מחשבות על טקסים מעסיקות אותי לא מעט, עד כדי כך שמצאתי את עצמי לומדת שנתיים במדרשה באורנים…
כרגע עיקר המחשבות הן בכיוון של בת מצווה (הנסיכה דוהרת בכיוון), אבל מסביב יש גם הרבה חתונות, אז גם הן מתגנבות לפעמים למחשבות.
בשבוע האחרון המחשבות האלו קיבלו טריגרים מכל מיני כיוונים, אז אני מנסה לארגן אותן כאן.
בשבת ישבנו בבוקר של יצירה והשיחה התגלגלה לחתונות. זה התחיל מהשאלה של כמה כסף עולה תא צילומים שמגיע לאירוע, נמשך לשאלה על כמה כסף עולה האוכל בחתונה ולמי הוא חשוב, ומשם התגלגל לשאלת השאלות – של מי ובשביל מי החתונה…
לי יש דעות מאוד מוצקות בעניין, אבל אני יודעת שחתונה יכולה להיות סוג של שדה מוקשים – יש כאן חיבור של שני אנשים, שונים מן הסתם, ויותר מכך יש כאן חיבור של שתי משפחות, של חלומות של שנים, של עולמות תוכן, של "צריכים" (צריך להזמין את הדודה מגבעתיים, צריך להזמין את החברים מהעבודה, צריך לעשות רושם…)
ובכל זאת – לדעתי מה שחשוב בכל אירוע זו המשמעות שלו, התוכן, מה הוא אומר לאלו שממש לוקחים בו חלק (במקרה של חתונה – לבני הזוג) ומה הוא אומר לאנשים שקרובים וחשובים להם.
חתונה היא טקס מעבר, טקס שבו מצהירים בני הזוג בפני הקהילה על בחירתם להקים קן משותף, משפחה (בדיוק כמו שבבת המצווה יש לכלת השמחה הזדמנות להצהיר בפני הקהילה על כך שהיא עומדת על סף הבגרות), ושאלת השאלות בעיני היא את מי רואים בני הזוג בתור הקהילה שלהם. את 400 האורחים שהוזמנו כי צריך וכי לא נעים? או את בני המשפחה הקרובה והחברים הטובים? בפני מי הם ירגישו הכי נוח להתחיל את חייהם המשותפים?
הדיון שלנו לא הגיע להסכמה. מן הסתם תמיד יהיו אלו שחושבים שהאירוע הוא בשביל ההורים והאורחים יותר ממה שהוא בשביל החתן והכלה…
ואז נסעתי הביתה והתמוטטתי מול פרק מהסדרה "המשפט של איימי". היה שם דיון על טקס ההטבלה של התינוק החדש במשפחה, והכומר הגיע לפגוש אותם ולהסביר להם איך יתנהל הטקס ומה בדיוק הם יגידו. הסבתא של התינוק, המגולמת להפליא ע"י טיין דיילי, די שוברת את הכלים ומעצבנת את כולם, וכשמנסים להרגיע אותה היא אומרת משהו כזה (לגמרי חופשי מהזיכרון, אני מקווה שאני לא מעוותת את העניין מדי…): "טקסים זה עניין חשוב, יש להם כוח, אם אנחנו כבר מדברים על איך נגדל אותו, לא עדיף שנקווה שהוא יגדל להיות איש טוב?"
טקסים זה חשוב, כבר אמרתי, נכון?
אתמול בבוקר פתחתי את הפייסבוק לאוסף תמונות מחתונה שהמילים הכי טובות שיכולות לתאר אותה הן – מרגשת, משמחת וחמודה. כלה וחתן ושני זוגות הורים, כולם בבגדים של יום יום ובסנדלים, בגן התאנים של היישוב. הכי חגיגי היה הרב, שהגיע בחליפה. ורק בני המשפחה הקרובה היו שם, לשמוח עם הזוג שפתח את חייו המשותפים באותו אופן שהוא מתכוון לחיות אותם, בפשטות. ושמחתי איתם כי תמיד כיף כשילדים שראית גדלים הופכים לאנשים, וגם קינאתי בהם, על שכבר בגיל כל כך צעיר ברור להם מה נכון בשבילם ואיך לעשות את זה מדוייק.
והיום עינת ממזמינים כתבה יפה על איך להפוך את האירוע שלכם לבלתי נשכח, והמילים שלה השלימו את המחשבות שלי והתאימו לכאן בדיוק. אז אם אתם מתכננים אירוע תקפצו גם לשם.
וזהו.
זה מה שרציתי לומר.
שתמיד יהיו סיבות לחגוג.
ולשמוח.
ולכתוב.
_____________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
כמו שאמרתי זה היה מפגש יצירה.
בסופו לא היה לי הרבה מה להראות, כי לא הייתי ממוקדת, אבל לשמחתי נזכרתי בחותמות של ג'ק וג'יל,
אלו שקניתי ברגע שיצאו, כי "אני לא רוצה, אני צריכה!" ומאז לא פתחתי בכלל…
אז יצא כרטיס נחמד, נראה איזה דוד גיבור יקבל אותו: