לפני עשרים ושבע היום היה יום שני, ובערב התלבשנו יפה ונסענו, כל אחד לחוד, אל מלון ורד הכרמל (שהיום הוא וילה כרמל).
הגענו לפני האורחים, כי ככה לימדו אותנו שמנומס, ואחרי שחיבקנו ונישקנו והתרגשנו, נעמדנו מתחת לחופה.
הוא קידש אותי ואני שתקתי. אז לא ידעתי יותר טוב…
אבא שלי עוד היה אז איתנו והסבתות של שנינו ועדיין לא ידענו הרבה אבל ידענו שאנחנו בוחרים אחד את השני.
מאז עברו 9855 ימים וברובם בחרנו אחד את השני מחדש (ובמעטים שלא, פשוט לא הגענו להחליף שתי מילים…).
גידלנו (ועדיין) שלושה ילדים, שני עסקים ובעיקר גדלנו אחד לצד השני.
את היום הזה, יום הנישואים העשרים ושבעה שלנו, אנחנו לא מבלים יחד. האיש שלי מבלה את יומו בביקורת שלקראתה הוא התכונן בחודשיים האחרונים (בדיוק העניין הזה של הימים שבהם אנחנו לא מגיעים להחליף שתי מילים…) ואפילו לא יגיע לקרוא את המילים האלו ואני אסע לעיר הגדולה ואבלה בערב פתיחת השנה של "קולות". וזה בסדר. כי אחד הדברים שלומדים בשנים על שנים של ביחד, זה שמה שחשוב באמת הם הרגעים הקטנים, השמחות היומיומיות, הזמנים שאולי לא רשומים בלוח השנה אבל מצטברים לאושר שהוא אנחנו.
זה מה שחשוב.
יום נישואים שמח, אהוב שלי.