חודש: אוגוסט 2013

 
גבוהה, בוגרת ומאוד נסיכותית היא עלתה לכיתה ו'.






ומה בילקוט?
 
באמצע החופש בערך היא החליטה שהיא רוצה לעצב לעצמה את המחברות.
 
מזה זה התחיל:



וככה זה נראה עכשיו (הצילומים באחריות הנסיכה, נעבוד על הנושא…)



















ואתמול בערב, כשהיא היתה אמורה להתקלח וללכת לישון, מצאתי אותה עסוקה בהשחלת סרטי בד מנוקדים לתיקיות חזית שקופה הייתי מרגישה ממש מיותרת (גם את אלבום הבת מצווה היא מכינה לעצמה), אבל אז היא התעייפה והרשתה לי לקשט לה את מחברת המילון…





שנה נהדרת שתהיה לה, צבעונית ויצירתית בדיוק כמוה!
 
_________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
זיכרונות בהחלט נופלים לקטגוריה של דברים טובים.
הבוקר נזכרתי שלפני 16 שנים, כשהשיריונר עלה לכיתה א' והיינו ממש חדשים ביישוב, הוא חשש שלא ידע באיזה מהמעברים בין הבתים לרדת אל הבית (גרנו אז ביחידת דיור של אחד מהבתים) אז קשרנו סרט לעץ הקרוב לשביל, שיהיה לו לסימן.
 
ועכשיו, הוא כבר כמעט בן 23, מתקרב לשיחרור מהצבא ומתחיל לארגן לו שבילים חדשים בחיים, כאלו שלא דורשים סרט צבעוני כדי לזהות. ועוד מעט, חוץ מדירה ועבודה, הוא יזדקק גם לכינוי חדש (-: איך שהחיים עוברים להם מהר.

מחר הראשון לספטמבר.
 
אה…לא.
 
מחר היום הראשון ללימודים…
 
יש כל מיני סוגים של קסמים.
יש קסמים שבשבילם צריך שרביט, מילות קסמים ורגלי צפרדעים – והם יוצאיםמכושפים.
יש קסמים שבשבילם צריך מרשם מוצלח, חומרים משובחים וזמן – והם יוצאים טעימים.
ויש קסמים שבשבילם צריך כישרון, אהבה וכבוד לקהל היעד – והם יוצאים קסומים בדיוק במידה הנכונה.
 
קסם כזה הוא "ענן על מקל". רינת הופר כתבה ואיירה, דידי שחר הלחין (כמעט הכל) וירדן בר כוכבא, עידן אלתרמן, טל בלכרוביץ ודידי שחר מבצעים.
 
16 רצועות שגרמו לנסיכה ולי לחייך כל הדרך מנשר עד ברלב, כשהתלונות היחידות שלנו הן שהרצועות קצרות, והיינו שמחות אם היו פי שתיים מהן…
 
ויש עוד סוג קסמים.
קסמים של מורות (ומורים).
בשביל קסמים שכאלו צריך מהמרכיבים שכבר הזכרתי – זמן, אהבה, כבוד וקצת מילות קסמים, 
ובעיקר יכולת ורצון לראות, לאהוב ולהיות שם בשביל כל הילדים – הגבוהים והנמוכים, העצובים והשמחים, הרגועים והתוססים, המחבקים והדוקרים והכי הכי – היוצאים מהקווים –
 





 
מאחלת לכל הילדים שיצאו מחר ללימודים שימצאו מולם מורה-קוסמת שכזו,
ולכל המורות – שנה נהדרת, שתצא לכם קצת מהקווים!
 
_____________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
את יום הכיף לסגירת החופש הגדול עשינו הנסיכה ואני אתמול.
החיוך הראשון היה לגלות שהמכנסיים המקסימים בפוקס הם בשבעים אחוז הנחה, מה שעשה את קניית הזוג התאום שלהם החלטה קלילה.
החיוך השני היה כשמצאתי את עצמי מצדיקה לנסיכה למה זה בסדר שאקנה לה גם את הג'ינסים, עכשיו שהיא סוף סוף מוכנה ללבוש ג'ינסים, אפילו שהם לא בהנחה…
והחיוך השלישי – האושר שלה על השלל שהגיע איתנו הביתה. איזה כיף לגדל ילדה שכל כך שמחה בחלקה!

קודם כל להזכיר – אתן עדיין יכולות להגיש מועמדות לקבלת יומן שנתי של POINTS OF YOU – ספרו לי למה אתן הכי ראויות לקבל אותו…


ובעניין הציורים מהפוסט הקודם –
אמא שלי ישר זיהתה את החיה השלישית שציירתי – זה הרי אִישַפִּירִית בשיעור בלט…
 




 
והיא עוד הגדילה לעשות, וגילתה שהעתיקו אותו (קצת הפוך) כשיצרו את פסל השלום העולמי שהוצב בחיפה…
 



 
שלי יותר צבעוני…
 
וכל הציורים האלו (הם ממשיכים…) הזכירו לי משהו שכבר שנים לא זכרתי. 
לאמא שלי היתה חברה שהיתה מציירת חרקים דמיוניים מדהימים. לדעתי קראו לה פנינה גניון.
חיפשתי ברשת ואכן מצאתי אמנית חיפאים בשם הזה, אבל ממש אין כמעט מידע אודותיה, והעבודות הבודדות שכן מצולמות הן בסגנון אחר לגמרי מהזכור לי. מסתבר שלא הכל יש ברשת…
 
________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
אתמול נתתי לכמה אנשים מאוד לא סקראפיים הזדמנות להכין אגרות שנה טובה.
היה כיף לראות איך הם מתמכרים לניירות, לצבעים ולוושי טייפ, והכי כיף היה לצפות בהנאה שלהם מהתוצרים שיצאו להם.
לשמח אנשים.
זה מה שמשמח אותי.
 
ערב נעים!
לימור

יש כמה אקסיומות בחיים שלי.
אחת מהן היא שאני לא יודעת לצייר.
באמת.
גם הבוקר זה קרה, ילדה בסדנה ביקשה ציור של תפוח. תפוח? מה הבעיה בתפוח?
אז זהו, שגם תפוח שאני מציירת לא ממש נראה תפוח.
אז אני לא יודעת לצייר.
ואמרתי (וכתבתי) את זה לא פעם.
 
ואפילו שאמרו לי המון פעמים שזה לא נכון ושכל אחד יכול לצייר – לא השתכנעתי.
((נו טוב, גם אמרו לי מלא פעמים שאבנים בכליות מגיעות מייסורי כליות, ושאם רק אסכים להאמין במרפאים שאמאניים ובעשבים בעלי כוח אז הן תעבורנה לי מעצמן, אז אמרו…))
 
ובשנה האחרונה אני עוקבת אחרי הפוסטים של חגית בנושא, ורואה איך אצלה מתחזק השריר הזה של הציור ועדיין לא משתכנעת שגם אצלי זה יכול לקרות. השתכנעתי שלה יש כישרון שהיא פשוט לא זיהתה קודם, אבל אני? אין שום קשר בין מה שיש לי בראש לבין מה שיוצא תחת האצבעות שלי.
 
ביום חמישי חגית כתבה על קרלה סונהיים שלא היכרתי קודם, ואיזה כיף לפגוש את הציורים המקסימים שלה!
 
חגית הפנתה אל ההדרכות המגוונות של קרלה ואני הראיתי לנסיכה את ההדרכה של איך לצייר פיל צבעוני. ברור שהראיתי לנסיכה – היא, שמציירת, יכולה להפיק תועלת מהדרכה של "איך לצייר…"
 
אבל אני?
 
ואז, בשישי בערב, דגדגו לי האצבעות.
 
אין לי הרבה חומרי יצירה בבית, רובם בסטודיו, אבל מצאתי מחברת חלקה ישנה של הנסיכה, ועט שחור, ואת קופסת עפרונות האינקטנס שלי והתחלתי לשחזר את מה שזכרתי מההסבר של קרלה.
 
שירבטתי עם עיפרון, וכיוון שמה שהיה לי בראש זה פיל, אז כיוונתי לזה שיהיו לו חדק, רגליים וזנב. בשרבוט השלישי החלטתי שזה בכיוון והתחלתי לעבור על הקווים שאהבתי יותר עם העט השחור ולעבות את חלקם.
 
אחרי שהייתי מרוצה מכל השחור הזה צבעתי עם צבעי העיפרון ואז עברתי עליהם עם מים.
 
וישר השווצתי בפייסבוק בפיל שלי!
 


ואז הבנתי משהו.
זה נכון שאין קשר בין מה שאני רואה בעיני רוחי לבין מה שיוצא תחת האצבעות שלי.
אז צריך להפוך את הסדר.
לתת לאצבעות שלי לעשות את שלהן, וליישר את המוח שלי סביב מה שיוצא לי.
 
בשבת בערב ניסיתי לחשוב על עוד חיה עם תווים די ברורים שאפשר לכוון אליהם, והחלטתי על ארנבת.
 
אותו תהליך, רק שהפעם זכרתי לצלם לפני שלב הצביעה…
 





 
ואתמול לא מצאתי את העיפרון שלי.
אז הלכתי אחורה לאחד מהשרבוטים שלא התאימו לי ביום שישי, והחלטתי שלא חשוב איזו חיה זו, 
סוג של "מה שיוצא אני מרוצה".
 
אולי אתם מכירים את החיה הזו?




 
 
והנה, האקסיומה נשברה.
אני כנראה כן יכולה לצייר.
 
(ולא, זה לא אומר שעכשיו אסכים לנסות תרופות הזויות לריפוי אבני כליה…)
 
***הבהרה רפואית – כי אתם באמת נחמדים ורוצים לעזור – יש כנראה מצבים של אבנים בכליות שניתן להקל עליהם עם תה פטרוזליה, סרפדים או שאר ירוקים, אבל האבנים שלי הן מסיפור אחר…
 
ֹ______________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
במסגרת ההחלטה שלי להפוך לאישה יותר מסודרת ואפקטיבית, קניתי לי יומן לשנה הבאה.
יומן מהמם של POINTS OF YOU
הנה מה שכתוב עליו אצלם באתר:


בנוסף למה שמופיע ביומן רגיל, היומן של פוינטס אוף יו מזמין אתכם למשחק שהוא מסע שנתי של התבוננות והשראה עם 12 נושאים חדשים מבית פוינטס אוף יו.
לכל נושא קלף, ולצד כל קלף מופעים תכנים ותהליכים נוספים שדרכם תוכלו לקבל נקודות מבט נוספות ולהתבונן על נושאים משמעותיים בחייכם..
אז מה יש ביומן ?
12 קלפים
4 תהליכים להתבוננות
12 נושאים בהם מציגים כל נושא מנקודות מבט שונות.
עוד הפעלות להתבוננות והשראה.
מלא משפטים מקסימים לאורך כל היומן
כל שבוע יש תזכורות על אותם דברים חשובים שיש לנו על הראש השבוע
 
אז קניתי לי אותו, אבל בטרם הגיע הראשון לספטמבר השתתפתי בערב הטעינה המשובח של נתנאלה, וחוץ מהמון גלידה ("מותק" המשובחת, פוסט עוד יגיע…) ופינוקים, התברכנו גם בהרצאה מצויינת של אפרת ועדי – MOMDAY – וגם קיבלנו את היומן שלהן, שנראה לי שיהפוך אותי לסופר-וומן (ואולי גם בלונדינית, רזה וגבוהה…)
 
ומשום כך אני בעודף יומן.
 
והנה – אני מציעה את היומן של POINTS OF YOU לאחת מכן.
 
ויש רק שני דברים שתצטרכו לעשות כדי שתהיה לכן הזדמנות לקבל אותו במשלוח ישיר הביתה –
1. לכתוב לי למה דווקא אתן
2. להבטיח שתעבירו הלאה. לא חשוב לי מה. משהו שיעשה טוב למישהו אחר.
 
ביום חמישי 29.8 אני אבחר את התשובה שהכי תעשה לי את זה, כדי שאספיק לשלוח אותו בשישי בבוקר, לפני שאני יוצאת לחופשת החלמה ארוכה.
 
אז למה יתאים לך לקבל את היומן שלי?

יש כמה אקסיומות בחיים שלי.
אחת מהן היא שאני לא יודעת לצייר.
באמת.
גם הבוקר זה קרה, ילדה בסדנה ביקשה ציור של תפוח. תפוח? מה הבעיה בתפוח?
אז זהו, שגם תפוח שאני מציירת לא ממש נראה תפוח.
אז אני לא יודעת לצייר.
ואמרתי (וכתבתי) את זה לא פעם.
 
ואפילו שאמרו לי המון פעמים שזה לא נכון ושכל אחד יכול לצייר – לא השתכנעתי.
((נו טוב, גם אמרו לי מלא פעמים שאבנים בכליות מגיעות מייסורי כליות, ושאם רק אסכים להאמין במרפאים שאמאניים ובעשבים בעלי כוח אז הן תעבורנה לי מעצמן, אז אמרו…))
 
ובשנה האחרונה אני עוקבת אחרי הפוסטים של חגית בנושא, ורואה איך אצלה מתחזק השריר הזה של הציור ועדיין לא משתכנעת שגם אצלי זה יכול לקרות. השתכנעתי שלה יש כישרון שהיא פשוט לא זיהתה קודם, אבל אני? אין שום קשר בין מה שיש לי בראש לבין מה שיוצא תחת האצבעות שלי.
 
ביום חמישי חגית כתבה על קרלה סונהיים שלא היכרתי קודם, ואיזה כיף לפגוש את הציורים המקסימים שלה!
 
חגית הפנתה אל ההדרכות המגוונות של קרלה ואני הראיתי לנסיכה את ההדרכה של איך לצייר פיל צבעוני. ברור שהראיתי לנסיכה – היא, שמציירת, יכולה להפיק תועלת מהדרכה של "איך לצייר…"
 
אבל אני?
 
ואז, בשישי בערב, דגדגו לי האצבעות.
 
אין לי הרבה חומרי יצירה בבית, רובם בסטודיו, אבל מצאתי מחברת חלקה ישנה של הנסיכה, ועט שחור, ואת קופסת עפרונות ה    והתחלתי לשחזר את מה שזכרתי מההסבר של קרלה.
 
שירבטתי עם עיפרון, וכיוון שמה שהיה לי בראש זה פיל, אז כיוונתי לזה שיהיו לו חדק, רגליים וזנב. בשרבוט השלישי החלטתי שזה בכיוון והתחלתי לעבור על הקווים שאהבתי יותר עם העט השחור ולעבות את חלקם.
 
אחרי שהייתי מרוצה מכל השחור הזה צבעתי עם צבעי העיפרון ואז עברתי עליהם עם מים.
 
וישר השווצתי בפייסבוק בפיל שלי!
 
 
ואז הבנתי משהו.
זה נכון שאין קשר בין מה שאני רואה בעיני רוחי לבין מה שיוצא תחת האצבעות שלי.
אז צריך להפוך את הסדר.
לתת לאצבעות שלי לעשות את שלהן, וליישר את המוח שלי סביב מה שיוצא לי.
 
בשבת בערב ניסיתי לחשוב על עוד חיה עם תווים די ברורים שאפשר לכוון אליהם, והחלטתי על ארנבת.
 
אותו תהליך, רק שהפעם זכרתי לצלם לפני שלב הצביעה…
 





 
ואתמול לא מצאתי את העיפרון שלי.
אז הלכתי אחורה לאחד מהשרבוטים שלא התאימו לי ביום שישי, והחלטתי שלא חשוב איזו חיה זו, 
סוג של "מה שיוצא אני מרוצה".
 
אולי אתם מכירים את החיה הזו?
 
 
והנה, האקסיומה נשברה.
אני כנראה כן יכולה לצייר.
 
(ולא, זה לא אומר שעכשיו אסכים לנסות תרופות הזויות לריפוי אבני כליה…)
 
ֹ______________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
במסגרת ההחלטה שלי להפוך לאישה יותר מסודרת ואפקטיבית, קהניתי לי יומן לשנה הבאה.
יומן מהמם של POINTS OF YOU

לפני כמה שבועות כריסטי העלתה לבלוג שלה תמונות של הקנווס הענק (90 ס"מ על מטר ועשרים) שציירה לחברה.
התמונה לקוחה מהפוסט שכתבה



אין בפוסט הסברים, אלא רק תמונות מכל מיני זוויות, והאמת היא שבגלל שראיתי את הפוסט בלילה במיטה, זה היה בסלולרי, על מסך די קטן, ונשארתי רק עם הרושם הכללי.


ואז החלטתי לקחת מהציור הזה השראה לטובת קנווס ההחלמה שלי.


בראשון לספטמבר אני מתאשפזת לניתוח די גדול שחיכיתי לו הרבה זמן. מפעל ייצור אבני הכליה שלי זקוק לפינוי, וברמב"ם התנדבו למשימה…


בניגוד לאירועי בריאות קודמים, גיליתי שהפעם אני לחוצה יותר, אבל גם מאמינה יותר בכוח שלי וביכול שלי להשפיע על ההחלמה שלי בכוחות שבתוכי. אז החלטתי להכין לי קנווס שלתוכו יוכנסו כל האמונות שלי וכל המילים החשובות, קנווס שיחכה לי כשאחזור הביתה.


עבדתי על קנווס בגודל 50*50 ובגלל שהכל היה ניסיוני גם צילמתי את השלבים כדי שאזכור מה עשיתי. מאחר שצילמתי בטלפון תוך כדי עבודה ולא ממש בדקתי את איכות התמונות, יש בהן גם פחות טובות. איתכם הסליחה…


בשלב הראשון הדבקתי על הקנווס דפים מספר ישן והתחלתי לצבוע פאצ'ים קטנים של צבע:
המשכתי לצבוע פאצ'ים של צבע:


עוד ועוד צבעים. בחרתי בכוונה צבעים עזים וחיים. ככל שהתקדמתי החתיכות הצבועות נהיו קטנות יותר ויותר וקצת טיפסו אחת על השנייה:







כשכל המשטח היה פחות או יותר מלא עברתי לשלב הבא וריססתי ספריי על העבודה (ופתאום הכל היה פחות בהיר ועליז):



הפעולה הבאה לא ממש מומלצת. כשהספריי היה רטוב ניסיתי לצייר בו ספירלה עם האצבע. לא ממש אהבתי איך שזה נראה מרוח, אבל היה ברור לי שיבואו עוד המון שלבים ושכבות:



המשכתי להוסיף. ריססתי צבעים יותר עזים ומרחתי צבע לבן שבתוכו חרטתי כל מיני מילים ושרבוטים:
והנה השטחים החרוטים מקרוב (ורואים גם את הנתזים המקסימים של הכחול):







***הערה מוסגרת***
בשלב הזה עוד לא החלטתי מה יהיה הכיוון של הקנווס ולא הקפדתי על למעלה-למטה, אלא עבדתי לכל הכיוונים.
***הערה מוסגרת 2***
היו שלבים שבהם אפפה אותי תחושה של "הרסת", כמו עם כתמי הצבע הלבן האלו שנמרחו פתאום על העבודה שלי… זה השלב שבו כל הכשרת היומנים שלי נכנסה לפעולה והזכרתי לעצמי שהדרך עוד ארוכה שבסוף יהיה טוב (-:


השתמשתי בשבלונה כדי להוסיף על כל השטח שושנים זעירות. השושנים עצמן צבועות עם ספוג ומעט צבע אקרילי. העלים שלהן שבקושי נראים לעין צבועים בטוש אקוורל.





נראה מעניין, נכון?
עכשיו מגיע שלב האומץ האמיתי – להחליט איזה חלקים של העבודה הזו אני מחריבה….


ניסיתי לצייר פרפרים עם עיפרון, אבל לא ראיתי כלום, אז עברתי לטוש אקוורל, שהיתרון שלו הוא שבזמן שהוא רטוב אפשר למחוק אותו, אם הציור לא נראה לי. ואז התחלתי לצבוע בצבע שחור את כל מה שאמור להיות הרקע של הפרפרים. זה גם היה שלב שבמהלכו לא צילמתי (ובחלקים ממנו לא נשמתי, אבל בהחלט קיטרתי, ואמרתי כמה זה מכוער, והתחרטתי שהתחלתי עם השחור הזה. הפעם היה התור של הנסיכה שעבדה בצד על קישוט המחברות שלה לעודד אותי ולהסביר לי שפרפרים עקומים זה הכי טוב וכו'…


וככה זה נראה כשסיימתי עם השכבה הראשונה של השחור:
***הערה מוסגרת 3***
אין ספק שיש משהו מעניין בתהליך הזה שבו מוותרים על חלק גדול מהיצירה (בייחוד אחרי שמשקיעים שעה בלצבוע את כל השושנים הקטנטנות האלו…) ומבינים שבעצם הויתור הזה נותנים מסגרת מדגישה הרבה יותר לחלקים האחרים של היצירה, אלו שנשארים חשופים.



וממש לא אהבתי את הפרפרים העקומים והרזים שיצאו לי, למרות העידוד הנלהב של הנסיכה.
אבל אז הפכתי את הקנווס בתשעים מעלות:




וגיליתי שהם הרבה יותר מוצלחים בתור פרפרים שמנים…
 
עכשיו הגיע השלב הכיפי של תוספת פרטים לכל אחד מהפרפרים. עד עכשיו עבדתי על כל הקנווס כמשטח אחד וכל פעולה שעשיתי היתה על כל הרקע, ועכשיו בעצם התחלתי להתייחס לכל פרפר כיצירה נפרדת.
עבדתי עם שבלונות (עם אקריליים ועם PAN PASTEL), דיו אלכוהולי ועם הרבה מאוד מדבקות מתגרדות.
צילמתי את הפרפרים מקרוב, אבל אחרי זה המשכתי להוסיף להם עוד ועוד פרטים, אז אלו תמונות מתוך התהליך:









צבעתי שכבה נוספת של שחור וגם בו ניסיתי להוסיף חריטות ושרבוטים, שלא יהיה חלק מדי.
 
בשלב הזה לקחתי את הקנווס הביתה, עם עוד קצת מדבקות מתגרדות ועם טוש SHARPY לבן.
 
מאחר שהגברים שלי סיידו את הבית, התיישבתי על הספה שיצאה לגינה והשלמתי את הקנווס:
זה היה השלב הכיפי, שבו נתתי לכל פרפר קונטור משורבט בלבן, מה שממש הקפיץ אותם החוצה על הרקע השחור שלהם.


 
למחרת בבוקר קמתי וגיליתי שהאיש שלי כבר תלה את הקנווס הגמור על קיר הסלון המסוייד והלבן כל כך:
זו הפעם הראשונה שאני תולה על הקיר בבית יצירה שלי ואני ממש מרוצה ממנה!


וגם מהתהליך הזה, שבמהלכו ראיתי כמה הרבה למדתי בשנים האחרונות וכמה אני מוכנה הרבה יותר להתנסות ולקבל את מה שיוצא!
 
______________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
ובתיאום מושלם יצאה חגית בסדרת פוסטים על ציורי חיות, עם קישורים מעולים ממש.
לכו תציירו איזה חרדון…

יוצאות מהקווים חוגג שנה בסדרת אתגרים קצרי מועד.
 
אתגר האלמנטים מציג את רשימות האלמנטים האהובים על כל אחת ממשתתפות הבלוג, והאתגר הוא לבחור שלושה אלמנטים מרשימה אחת ולהשתמש בהם יחד.
 
אני הלכתי על הרשימה של מיכלי, בעיקר לכבוד העובדה שקיבלתי מענת מעטפות GLASSINE במתנה, וזו נראתה לי הזדמנות פז להשמיש אותן…



ריססתי על המעטפה ספריי אדום דרך מסכה פרחונית, וכשהתייבש הדבקתי אותה על הכרטיס ו"חיזקתי" עם תפרי ראב-און.
 
קישוטתי עוד קצת עם ראב אונים בדוגמת פרחים רקומים, ולמעטפה הכנסתי כרטיס ברכה לשנה החדשה (הוא מודבק בפנים).
 
קצרצר, כאמור.
 




 
 
________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
אחרי שהתלוננתי שיותר מחודש הנסיכה לא פתחה ספר, היא שמה יד על "תיכון לילה" ולא הורידה אותו עד שנגמר אתמול באחת עשרה וחצי בלילה.
לא הרשיתי לה לפתוח את ההמשך בלילה, אז מהבוקר היא קוראת ועוד מעט תסיים אותו.
פשוט צריך למצוא את הספר המתאים, ואז היא תולעת ספרים בדיוק כמו כולנו…

מחשבות על טקסים מעסיקות אותי לא מעט, עד כדי כך שמצאתי את עצמי לומדת שנתיים במדרשה באורנים…
 
כרגע עיקר המחשבות הן בכיוון של בת מצווה (הנסיכה דוהרת בכיוון), אבל מסביב יש גם הרבה חתונות, אז גם הן מתגנבות לפעמים למחשבות.
 
בשבוע האחרון המחשבות האלו קיבלו טריגרים מכל מיני כיוונים, אז אני מנסה לארגן אותן כאן.
 
בשבת ישבנו בבוקר של יצירה והשיחה התגלגלה לחתונות. זה התחיל מהשאלה של כמה כסף עולה תא צילומים שמגיע לאירוע, נמשך לשאלה על כמה כסף עולה האוכל בחתונה ולמי הוא חשוב, ומשם התגלגל לשאלת השאלות – של מי ובשביל מי החתונה…
 
לי יש דעות מאוד מוצקות בעניין, אבל אני יודעת שחתונה יכולה להיות סוג של שדה מוקשים – יש כאן חיבור של שני אנשים, שונים מן הסתם, ויותר מכך יש כאן חיבור של שתי משפחות, של חלומות של שנים, של עולמות תוכן, של "צריכים" (צריך להזמין את הדודה מגבעתיים, צריך להזמין את החברים מהעבודה, צריך לעשות רושם…)
 
ובכל זאת – לדעתי מה שחשוב בכל אירוע זו המשמעות שלו, התוכן, מה הוא אומר לאלו שממש לוקחים בו חלק (במקרה של חתונה – לבני הזוג) ומה הוא אומר לאנשים שקרובים וחשובים להם.
 
חתונה היא טקס מעבר, טקס שבו מצהירים בני הזוג בפני הקהילה על בחירתם להקים קן משותף, משפחה (בדיוק כמו שבבת המצווה יש לכלת השמחה הזדמנות להצהיר בפני הקהילה על כך שהיא עומדת על סף הבגרות), ושאלת השאלות בעיני היא את מי רואים בני הזוג בתור הקהילה שלהם. את 400 האורחים שהוזמנו כי צריך וכי לא נעים? או את בני המשפחה הקרובה והחברים הטובים? בפני מי הם ירגישו הכי נוח להתחיל את חייהם המשותפים?
 
הדיון שלנו לא הגיע להסכמה. מן הסתם תמיד יהיו אלו שחושבים שהאירוע הוא בשביל ההורים והאורחים יותר ממה שהוא בשביל החתן והכלה…
 
ואז נסעתי הביתה והתמוטטתי מול פרק מהסדרה "המשפט של איימי". היה שם דיון על טקס ההטבלה של התינוק החדש במשפחה, והכומר הגיע לפגוש אותם ולהסביר להם איך יתנהל הטקס ומה בדיוק הם יגידו. הסבתא של התינוק, המגולמת להפליא ע"י טיין דיילי, די שוברת את הכלים ומעצבנת את כולם, וכשמנסים להרגיע אותה היא אומרת משהו כזה (לגמרי חופשי מהזיכרון, אני מקווה שאני לא מעוותת את העניין מדי…): "טקסים זה עניין חשוב, יש להם כוח, אם אנחנו כבר מדברים על איך נגדל אותו, לא עדיף שנקווה שהוא יגדל להיות איש טוב?"
 
טקסים זה חשוב, כבר אמרתי, נכון?
 
אתמול בבוקר פתחתי את הפייסבוק לאוסף תמונות מחתונה שהמילים הכי טובות שיכולות לתאר אותה הן – מרגשת, משמחת וחמודה. כלה וחתן ושני זוגות הורים, כולם בבגדים של יום יום ובסנדלים, בגן התאנים של היישוב. הכי חגיגי היה הרב, שהגיע בחליפה. ורק בני המשפחה הקרובה היו שם, לשמוח עם הזוג שפתח את חייו המשותפים באותו אופן שהוא מתכוון לחיות אותם, בפשטות. ושמחתי איתם כי תמיד כיף כשילדים שראית גדלים הופכים לאנשים, וגם קינאתי בהם, על שכבר בגיל כל כך צעיר ברור להם מה נכון בשבילם ואיך לעשות את זה מדוייק.
 
והיום עינת ממזמינים כתבה יפה על איך להפוך את האירוע שלכם לבלתי נשכח, והמילים שלה השלימו את המחשבות שלי והתאימו לכאן בדיוק. אז אם אתם מתכננים אירוע תקפצו גם לשם.
 
וזהו.
זה מה שרציתי לומר.
שתמיד יהיו סיבות לחגוג.
ולשמוח.
ולכתוב.
 
_____________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
כמו שאמרתי זה היה מפגש יצירה.
בסופו לא היה לי הרבה מה להראות, כי לא הייתי ממוקדת, אבל לשמחתי נזכרתי בחותמות של ג'ק וג'יל,
אלו שקניתי ברגע שיצאו, כי "אני לא רוצה, אני צריכה!" ומאז לא פתחתי בכלל…


אז יצא כרטיס נחמד, נראה איזה דוד גיבור יקבל אותו:

"כוורת בפארק" היה המופע הגדול הראשון שראיתי, ובחמש עשרה השנים שעברו מאז לא שכחתי אותו.
 
אבל בתקופה האחרונה, כשניסיתי לשחזר זיכרונות, הסתבר לי ששכחתי רבים מהם.
 
אני זוכרת שישנו באותו לילה בתל אביב (באחד ממלונות "אטלס" לפני שהם נהיו מלונות בוטיק שמעבר לתקציבנו…) המאמן הגיע ממילואים בדרום ואני מהבית. אין לי מושג איפה היו הילדים באותו זמן ובאחריות מי…
 
נדמה היה לי שאני זוכרת שהמופע היה קשור לאחת החברות הגדולות, ודרכם הכרטיסים היו זולים יותר או משהו כזה… הלכתי לחפש ואכן – 
 





 
אני כן זוכרת שיצאנו לפני ההדרנים, כדי לא להיתקע בתנועה, ושמענו אותם בהליכה אל האוטו. נדמה לי שסיימנו את הערב בפיצרייה ברחוב הירקון, אבל לא הצלחתי לשחזר את הזיכרון במדוייק…
 
מה שאני זוכרת באופן ברור וחד זה את תחושת הפליאה וההשתאות, בערך במחצית המופע, כשעמדתי בתוך ים האדם שהיה שם, החל מילדים ועד סבים, וכולם זזים יחד באותו קצב של המנגינה, ויודעים את כל המילים, ושמחים ביחד.
 
וכשיצאנו משם אמרתי לאיש שלי שפעם, כשיהיה איחוד נוסף, ניקח את הבנים (הנסיכה עדיין לא נולדה אז) כדי שגם הם יהיו חלק מהתחושה הזו.
 
קצת אחרי זה (ומדהים כמה מדוייק אני זוכרת את זה למרות הזמן שעבר) בנסיעה מכרמיאל הביתה, לימדנו אותם את "גוליית" ומאז שניהם למדו לאהוב כמונו את כוורת.
 
ואז הודיעו שכוורת מתאחדת, ולרגע חשבתי שאולי, אבל הכרטיסים לבריכת הסולטן נגמרו כל כך מהר וחסכו לי את ההתלבטות…
 
וכשהתפרסמו המופעים של אוגוסט ממש רציתי, אבל היה לי ברור שלא הגיוני להוציא 1100 ש"ח על חווייה משפחתית, אפילו כזו שאני ממש רוצה, אז ויתרתי.
 
והצטערתי.
 
הרבה פעמים הצטערתי.
 
השיריונר צחק עלי, שבעולם הצרכנות מוכרת התופעה של BUYERS REMORSE, אבל אני מקרה ברור של NOT-BUYERS REMORSE…
 
ואז הגיע יום שני השבוע, ובפיד שלי בפייסבוק צצה ההודעה על אחות של חברה שמוכרת ארבעה כרטיסים למופע של יום רביעי. ארבעה? ומי מאיתנו יוותר? התייעצות קצרה עם המאמן שבה הסתבר שכל אחד מאיתנו מוכן לוותר לשני כדי שהילדים שלנו יהיו שם, סגרה את העניין והודעתי לחברה שתשמור לי את הכרטיסים. ואז התברר שלחלומות יש דרך להגשים את עצמם, כי השיריונר כבר ידע על כרטיס חמישי שמחפש בעלים חדשים…
 
והעיתוי לא היה יכול להיות טוב יותר, כי אמנם יש לנו שני חיילים, אבל אחד מהם בגימלים והשני ברגילה!
 
וככה הגענו אתמול לפארק.
ואיזה כיף שהיה!
אפילו פגשנו את עמרי ועדי!
 













 
ובדרך הביתה שמענו דיסקים מתוך "כוורת בקופסה" מה שהאריך את החווייה וקיצר את הדרך…
 
_______________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלה….
פעם ראשונה שתליתי על הקיר בבית משהו שיצרתי בעצמי. 
פוסט מפורט בדרך….