חודש: יולי 2009

המאמן ואני חולקים בינינו המון שנים, זכרונות ואהבות. חלק מזה זה בגלל שאנחנו באמת אוהבים אותם דברים, חלק בגלל שאנחנו מגלים את האהבות שלנו יחד וחלק – בגלל שמעניין אותנו במה השני עוסק בדיוק עכשיו, כך שאנחנו לומדים את תחומי העניין אחד של השני, בצורה פסיבית. כך אני יכולה לשאול אנשים שאלות נורא אימוניות, והוא יכול להדריך סדנת סקראפ. שימושי למדי.
 
האהבות שלנו רבות, כאמור. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו (מסוג האהבות שגילינו יחד), כוסברה (אחרי שנים ששנאנו אותה), פנטזיה ומדע בידיוני (עוד מלפני שהכרנו) וגם ספרי ילדים (אני קצת יותר, אולי, אבל בעיקר מסיבות מקצועיות, והוא היה זה שהקריא לבנים בהמשכים את מרבית הקסטנרים), אוכל טעים (ורואים עלינו), צימרים (ואפילו שאנחנו גרים בגליל, בסוף נמצא את עצמנו, שוב, בצימר בגליל), לגור ביובלים (ההחלטה השנייה הכי מוצלחת שלנו), את מסעדת "אורי בורי" בעכו (ע"ע אוכל טעים), מוזיקה אירית ואחד את השני…
 
אבל לפני הכל, חלקנו את האהבה לספרים. שנינו מסוג האנשים שבודקים את מדף הספרים של מי שאנחנו מבקרים ושנינו קוראים די כפייתיים. שנים, כשצריך היה לדעת משהו, היינו הולכים לחפש ספר בנושא, מה שקצת השתנה מאז קיומו המסיבי של האינטרנט בחיינו. אין מצב שנצא לצימר (ע"ע), למשל, ללא כמה ספרים איתנו.
 
לפיכך, כשרעותריינבו הכריזה שאתגר חודש יולי בפורום עיצוב אלבומים וכרטיסים בתפוז יהיה דף אלבום לא שגרתי בנושא אהבה, ידעתי שאני רוצה שהדף יעסוק באהבה המשותפת הזו שלנו.
 
חוקי האתגר היו:
להשתמש במילה LOVE על כל גווניה, בכל הטיותיה, בכל השפות, יכול להיות כתב יתדות, אכדית, שומרית, בהטיות עבריות שונות ומשונות כמו אוהב/ת, מאוהב/ת, אהבתיה, אהבה וכו'… העיקר שהמילה LOVE תקבל ביטוי בדף!!! לא משתמשים באדום ובוורוד, צבעים שמשויכים אוטומטית למילה LOVE {זה בשביל לצאת מהמסגרת המקובעת} אבל נסלח למי שממש חייבת להשתמש בפרימה אדום או כפתור ורוד…
 
לצורך הדף הזה ביימתי תמונה שבה מונחים ספרים על הכריות שלנו במיטה. בחרתי במוטיב של מסע, בגלל שהחיים הם מין מסע שכזה ולא משנה לאן הם יביאו אותנו, ברור שגם הספרים יהיו שם איתנו…
 
אז הנה הדף:

למי שלא מזהה – הספר שלו עוסק באימון, והספר שלי הוא "תולדות האהבה", שהוא דווקא לא ספר שהסכמנו עליו. המאמן התקשה להבין ממה אני נשפכת…
 
אז זו האהבה שלנו. כמו שכתבתי בדף – אנחנו לא נהיה אנחנו בלי ספרים.
 
______________________________
משהו קטן וטוב #33 (2009)
בעוד כמה דקות נצא למסיבת יום הולדת 18 של היפה. כמו שכתבתי לה בברכה – כאן מתחיל המסע שלה, ואנחנו מאחלים לה שמסעות החיים יהיו מעניינים ושתשוב מהם בשלום, שמחה ומאושרת.
מזל טוב!

לפני הכל – אני שולחת ים של תודות לכל המגיבות ולכל שולחות איחולי הבריאות. תמיד כיף לדעת שאתן שם, בחוף הרחוק של הים הוירטואלי…
 
ולענייננו –
לפני כמה ימים הפרופסור אמר שהוא צריך למצוא מתנה לציון שלושה חודשי חברות. אחרי שבילה כמה שעות מילוי מקום בחנות (ע"ע הנסיכה החולה) הוא צלצל אלי ואמר שהחליט להכין כרטיס ואמר שיצטרך קצת עזרה. אמרתי לו איפה יש בסיסים לכרטיסים ושלחתי אותו לדפדף בים המגזינים שיש בחנות ולחפש רעיון.
 
אני חושבת שבסופו של דבר הוא עבד על הכרטיס משהו כמו ארבע שעות, החל משלב הסקיצה.
 
במאמר מוסגר אני צריכה לומר שבשלב התוצאה המאמן רצה לדעת לאן פונים כדי להתלונן שחייזרים החליפו לו את הילד. בדיון משותף החלטנו שלחייזרים האלו כנראה קוראים גיל ההתבגרות…
 
אז ככה נראתה הסקיצה שהוא הכין לעצמו:

ואז הגיעה שעת השינויים וההתפשרויות, לאור העובדה שבסוף לא היתה לו תמונה מתאימה לשים במרכז הכרטיס.
 
הכרטיס צולם עוד לפני תוספת הטקסט, ובערך שנייה אחרי הצילום הוא גילה שבעצם לא כל כך נשאר לו מקום לשים טקסט…
בתמונה הראשונה הכרטיס מבחוץ ובשנייה החלק הפנימי:
 


 
והטקסט?
כשהוא גילה שאין לו מקום הוא הדפיס אותו על דף פרגמנט והדביק באמצע הכרטיס.
הוא הוסיף עוד כמה מילים בכתב יד, בעט ג'ל של סאקורה, ואת אותו עט ג'ל צירף לכרטיס כמתנה.
נכון שיופי?
הוא אמר שכנראה שלמי שנולד במשפחה שלנו אין ברירה, אלא להכין כרטיסים מושקעים בעבודת יד…
האמת היא שאני אפילו לא נוטלת לעצמי את כל הקרדיט –
זה בטוח הבן של האיש שלפני כמה שנים, בשביל להכין לי עוגת יום הולדת שילב שלוש עוגות שונות ל"עוגת שכבות למישהו שאוהבים במיוחד"…
 
________________________
משהו קטן וטוב #32 (2009)
נכון שהבטחתי דיווחים מצולמות מסופשבוע הסדנאות, אבל החיים מזמנים לי כל הזמן על מה לכתוב… וזה טוב, נכון?
ובכל זאת, כדי שתאמינו שהייתי שם, זוג דפים שהכנתי בסדנת "לחגוג את החיים" עם דונה. שעה וחצי של עבודה, בלי זמן לחשוב, רק ליצור:





 

לפני שנים רבות, כשהנסיכה היתה עדיין תינוקת נסיכותית, מצאנו את עצמנו ממתינים במיון ילדים בבית חולים "כרמל". ממרחק השנים אני לא זוכרת למה בכלל היינו שם ולְמָה המתנו (למרות שאני יכולה לנחש שחיכינו שהיא תשתה מספיק ותייצר שתן לבדיקה. לדעתי זה המצב של כל ההורים שמסתובבים שעות במיון ומשדלים את הצאצא לשתות…).
 
באחד מהרגעים העייפים (כל ההמתנות האלו קורות תמיד בלילה, לא?) פנה אלי האיש שלי, שאז עדיין לא ידע שיום אחד יהיה המאמן, ואמר לי: "זה לא פחות קשה בילד שלישי, ההבדל הוא שהפעם אנחנו יודעים שבסוף הכל ייגמר טוב…". נכון, בשלישית כבר מכירים את הריטואל.
 
כמו כל ההורים, גם אנחנו נטלנו חלק במשברוני הבריאות השונים שאופפים ילדים. הבוגר הגיע למיון עם זרוע פרוקה ועם דלקות אוזניים, הפרופסור, בעל הנטיות היצירתיות יותר, פתח פעמיים את המצח ואירח בעין נמלה (כן, כן, זו לא טעות דפוס. הגענו למיון בחיפה – בנסיעה מהירה מהכנרת, עם נמלה שהשתקעה לו בעין…) והנסיכה חלתה לנו פעם אחת בסיני, ככה שהיתה לנו הזדמנות לבדוק גם את המר"מ באילת.
 
דרך כל ההתרחשויות האלו, תמיד התרחשה חלוקת תפקידים בריאה. אחד מאיתנו היה הלחוץ והשני הכניס חזרה לפרופורציות. באופן מאוד שיוויוני גם התחלפנו בינינו בתפקידים, בכל פעם שהלחוץ היה מעלה את אופציית ה"צריך לבדוק ביסודיות = מיון" המחזיר לפרופורציות היה מזכיר לו שנשב במיון שעות (ונמתין עד שהחולה יהיה מוכן לספק שתן…) ובסוף ישלחו אותנו הביתה רגועים, אז אפשר להירגע כבר עכשיו…
 
אבל לא אתמול. אמש (אפשר להגיד אמש על חצות וחצי?) מצאנו את עצמנו עומדים ליד המיטה של הנסיכה, שהפגינה סימני וירוס במהלך היום (קצת חום, תשישות, לא משהו מיוחד) כשהיא בוכה שכפות הידיים שלה דוקרות ואז פתאום היא גם התחילה לומר שאנחנו נראים לה נורא גדולים ומפחידים. אם היה לה חום גבוה, כנראה שלא הייתי נבהלת. כל השלושה דיברו שטויות כשהחום שלהם עלה, אבל המדחום הראה 7.8 וכל העניין היה מפחיד למדי. כל כך מפחיד עד שמצאתי שהאיש לצדי מפוחד יחד איתי…
 
אז הערנו את הרופאה התורנית המסכנה (יש דבר כזה, באיזור הכפרי שבו אנחנו גרים) וכשהבנו שהברירה היא בין ליסוע אליה חצי שעה או ליסוע למיון בנהריה, בחרנו במיון בנהריה. הנסיכה נסעה כשהידיים שלה עטופות במגבת רטובה, כדי להפחית את העקצוצים, מה שעבד מצויין – למיון היא כבר הגיעה בלי עיקצוצים ובלי חום. אחרי פתיחת התיק וכמה שאלות מצד האחות המקסימה, מצאנו את עצמנו מחכים. אתם הרי יודעים למה…
 
שעתיים אחרי יצאנו מבית החולים, רגועים אחרי בדיקה יסודית ושתי בדיקות שתן, שהראו בעיקר שהילדה מיובשת. את זה ידענו לבד…
בדרך הביתה הנסיכה רצתה לדעת אם השלוש בשעון הוא שלוש בלילה או שלוש בבוקר….
כשהגענו למיטה היה קרוב לארבע.
הנסיכה התעוררה בתשע כמעט חדשה.
אני הייתי עדיין אפופה כשהגיע הטלפון מרכזת טיול המים של הבוגר, שהודיעה שיש לו דלקת אוזניים ושנקבע לו תור לרופא..
 
תהיו בריאים!

כשהבנים היו קטנים, אז הם הלכו לקומפלקס גנים מופלא של אמא ובת. לאמא היה גן מאוד ותיק בכרמל צרפתי, ולבת היה גן נוסף, ברחוב טשרניחובסקי. בצהריים היו ילדי הצהרון מהגן בטשרניחובסקי מצטרפים לצהרון של האמא, וכך גם בחגים. בגלל שהיה להם צוות ממש גדול, אז בקיץ הם בכלל לא יצאו לחופש, אלא עשו תורנות בין הגננות, מה שהיה לי נפלא כשהבוגר נכנס אליהם לגן בגלל שהייתי בשמירת הריון עם הפרופסור. שלא יהיו טעויות – הן היו מופלאות כי הן היו גננות חמות עם נשמה, ולא בגלל שהן נתנו פיתרון בייביסיטר כמעט 365 ימים בשנה…
הבוגר והפרופסור העבירו שם כמה שנים כל אחד. הבוגר עבר משם לגננת הכי זוועתית בעולם (ואני עדיין מכה על חטא. על זה שלא קלטתי בזמן, על זה שנתתי לזה לקרות) והפרופסור עבר מהידיים שלהן ישר לגן ביובלים.
הבעייה היחידה שאני יכולה לזכור לגבי הגן ההוא, בטשרניחובסקי, הוא שהוא היה בתחתית של המון מדרגות (ולא, זו לא הבעייה…) שבראשן היתה פיצוצייה מפוארת עם דלפק מלא מלא מלא ממתקים…
באותה תקופה נטבע הביטוי "יום כן או יום לא?" כשיום כן הוא כמובן יום שבו נכנסים לקנות משהו…
 
ולמה נזכרתי בסיפור הישן הזה?
כי גם בישראבלוג אני מתעוררת בבוקר ולא יודעת אם זה יהיה יום כן או יום לא. האם היום תקבלו עידכון על הפירסום או שאני שוב אכתוב לעצמי?
וכיוון שזה כך, אז כשאני כבר מתכוונת לכתוב אני כבר מייאשת את עצמי מראש, וחבל לי לבזבז פוסטים מופלאים עם תמונות מתוצרי הסדנאות ובסוף מרוב תסכול אני לא כותבת… וככה עובר לו שבוע שלם של דממה תקשורתית, למרות שיש לי מלא מה להגיד (תמיד).
 
אז מה היום?
יום כן?
יום לא?
 

 
אולי עליתי על סטרט אפ, אבל מצד שני אולי לא…
מאחר שגם המאמן וגם הבוגר הופתעו כשסיפרתי להם, החלטתי שאולי עוד אנשים לא יודעים ויכלו להיעזר בהברקה הזו.
 
כפי שכבר כתבתי כאן, לסדנאות סוף השבוע הייתי זקוקה ליותר משבעים תמונות (ואל תשאלו בכמה מהן עדיין לא השתמשתי, בגלל שאת רוב הפרוייקטים ממש לא סיימתי).
 
את רוב התמונות בחרתי מאותו דיסק ישן, ואז התחלתי להילחץ שכשיגיעו התמונות מפיתוח לא אדע מה שייך לאיזו סדנה.
אז החלטתי לבדוק משהו שכבר עלה בדעתי קודם – מכירים את זה שעל גב התמונה שלכם מודפס לא רק תאריך הדפסת התמונות אלא גם מספרים, או סימני שאלה? חשבתי שאולי סימני השאלה נובעים מזה שאני נותנת לקבצים שלי שמות בעברית, ועשיתי מעשה – לכל התמונות נתתי שמות שתואמים לשמות הסדנאות להם הם מיועדות, ואת השמות נתתי באנגלית, כמובן.
 
ואכן, כשהתמונות חזרו מהפיתוח, על הגב של כל אחת מהן היה מודפס בדיוק לאיזו סדנה היא שייכת, ובא ללימור גואל…
 
מעניין כמה אנשים ידעו את זה ורק לי אלו היו חדשות מסעירות…
 
וכמובן – זה לא תקף לכל אלו שמדפיסות בבית, אבל הן בטח לא מדפיסות 70 תמונות בבת אחת…
 

משהו קטן וטוב #31 (2009)
קטרינה מ whiff of joy  מחלקת בלוג קנדי של חותמות מקסימות, ואפשר להשתתף בו עד 26.7.09, אז כדאי לבדוק את זה.

הבהרה עוד בהתחלה, שלא תפתחו ציפיות… זה יהיה פוסט נטול תמונות. אם יש משהו שסוף השבוע הזה הוכיח (בנוסף לעובדה שאני ממש מסוגלת לשכוח שיש לי משפחה…) זה שאני ממש מאותגרת צילום. תמונות עבודות יועלו בפוסטים הבאים, כשאני לאט לאט אסיים מה שהתחלתי… חוץ מזה – בשל העייפות העצומה – זה גם יהיה בראשי פרקים ובלי אנגלית (למרות שהבטחתי לדונה ולבירחיט, בשבילן אני אכתוב אנגלית בפוסטים היותר מפורטים שעוד יבואו…)
 
אני לא זוכרת מתי חוויתי 3 ימים כל כך אינטנסיביים, מעוררי השראה, מעייפים, צבעוניים ובעיקר – משמחים.
 
כן, כן, גם אני חזרתי מסדנאות My Scrap & Fun שאירגנה אליס המופלאה ממי פאנצ'…
 
אז המופלאה הראשונה היא אכן אליס – שאירגנה לנו ארץ פלאות כחול-לבן וצבע. פעם ראשונה בארץ לאירוע סקראפבוקינג כמו בחו"ל, והיה מאורגן להפליא, בכישרון ובנדיבות. המאמן היה די בהלם אתמול בלילה כשהוצאתי חבילות מהתיק, והוצאתי, והוצאתי והוצאתי… כל סדנה לוותה בקיט חומרים תואם, מקסים ו… נדיב כבר אמרתי? והיתה גם מסיבת הסקראפ הכיפית עם אתגרים ולחץ של זמן ופרסים ואנרגיות של כיף. היה הרבה יותר מעשר.
 
המופלאה הבאה היא בירחיט קופסן ההולנדית. גבוהה, מחייכת ומוכשרת להפליא. שלוש סדנאות חווינו איתה וכל מה שהיא הראתה היה צבעוני וכיפי, הצורה בה היא שילבה את החומרים מיוחדת ונותנת רעיונות והצילומים שהיא משלבת בעבודות שלה מצולמים ביד אמן.
 
את דונה דאוני צריך להציג בכלל? כשרואים שחיפוש שמה בגוגל מעלה קרוב למאה אלף תוצאות מבינים עד כמה היא הטביעה את חותמה על עולם הסקראפבוקינג. השבוע היתה לה הזדמנות להטביע את חותמה גם עלינו, ולי אישית ברור שמעכשיו לפחות חלק מהעבודות שלי ייראו אחרת. אבל בלי קשר לאיך שהיא עובדת ולמה שלמדנו ממנה – היא כל כל אנרגטית, מצחיקה, אוהבת ומשמחת, עד שהפגישה איתה היתה פשוט אושר צרוף.
 
והיו גם שלוש אלופות ישראליות שנתנו ידן לחגיגה:
 
עינת קסלר (שחמור) שלימדה אותנו להכין דפים אינטראקטיביים. אני לא בטוחה שמנגנונים מכניים מנייר זה אני, אבל ימים יגידו…
 
ענת דביר (זיקוקית) שלימדה אותנו איך לחורר דפים בצורה יצירתית להפליא ואיך ליצור אלבום פולדרים חמוד.
 
וקרן סקובץ' (פרפרים) שעזרה לנו להכניס שבוע מהחיים שלנו לתוך מעטפות, ועל הדרך הראתה לנו שמותר להשתמש בגפרורים (דולקים) כשמעצבים אלבום…
 
ואחרונות חביבות, אבל אלופות לא פחות – כל הבנות המקסימות שהגיעו להשתתף בסדנאות ותרמו לאווירה הנהדרת של שיתוף, הנאה ויצירה. חלקנו חומרים, רעיונות וידע והעיקר – נהנינו להפליא!
 
אז מתי הפעם הבאה???
 

מקווה שהפעם יישלח עידכון על הפרסום. היו-יו ישראבלוג הזה קצת מוזר, לא?
 
ראשית – עדכון לקונות ולמתלבשות. {אזהרת פרסומת לא סמויה} אחרי שנים בהן לא קניתי כמעט בגדים, קמתי הבוקר והחלטתי שאני צריכה חולצות חדשות, ואפילו קבעתי ביני לבין עצמי לקפוץ אחה"צ ל"מתאים לי". ואז עצרתי באלונים לכוס קפה וגיליתי שב"קרייזי ליין" יש 50% על כל החנות (ובסניף שבאלונים גם יש הנחה נוספת של 50 ש"ח על קנייה של 350…). אז באופן ספונטני הצטיידתי ב…
5 חולצות
2 זוגות מכנסיים
2 זוגות תחתונים
והשארתי שם פחות מ-500 ש"ח.
 
שנית – אם לא קיבלתם ממני מייל ידידותי על הסקר שאני עורכת – תקפצו לקישור הזה:
http://www.surveymonkey.com/s.aspx?sm=srTLHS9CeHGBxZ7BM1nzXg_3d_3d
אני גם מתכננת הגרלה בין כל העונים, ובנוסף יש הפתעה למי שמשאיר את הפרטים שלו…
 
שלישית – אמש (עדיין לא מצאתם לי מילה לאתמול בבוקר, נכון?) יצאתי לי למסע במשעולי הזכרונות, במהלך החיפושים שלי אחר תמונות מוצלחות לסדנאות סוף השבוע של my scrap & fun (אחרי שהבנתי שאני זקוקה ליותר מ-70 תמונות!) התחלתי לשוטט בדיסקים כדי לחפש תמונות מלפני 4-5-6 שנים וגיליתי ש….
א. יש לנו תמונות מעולות
ב. ממש לא עשינו איתן כלום וזה מגונה
ג. הילדים שלי היו ממש חמודים כשהם היו קטנים.
הנה הוכחות:







נכון שהם היו חמודים?
איזה מזל שגם עכשיו הם לא כל כך גרועים (וסבתא של המאמן היתה אומרת "אתמול הם היו יותר יפים…")
 
ועכשיו אני נפרדת. שלום, אני נוסעת… עד תל אביב, לשלושה ימים של כיף וסקראפ. איזה אושר!
שיהיה גם לכם סופשבוע טוב!
לימור
______________________________
משהו קטן וטוב #30 (2009)
ביום שני מתקינים כאן מזגן וחיי ישודרגו לאין שיעור! החיים טובים!

טוב, לאור יציאתה של הפיה השימושית לסדנא ברחוק רחוק, ולאור העובדה שאני יושב פה בחנות ומנסה למצוא דברים לעשות שלא יהיו מה שאני אמור לעשות, החלטתי לחטוף את הבלוג ולכתוב קצת בעצמי, אז תכינו את עצמכן, כי הנה זה בא:
"הבוגר משדר!"
אז ככה, ביום ראשון התחלתי את העבודה שלי לחופש – מדריך בקייטנה לילדי א'-ג' פה ביישוב. לא משכורת שאפשר להאכיל בה משפחה, גם לא כזו שאפשר להאכיל בה שלושה חתולים, אבל זה כסף. ופעילות הפתיחה הייתה כזו מגניבה שהחלטתי שכשתהיה הזדמנות אני אחלוק איתכן את החוויה.
הגיע אלינו אלדד, מאומניה, והעביר לילדים (וגם למדריכים) סדנא בריקוע עור. בסדנא הכין כל ילד ארנק עור (!), אותו הוא עיצב לפי בחירתו בריקוע עור. לילדים היו פתוחים עשרות ראשי ריקוע שונים בעיצובים יפיפיים (דוגמאות אינדיאניות, קישוטים, עלים, חיות, מסגרות, ועוד מלא מלא), והם הסתובבו ועיצבו להם את הארנקים.
אלדד המפעיל, בחור צעיר ונחמד, סיפר לי שהם עושים סדנאות לכל הגילאים, מכריכה ליומן קטן לילדים צעירים ועד להכנת חגורת עור או כפכפי עור למבוגרים ונוער. הסדנא מגניבה, לא דורשת מיומנויות מיוחדות והתוצר – תעשה מה שתעשה, בסוף זה תמיד עור, ועור זה איכותי.
אני מצרף לכם תמונות של הארנק שאני הכנתי כדי להכניס לפרופורציות. הארנק שלי הוא בסגנון El Condor Pasa, אבל האפשרויות הן בלתי מוגבלות:







ממליץ בחום, גם למי שמארגן פעילות להרבה משתתפים וגם למי שרוצה לקחת את הילדים למרכז אומניה בקיבוץ אפק ולעשות כיף.
 
נ.ב. – העידכון הכפול, זה באשמתי, כי אני לא מכיר את המערכת. אבל אתם תסלחו לי, נכון?
 




משהו קטן וטוב #29 (2009)
המחשבה על זה שכל קוראי הבלוג לא יוכלו אף פעם לדעת אם הבוגר באמת כותב, או שלימור פיתחה לעצמה אלטר-אגו חדש ובשמו היא כותבת. אותי זה מצחיק

[במאמר מוסגר – הפוסט של אתמול אכן נחטף. מתקיימים דיונים בעניין הכופר. לאחר שנגיע להסכמה הוא יוחזר לכאן…]
 
את קרן שביט גיליתי דרך הבלוג של אילאיל ומאז אני פשוט מתפעלת. מאיך שהיא יודעת לצלם יפה, מכמה שהבית שלה מעוצב, מהעבודות שהיא מציגה בבלוג (וגם מוכרת, כמובן) ובכלל מהמידה שבה היא מדוייקת עד לפרטים הקטנים ביותר.
 
לפיכך אין בזה שום פלא שבערך מהרגע הראשון פינטזתי על להשתתף באחת מסדנאות "בובות הנייר" שלה, וכשנושא הפך לממשי ממש חגגתי…
 
תראו איזו תזכורת יפה נפלה לי לתיבה כמה ימים לפני האירוע:

אמש בבוקר (למה יש אמש לאתמול בערב, אבל אין מילה מתאימה לאתמול בבוקר???) יצאתי מהבית, ולאחר שאספתי את אילאיל התגלגלנו לנו דרומה למזכרת בתיה (התראה לכל מי שמנסה להגיע לכביש 6 מצומת מגידו – בצומת התשבי צריך לפנות ימינה – כנגד חוקי ההיגיון – ולא שמאלה. בשבוע שעבר פיספסתי ככה לגמרי את הירידה, אבל אתמול כבר ידעתי… ובכל אופן השמועות אומרות שתוך שבוע היציאה באליקים תפתח ובא לציון גואל…).
 
קרן ציידה אותנו בקובץ הוראות דרך מדוייק לחלוטין (שגם עוצב להפליא, כתבתי הרי שהיא מדקדקת בפרטים הכי קטנים, לא?) כך שהגענו ללא כל בעייה, ובדקות המועטות של נסיעה בתוך מזכרת בתיה הספקנו להתרשם שיפה שם ושיהיה שווה לחזור לביקור.
 
ואז נכנסנו לסטודיו המקסים שלה והתקבלנו בחיוכים, חיבוקים ונשיקות על ידי אלונה (שאני מודה שבחטאי הכרתי את השם שלה, אבל לא את הבלוג וכבר אתמול בערב התחלתי לכפר על החטא…), אלין (ואלה המתוקה שלה), מקופלת (שעד עכשיו הצחיקה אותי רק בוירטואלי והיה כל כך כיף לפגוש באופן אישי), נתנאלה, קרן פרפרים וכמובן – קרן שביט עצמה.
 
אז אחרי הרבה פטפטת ונישנושים טעימים, הגיע הזמן גם לסדנה עצמה.
 
אני ממש אוהבת סדנאות שאני יכולה לבוא אליהן בידיים ריקות ולהתפנק לגמרי (זה גם מה שאני מנסה להציע בסדנאות שאני מעבירה) וכאן לא היה צריך להביא כלום. אפילו את תמונת הפנים שלנו שלחנו במייל מראש…
 
מאחר שידעתי שאזדקק לתמונת פנים, אז בשבוע שעבר, כשהגענו לחוף בננה ביץ', כשעוד עמדנו בצל (ככה שיכולתי להוריד את משקפי השמש) ולפני שהמים חירבו לי את השערות, נתתי לפרופסור את המצלמה ביד ואמרתי לו לצלם ולצלם, עד שתצא תמונה סבירה. אז יצאה.
 
התיישבנו סביב השולחן (אמרתי כבר שלקרן אכפת מהפרטים הקטנים? אני לא בטוחה שבתמונה תראו את השעוונית המקסימה שפרושה על השולחן או את הפלייסמטים המיוחדים שהכימה ל"בוקר במושבה")

בחרנו בדים, גזרנו, צבענו, הדבקנו והנחנו את החלקים לנוח, בזמן שיצאנו להפסקת קפה

שייפנו, הדבקנו, צבענו, בחרנו קישוטים, חיטבנו את הגיזרה, הוספנו גימורים אחרונים ואז נתנו לקרן את הכבוד – לקפל אותנו ולהושיב אותנו על המדף… לא רק שיצאתי מחוטבת, אפילו יצאתי גבוהה…
 
אז ככה נראינו כולנו כשאנחנו ישובות על המדף:





וככה נראינו בצילום הקבוצתי בגינה של קרן, עם הסינרים המקסימים ועם השמש בעיניים (רק התלמידות המצטיינות זכרו לצאת החוצה עם משקפי שמש, אני קימטתי את הפרצוף…):



אני מניחה שאם קראתם עד כאן, הבנתם כבר שהיה לי כיף אדיר ושעדיין, שעות רבות אחרי יש לי חיוך על הפנים, נכון?
ככה צריכים החיים להיראות!
 
_____________________________
משהו קטן וטוב #28 (2009)
גם אתם יכולים!
קרן פירסמה בבלוג שלה לו"ז לסדנאות "בובות נייר" ביולי ובאוגוסט, וזה גם רעיון נפלא לאירוע משפחתי. כששמעו אותי מתלהבת אתמול בערב כבר שאלו אותי אם אני אביא אותה אלי לצפון. מה אתם אומרים? ומה קרן אומרת?