***לפני שאני מגיעה לנושא של הפוסט הזה – יש לי הערה מוסגרת, כי אמרו לי שצריך לשלוח את הבקשות לעולם…
בתור הבלוגרית המהוללת שאני (NOT) תיבת הדואר שלי מלאה בהודעות לעיתונות ובהזמנות לאירועי השקה. מכיוון שכל היח"צנים למיניהם עדיין לא ממש הבינו את עניין הבלוגרים, רוב ההודעות שאני מקבלת בלתי רלוונטיות בעליל. מזכרוני אני שולפת בקלות ענייני דלתות (והרבה, ממש מרתק כמה התחום הזה מפותח…), שיש, פסקי דין שונים בענייני משפחה וגם תכשיטים (ואני סרבנית תכשיטים ידועה, למרות שאני מבטיחה לא לעקם את האף אם מישהו יקנה לי אחת מהשרשראות הקסומות של שרי גלסמן…). יום אחד כל היח"צנים האלו יבינו שכדאי לבדוק מה בדיוק תחומי העניין של בלוגרים, ואולי אפילו איפה הם גרים…
אבל יש לי חלום קטן.
חלום שאומר שיום אחד אקבל הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה. הצעה שתחייב אותי לציין בפוסט שלי "כותבת בלוג זה היתה אורחת של…".
עד יום שישי האחרון זה היה חלום ממש כללי. הייתי מוכנה להתפשר על ספא מפנק איפשהו או מלון בוטיק כלשהו וכנראה בגלל שהבקשה שלי לא היתה מספיק ברורה זה נשאר בגדר פנטזיה…
אבל ביום שישי נפל דבר. המאמן ואני נסענו להופעה במלון הסקוטי בטבריה, וברגע שנכנסנו לתוך מתחם המלון היו ברורים לנו שני דברים –
שלכאן אנחנו רוצים לחזור כאורחים, ושאין סיכוי שנוכל להרשות זאת לעצמנו…
אז עכשיו אני שולחת ליקום בקשה הרבה יותר ברורה…***
אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום…
כבר כתבתי כאן כמה אני אוהבת את אריאל הורוביץ, אז די ברור למה התלהבתי כשראיתי פרסום על זה שהוא יופיע במלון הסקוטי בטבריה (קל"ב) במופע משירי הדיסק החדש שלו "הגיבורים שלי" ובו ישיר גם שירים נוספים שלו ויספר על מאחורי הקלעים של השירים.
בערך שבוע לפני המופע עליתי בלילה על התוכנית "משמר לילה" בגל"צ, שהוקדשה לרב פרומן ז"ל, וכמעט בסוף השעתיים, בשתיים לפנות בוקר, אריאל הורוביץ שר את השיר שכתב על הרב פרומן, והיה לי ברור עוד יותר שאני שמחה על ההחלטה להזמין כרטיסים.
כמו שאפשר היה להבין מהפתיח לפוסט הזה, אף פעם לא היינו במלון הסקוטי (למרות שכבר קיבלנו המון המלצות על ארוחת הבוקר המהממת שלהם…) ולפיכך לא ידענו למה לצפות, והיתה לנו הפתעה נעימה לגלות עד כמה המופע אינטימי. לדעתי היו באולם הקטן בו ישבנו משהו כמו ארבעים איש, חלקם אורחי המלון וחלקם, כמונו, באו במיוחד.
והמופע אכן היה אינטימי ובגובה העיניים. רגע אחרי הפתיחה (עם "רנה" המקסימה) בא ה"וידוי", שבו אמר הורוביץ שהוא בעצם משתמש בנו לנסות את שירי האלבום החדש לפני מופע ההשקה שיתרחש בששה במאי בזאפה תל אביב, עם נגנים (ולפי האתר של זאפה גם עם ברי סחרוף), אבל האמת היא שאני ממש אהבתי את האינטימיות הזו, נטולת הנגנים והפוזה.
אריאל הורוביץ מספר סיפורים ועושה זאת היטב, בעברית עשירה, כשמבין השורות אפשר להבחין בעין החדה שלו, בהומור וגם בביקורת החברתית שהוא אינו חוסך מאיתנו. זו לא מוסיקת רקע, כזו שמקשיבים לה בזמן שעושים דברים אחרים, חלק מהשירים מציעים מסע מעניין, ולשמוע את מה שעומד מאחורי השירים מוסיף להם עוד נופך
גם האולם שבו ישבנו עשה חסד עם המוזיקה (אני לא יודעת אם יש לו שם, אבל הוא היה ליד הבר הסקוטי, זה שהכפיל את עלות הכרטיסים שלנו בזכות כוס הויסקי השווה שקניתי לאהוב לבי…).
אני אוהבת להסתכל מסביבי על אנשים, והיה נעים לראות איך השירים מקרבים בין בני זוג, איך בשורות המרגשות או בשירים המוכרים ידיים מתחברות ליחד אינטימי.
ורק תלונה אחת היתה לי, שנגמר לי מהר מדי.
הייתי מוכנה לשבת עוד שעה ולהתמוגג.
אז לפני שאשאיר אתכם עם שיר, שתי המלצות:
אריאל הורוביץ מוביל יחד עם אנוש את פרוייקט "האני האחר" בו תלמידים מצטיינים ברימון מלחינים שירים של אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית. לדעתי זו כבר השנה הרביעית שבה זה קורה. בשני במאי יעלה המופע ובו שירי השנה הזו במרכז עינב בתל אביב.
ומופע ההשקה של הדיסק יתקיים, כאמור, בשישה במאי בזאפה תל אביב.
תכננתי לשים לכם שיר רציני, עם ביקורת חברתית, אבל בא לי לאהוב.
אז הנה רומנטיקה במיטבה, גם היא מהדיסק החדש:
________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
יש מקומות שיודעים לתת שרות.
אתמול קיבלתי טלפון ממנהלת האירועים של המלון הסקוטי.
היא לא היתה במופע ומישהו אמר לה שהיה זוג שהגיע במיוחד למופע ויצא מאוכזב.
אז היא התקשרה לכל מזמיני הכרטיסים לוודא את שביעות רצונם.
ככה נותנים שירות.