכרוני אני שולפת בקלות ענייני דלתות (והרבה, ממש מרתק כמה התחום הזה מפותח…), שיש, פסקי דין שונים בענייני משפחה וגם תכשיטים (ואני סרבנית תכשיטים ידועה, למרות שאני מבטיחה לא לעקם את האף אם מישהו יקנה לי אחת מהשרשראות הקסומות של שרי גלסמן…). יום אחד כל היח"צנים האלו יבינו שכדאי לבדוק מה בדיוק תחומי העניין של בלוגרים, ואולי אפילו איפה הם גרים…
אבל יש לי חלום קטן.
חלום שאומר שיום אחד אקבל הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה. הצעה שתחייב אותי לציין בפוסט שלי "כותבת בלוג זה היתה אורחת של…".
עד יום שישי האחרון זה היה חלום ממש כללי. הייתי מוכנה להתפשר על ספא מפנק איפשהו או מלון בוטיק כלשהו וכנראה בגלל שהבקשה שלי לא היתה מספיק ברורה זה נשאר בגדר פנטזיה…
אבל ביום שישי נפל דבר. המאמן ואני נסענו להופעה במלון הסקוטי בטבריה, וברגע שנכנסנו לתוך מתחם המלון היו ברורים לנו שני דברים –
שלכאן אנחנו רוצים לחזור כאורחים, ושאין סיכוי שנוכל להרשות זאת לעצמנו…
אז עכשיו אני שולחת ליקום בקשה הרבה יותר ברורה…***
אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום…
כבר כתבתי כאן כמה אני אוהבת את אריאל הורוביץ, אז די ברור למה התלהבתי כשראיתי פרסום על זה שהוא יופיע במלון הסקוטי בטבריה (קל"ב) במופע משירי הדיסק החדש שלו "הגיבורים שלי" ובו ישיר גם שירים נוספים שלו ויספר על מאחורי הקלעים של השירים.
בערך שבוע לפני המופע עליתי בלילה על התוכנית "משמר לילה" בגל"צ, שהוקדשה לרב פרומן ז"ל, וכמעט בסוף השעתיים, בשתיים לפנות בוקר, אריאל הורוביץ שר את השיר שכתב על הרב פרומן, והיה לי ברור עוד יותר שאני שמחה על ההחלטה להזמין כרטיסים.
כמו שאפשר היה להבין מהפתיח לפוסט הזה, אף פעם לא היינו במלון הסקוטי (למרות שכבר קיבלנו המון המלצות על ארוחת הבוקר המהממת שלהם…) ולפיכך לא ידענו למה לצפות, והיתה לנו הפתעה נעימה לגלות עד כמה המופע אינטימי. לדעתי היו באולם הקטן בו ישבנו משהו כמו ארבעים איש, חלקם אורחי המלון וחלקם, כמונו, באו במיוחד.
והמופע אכן היה אינטימי ובגובה העיניים. רגע אחרי הפתיחה (עם "רנה" המקסימה) בא ה"וידוי", שבו אמר הורוביץ שהוא בעצם משתמש בנו לנסות את שירי האלבום החדש לפני מופע ההשקה שיתרחש בששה במאי בזאפה תל אביב, עם נגנים (ולפי האתר של זאפה גם עם ברי סחרוף), אבל האמת היא שאני ממש אהבתי את האינטימיות הזו, נטולת הנגנים והפוזה.
אריאל הורוביץ מספר סיפורים ועושה זאת היטב, בעברית עשירה, כשמבין השורות אפשר להבחין בעין החדה שלו, בהומור וגם בביקורת החברתית שהוא אינו חוסך מאיתנו. זו לא מוסיקת רקע, כזו שמקשיבים לה בזמן שעושים דברים אחרים, חלק מהשירים מציעים מסע מעניין, ולשמוע את מה שעומד מאחורי השירים מוסיף להם עוד נופך
גם האולם שבו ישבנו עשה חסד עם המוזיקה (אני לא יודעת אם יש לו שם, אבל הוא היה ליד הבר הסקוטי, זה שהכפיל את עלות הכרטיסים שלנו בזכות כוס הויסקי השווה שקניתי לאהוב לבי…).
אני אוהבת להסתכל מסביבי על אנשים, והיה נעים לראות איך השירים מקרבים בין בני זוג, איך בשורות המרגשות או בשירים המוכרים ידיים מתחברות ליחד אינטימי.
ורק תלונה אחת היתה לי, שנגמר לי מהר מדי.
הייתי מוכנה לשבת עוד שעה ולהתמוגג.
אז לפני שאשאיר אתכם עם שיר, שתי המלצות:
אריאל הורוביץ מוביל יחד עם אנוש את פרוייקט "האני האחר" בו תלמידים מצטיינים ברימון מלחינים שירים של אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית. לדעתי זו כבר השנה הרביעית שבה זה קורה. בשני במאי יעלה המופע ובו שירי השנה הזו במרכז עינב בתל אביב.
ומופע ההשקה של הדיסק יתקיים, כאמור, בשישה במאי בזאפה תל אביב.
תכננתי לשים לכם שיר רציני, עם ביקורת חברתית, אבל בא לי לאהוב.
אז הנה רומנטיקה במיטבה, גם היא מהדיסק החדש:
________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
יש מקומות שיודעים לתת שרות.
אתמול קיבלתי טלפון ממנהלת האירועים של המלון הסקוטי.
היא לא היתה במופע ומישהו אמר לה שהיה זוג שהגיע במיוחד למופע ויצא מאוכזב.
אז היא התקשרה לכל מזמיני הכרטיסים לוודא את שביעות רצונם.
ככה נותנים שירות.
חודש: אפריל 2013
ותודה לריבי שהביאה אותי עד הלום
לחברה אהובה שלי נולד נכד חמוד ומשמח.
כבר מהרגע בו נודעו לי החדשות המשמחות על כך שהוא בדרך, התחלתי לפנטז על המתנה שאכין לכבודו. התוכנית הייתה להכין שמיכת טלאים, בייחוד לאור זה שעד עכשיו הכנתי שמיכות כאלו בעיקר לבנות, והרעיון לעבוד עם "צבעי בנים" קסם לי, אבל אז סיפרה לי הסבתא שבדרך על כל ההכנות שעושה אמו של התינוק הצפוי, והיה לי ברור שהוא צפוי להיות ילד עטוף באהבה ובשמיכות.
אז נדרש רעיון אחר.
הרבה הרבה ספרים עברו ביני לבין הסבתא של התינוק (כולל אחד שהיא כתבה ואני ערכתי) ומאחר ואני אוחזת בעוד חברה מופלאה ואלופה בתפירת ספרי תינוק, החלטתי שספר הוא רעיון הולם.
למזלי בדיוק ביקרתי את ריבי שהראתה לי איך הספרים נראים בשלב התפירה וגם נתנה לי המון טיפים מעולים. לפיכך, כל הפשלות והעובדה שדפי הספר אינם באותו גודל והסרטים בולטים ממנו החוצה, הם לגמרי באחריותי…
הרעיון הוא שלספר יהיו כל מיני מרקמים נעימים, אז משולבים בו בד פיקה, בד מינקי, סרטי בד שונים, פשתן, בדי כותנה, לבד ורקמה.
ולפני התמונות, שלב התובנות, כדי שאזכור לפעם הבאה:
1. הפשתן נוטה להיפרם בקצוות בזמן שרוקמים עליו, אז עדיף להתחיל מחתיכה גדולה יותר מהנדרש.
2. הרקמה מעוותת את הבד. מעניין אם טבעת רקמה היתה עוזרת במקרה הזה?
3. ריבועים בגודל 15*15 הם ממש קטנים, אז כדאי לא להגזים עם מה ששמים עליהם (ע"ע הסרטים שחורגים בגודלם מגודל הספרון)
4. המכונה שלי לא רוצה לתפור עשר שכבות בד, גם ביד זה יצא די עקום. פרפקציוניזם זה לא כאן (כי אחרת גם תיסכול זה כאן)
ועכשיו לתמונות:
ואני מאחלת לסבתא תמי שיונתן יגדל לאהוב ספרים כמוה!
מזל טוב
_____________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
אתמול בערב, באופן ממש מפתיע, אחותי הודיעה לי שליום ההולדת שלי (שמתקרב בצעדי ענק)
היא נותנת לי את סדנת הדיוקן העצמי עליה פינטזתי בפייסבוק.
המתנה המושלמת, ולגמרי משהו גדול וטוב!
תודה מיריתי.
בשירות הדואר
בבית הספר של הנסיכה יש תוכנית העשרה שנקראת "מאמירים". היא הרחבה של תוכנית "אמירים" של משרד החינוך שהיא תוכנית מצטיינים, והייחוד של התוכנית אצלנו בבית הספר הוא שכל הילדים זוכים ללמוד בה, לא רק המצטיינים.
אלו קורסים חצי שנתיים ברובם, בקבוצות קטנות, וברמת העמקה אחרת מזו שמגיעים אליה בשיעורים הרגילים.
בשנים קודמות, כשהתאים לי ללמד, העברתי במסגרת הזו קורסים לעיצוב אלבומים בכיתות ה-ו (ואתם חייבים להודות שבית ספר שלומדים בו עיצוב אלבומים הוא בית ספר שווה במיוחד…)
השנה, כשאני לא מלמדת, אפרת החברה שלי ביקשה שאבוא לבקר בקורסים שלה כ"אמן אורח".
הוותיקים בבלוג יכולים אולי להבין את הקושי שלי לחבר את תפקיד האמן עם עצמי, אבל מאחר שאני משתפרת בנכונות להתייחס לחלק ממה שאני עושה כאמנות (אמנות פלסטית. על אמנות תשומת הלב קל לי יותר לקבל קרדיט) הסכמתי.
במחצית הראשונה עוד הייתי זהירה יותר ונשארתי בתחום הנוחות שלי עם סקראפבוקינג, ומכיוון שנושא הקורס הוא יצירה בהשראת אמנים דיברתי על השראה, העתקה ומה שביניהם והפרוייקט שהבנות עשו (בנות, בנות, הקורסים האלו תמיד מלאים בנות…) היה כרטיס ברכה בהשראת כרטיס שאני עיצבתי.
הפעם תפסתי קצת יותר אומץ, שנבע בין היתר מזה שכשאפרת דיברה איתי בדיוק התפרסם סיפורו של בית הדואר הקטן מורמונט… החלטתי שאני רוצה להכיר לבנות את הנושא של MAIL ART וגם לתת להן הזדמנות לקחת חלק בפרוייקט שכזה.
התייעצתי עם חגית, המנטור שלי לכל מה שהוא ^&)^*(%#@ (חיפשתי מילה מתאימה שתשלב יצירתיות ואמנות דואר ומיקסד מדיה ועין אחרת ובכלל. לא מצאתי…). חגית הזכירה לי שהדור הזה לא ממש מכיר דואר ונתנה לי כמה רעיונות מצויינים.
שבוע לפני מועד המפגש המתוכנן (בסוף הוא נדחה בשבוע, אז זה יצא שבועיים לפני) הבנות קיבלו מכתב קטן במעטפה מעוצבת, עשויה נייר צבעוני מז'ורנל, שנראו ככה (לא צילמתי את המעטפות עם השמות הכפולים, אלו שכללו שם משפחה):
הנוסח של המכתב היה:
שלום,
בעוד שבוע ניפגש לשיחה על אמנות.
את יכולה לנחש על מה נדבר?
גם אם לא – אני יכולה להבטיח לך שיהיה מענין ויצירתי ושתכירי תחום חדש של אמנות.
כן – לא רק נדבר. גם ניצור…
את מוזמנת להביא איתך מהבית מדבקות וניירות מעניינים אותם תוכלי לשלב ביצירה שלך.
איזה כיף שניפגש!
בכוונה לא חתמתי על המכתב, וזה אכן עורר את הסקרנות שלהן (חלק מהן יצאו למחקר אצל בנות הקורס מהמחצית הקודמת…והנסיכה הפרטית שלי שמרה על הסוד בנאמנות).
המפגש עצמו התחיל בסיפור האישי שלי, איך בכלל הגעתי לעשות מה שאני עושה, ואז עברתי לספר להם על MAIL ART. הבאתי דוגמאות של דברים שאני קיבלתי בדואר (כמו העטיפה המהממת שבתוכה חגית שלחה לי ספר) וגם של ספרים שהם מכירות – ספרי פליקס – ושהן לא מכירות – שלישיית הספרים המופלאה של גריפין וסאבין, וגם היומנים שלי שפעם ראשונה אני משוויצה בהם ככה.
אחרי זה סיפרתי להן על סניף הדואר בוורמונט והראיתי להן קמצוץ מהגלויות שהגיעו אליו בינתיים (כשפגשתי אותן, לפני חופש פסח, כבר היו למעלה מאלף גלויות סרוקות), ואז התחלנו לעבוד.
בגלל שבגיל הזה ממש קשה להן ליצור בלי תכנון, ניסיתי לעקוף את זה בזה שהן יצרו על דף גדול, בידיעה שאחר כך נחתוך אותו. לצערי הדפים שהכינו לי היו גדולים מה A4 המתוכנן, אז לא יכולתי לחתוך לארבע גלויות זהות שמהן הן תבחרנה אחת, ונאלצנו לבחור כבר בשלב החיתוך איזה חלק מהדף יהפוך לגלויה, אבל בסך הכל זה זרם יפה ועכשיו יש לי ביד אוסף גלויות שמחר (אני מקווה) יצא בדרך לוורמונט…
בגלל שבית הספר חרד (ובצדק) לפרטיות התלמידות, הגלויות נשלחות עם הכתובת שלי (וגם לא יכולתי להעלות לכאן את התמונות המקסימות שאפרת צילמה במהלך השיעור) אז הכנתי כיתוב עבור כל הגלויות, כך שיהיה ברור שהגיעו מאותו פרוייקט (ואני גם מתכננת לכתוב לג'יין ולבקש ממנה שתענה לכל הבנות במרוכז, למרות שהזהרתי אותן שסביר שלא תקבלנה תשובה):
וכיוון שיש בכיתה שלהן ילדה אחת שאני אחראית עליה, אז הנה שני צידי הגלויה שלה, לא בגלל שהיא הילדה שלי, אלא בגלל "כתב הגזר" שהיא המציאה והיתה כל כך מרוצה בגללו:
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
יש דפי פייסבוק שגורם לי אושר לגלות.
הנה אחד כזה