השבוע שאלה אותי חברה אם הילדים שלי מעריכים את עבודות היד שאני מכינה להם כמתנה.
סיפרתי לה על הפנקס שהכנתי לבוגר כשיצא לקורס מד"צים, לפני ארבע וחצי שנים, ושרק הרבה זמן אחר כך גיליתי שבכל פעם שהוא יוצא לישון מחוץ לבית הוא לוקח אותו איתו… אתמול, כשסיפרתי לו את הסיפור הזה, הוא אמר שהפנקס כבר ארוז בתיק הגדול שאירגן לצבא…
ועל זה נאמר – יש שכר לפעולתך, נאום ה'…
הפנקס הזה היה הקסם הראשון שרקחתי נגד געגועים, גם אם אז הוא עדיין לא נקרא כך. מכיוון שאלו דפים קטנים ומנויילנים, והלמינציה כבר נשחקה חלקית, הם לא מצטלמים מצויין, אבל עדיין מרגש לעיין בו.
בדף הראשון יש ציטטה שנכונה גם היום, שאני אוהבת מאוד:
"בנים תופסים הרבה יותר מקום מאשר ניתן לשער על פי המידות שלהם. לכן הבית כל-כך ריק כשהם עוזבים"
למרות שהדפים הפנקס ממש קטנים (משהו כמו 8*10), הצלחתי להכניס בו לא מעט חומר קריאה:
ואיחולים לבוקר טוב וכמובן גם ללילה טוב:
והחלק שנגד געגועים:
את הקסם הזה רקחתי כאמור לפני ארבע וחצי שנים. אחריו הגיע קסם נגד געגועים שכולו תמונות ושעזר לנסיכה ללכת לגן עם חיוך ושני קסמים מיוחדים לפרופסור, זה לקורס מד"צים כלל לא רק תמונות שלנו, אלא גם כל מיני תמונות של דמויות מנגה, וזה שהוכן לקראת נסיעתו לחו"ל עם הלהקה כלל בעיקר תשבצים וסודוקואים שיעזרו לו למלא את שעות הפנאי.
לפני שנה ומשהו, כשהבוגר יצא למכינה, הוא קיבל קסם הרבה יותר גדול, בגרסת ספר, שעיצבתי במחשב, הדפסתי בפיק-א-בוק ואז שידרגתי עם חומרים שיוסיפו לו עניין ותלת מימדיות. הספר הזה נשאר בשלב זה בבית, כי הבוגר החליט, בצדק, שאין היגיון בלסחוב אותו לטירונות.
הנה כמה צילומים של דפים מתוכו (העובדה שזה ספר דק גורמת לזה שלא נוח לצלם אותו…):
אז מה נשאר לי לקסום לו לקראת הגיוס?
רק משהו קטן שילך איתו, ויזכיר לו רגע לפני השינה כמה אנחנו אוהבים אותו:
מהבית הוא יצא עם רגל ימין, ורגע לפני שהוא עלה לאוטובוס עם חיוך, אחותו הקטנה עוד הטעינה אותו בחיבוקים:
עכשיו אני רק מחפשת פייה טובה שרוקחת קסמי געגועים בשביל ההורים…
חודש: נובמבר 2010
קחי חברה, ובואי!
כשדנה שאלה אותי מה בעצם ארצה לצלם, אמרתי לה שאני רוצה שהתמונות יעבירו את הרעיון של הסדנאות. את זה שהסטודיו מציע מקום וחום והדרכה והצעה לאושר, כולם כרוכים בחומרים מקסימים ובהנאה גדולה.
בקשה קטנה, לא?
אז החלטנו לצלם כמה סצנות, שמציגות קהלי יעד שונים שיכולים למצוא אצלנו בית חם, ותוך כדי להראות גם את החומרים וקצת עבודות מוגמרות ואפילו את פינת הקפה החמודה שלנו, שמציעה פסק זמן (ויש בה כריות מתוקות, שנתפרו כאמור במיוחד לרגל האירוע…).
הסצנה הראשונה, מוקדם על הבוקר, הוקדשה לסדנאות הנשים.
הפוסט הזה מוקדש לצילומים ההם…
אירגנו חומרים וכלים על השולחן, ודנה התחילה להתחמם עם צילומים מכל הכיוונים:
יפעת ויעל נכנסו לתמונה, ואפשר היה להתחיל לצלם את הדינמיקה מסביב לשולחן. היה לנו כל כך נחמד יחד, עד שדנה היתה צריכה להזכיר לנו שנשים מפטפטות לא ממש מצטלמות טוב…
לשולחן הקפה (ולעוגיות המקסימות של עוגילי) שלחנו רק את יעל ויפעת, כדי שאני אוכל להתארגן לסצנה הבאה…
רוצים גם?
נשארו עוד מקומות בודדים לסדנת הקנווס הסקראפי האחרונה, שתתקיים ביום שבת 10.12, בשעה 10:30 בבוקר.
אתם מוזמנים לשלוח לי מייל ולהצטרף לחגיגה limor292@gmail.com
וזהו.
עכשיו אני אתארגן ואתחיל להתגלגל לרחובות, לפגישה אחת על אחד עם האי-קראפט החדש שלי.
דיווחים יגיעו…
יום נמל שמח. מאוד.
החלטנו שהגיוס הקרב ובא מצדיק יום משפחתי להפליא, ובחרנו כיעד את נמל תל אביב, כשהתרוץ העיקרי הוא השוק המקורה שנפתח זה עתה.
שלשום בערב, כשהנסיכה שאלה מה נעשה, האיש שלי אמר לה שזה יהיה כמו בחו"ל – נבלה כולנו באוטו אחד, ניסע ונעשה דברים.
היה כמעט חו"ל.
האוטו פחות נוח, אבל הוא סיפק לנו הרפתקה בדמות פנצ'ר, כך שלגברים היתה הזדמנות להפגין כישורים טכניים, לנסיכה היתה הזדמנות לקבל הסבר מוחשי על כוחו של המנוף ולי היתה הזדמנות להתאמן בצילום…
אז הנה התוצאות:
אחרי שעות רבות של נסיעה (אני קצת מגזימה, אבל הייתי רעבה, אז הזמן התארך לי…) הגענו לתל אביב. חנינו ממש קרוב לנמל והופתענו מהמחיר הסביר (25 ש"ח ליום שלם). הופתענו גם מכמה האזור השתנה (והשתפר) מהפעם האחרונה שהיינו בו.
אני כמובן לא מפסידה הזדמנויות לצילום…
ואז הגענו ליעד, האנגר 12, שאמור להיות פיסה קטנה של חו"ל קרוב לבית:
המאמן קצת התלונן על זה שאין שום דוכן של clam chowder בסביבה, אבל מה שמצאנו בפנים בהחלט פיצה על העניין. שוטטנו, הרחנו, שטפנו עיניים, טעמנו (וגם נגסנו בכל פה), צילמנו, התפעלנו ובסוף גם עשינו פיקניק נחמד על ספסל מחוץ למבנה (לא סיימו שם עדיין הכל, ואני בהחלט מקווה שכיסאות ושולחנות נמצאים בתוכנית שלהם).
אז מה דגמנו? אני אנסה ללכת לפי סדר הדוכנים…
המאמן והבוגר דגמו מבחר גבינות מדוכן הגבינות שיתר בני המשפחה בכלל לא מסוגלים להתקרב אליו.
מקלופס – אוכל ביתי – בחרתי לי כבד קצוץ, סלט אבוקדו ומלפפון חמוץ משובח ביותר.
כוס יין אדום וטעים התחלקה בינינו, כדי שלא נהיה שמחים מדי…
בדוכן הנקניקים רק שטפנו את העיניים (ויש במה לשטוף)
ובדוכן של השרי הרינג אספנו לנו סנדוויץ משובח ביותר, עם דג שטיפלו בו באהבה גדולה
בדוכן הפירות היפיפה טעמתי מנגו, אבל אני לא אוהבת פירות מתוקים, ובדוכן הירקות טעמנו תירס מתוק וטעים ביותר
חלק מאיתנו אכלו סנדוויץ' פסטרמה מרשים ביותר בדֶלי, וכולנו טעמנו מחמשת סוגי הלחמים שנקנו בדוכן הלחמים.
ומיץ תפוחים ולימונדה סגרו עניין עבורנו.
לא דגמנו (וללא ספק נצטרך לחזור) מהטחינה, והפסטות והנקניקים ובטח היו עוד דברים שפיספסתי…
היה כיף. וגם יפה בעיניים:
עשיתי גם ניסיון אחד בחשיפת יתר, שיצא משעשע:
יצאנו מהשוק כשגברי המשפחה החליטו שהם רוצים בירה ושהמבחר שהשוק מספק לא מספק אותם, אז שוטטנו לנו לכיוון "שלוותה" ונחנו לנו שם ב…שלווה.
מאחר שהיה קצת אחרי ארבע, החלטתי לנסות גם צילומים עם אור אחורי. יש מקום לשיפור…
ואם המצלמה כבר שלופה, אז צילמתי גם את החתולים האופטימיים שהמתינו לשלל הדייג:
וגם את החתול האמיץ שהחליט לבדוק בעצמו מה עלה בחכה:
סיימנו את יום הנמל שלנו בהאנגר 22, שבו מתקיימים עכשיו אירועי "חשיפה קצרה" 90 ימים של אירועי צילום. לצערנו, הספונטניות לא כל כך עבדה בשבילנו, אז רק שוטטנו בתערוכת הפורטרטים, המטרידה משהו, ובחנות הספרים המקסימה שהוקמה שם לרגל האירוע. אם אתם מהמרכז, וצילום מעניין אתכם, בהחלט שווה שתבדקו את האירועים שמתקיימים שם.
עד שיצאנו משם כבר עטפו אותנו דמדומי שקיעה, וזה מה שהמאמן צילם:
ואז, מאחר שהנסיכה אמרה שאי אפשר לסיים יום כזה כיפי כל כך מהר, נסענו לשחק באולינג.
אבל זה כבר סיפור ליום אחר…
"יש לה עין לצילום"
הכותרת הזו היא ציטוט מדוייק מפיה של הנסיכה, אחרי שעתיים וחצי במחיצתה של דנדושה האלופה.
וההמשך היה: "היא יודעת בדיוק מה חסר לצילום, ומה צריך להוסיף לו כדי שיהיה מושלם"
אכן כן.
בדיוק.
אז החלטתי שהגיע הזמן לצילומי תדמית משובחים, וכמובן שהבחירה הראשונה (היחידה בעצם) היתה בדנה. לשמחתי, למרות התינוקת שבבית ואחותה המתוקה, המרחק לא הרתיע והדיונים עברו לפסים מעשיים.
מטעמי נוחות החלטנו על צילומים בשבת, וכיוון שדברים שצריכים לקרות דינם להסתדר, דנה הציעה בדיוק את השבת היחידה בנובמבר שבה לא תוכננו שום סדנאות.
כשהתלבטתי אם לסגור סופית, כי המון דברים (כולל הדוגמנים) לא היו סגורים, המאמן אמר שאין שאלה – תסגרי, ואז הכל יסתדר.
אז סיכמנו על צילומים.
תוך שבוע.
ושלחתי לדנה צילומים של החנות כדי שתבין במה דברים אמורים.
עכשיו, מי שהיה בחנות יודע שיש כאן עומס היסטרי של דברים, שגם אם פזורים בטוב טעם, עדיין יוצרים בלגן בעיניים. ובלגן לא מצטלם טוב…
אז התחלנו מקצה שיפורים מהיר.
השולחנות שלי הם אומנם יצירת אומנות צבעונית, אבל לנוכח האיום שאני אצטרך לפרוש עליהם מפה, החלטתי להעדיף את אופציית הצביעה. מזל שאני מגדלת כזה בוגר ידידותי (שגם התלהב מההזדמנות לקנות מלטשת חדשה) שהתגייס למשימה:
*רק קוראות הבלוג יבינו* הבוגר צלצל מהום סנטר ושאל איזה תכלת אני רוצה. והתשובה – תכלת שהולך טוב עם בורדו. הוא שאל מה יש לי שהוא בורדו, אז הסברתי לו שאין, אני פשוט יודעת שהתכלת שאני רוצה הולך טוב עם בורדו. אז הוא לקח כרטיס צבע של בורדו, והגיע בדיוק עם התכלת הנכון…
הזזנו רהיטים, מילאנו צנצנות בעטים צבעוניים ומיינו כפתורים לפי צבעים (והרבה תודות מגיעות לאמא שלי ולנסיכה על מלאכת המיון). את התוצאות (ואת ריבועי הנייר הצבעוניים שנבחרו לעטר את הקירות) אפשר יהיה לראות בצילומים…
תיכננו לו"ז לצילומים וגייסנו דוגמנים, ובעיקר החזקנו אצבעות שהדוגמניות שהן גם חברות שלי תמצאנה סידור לילדים…
דנה הציעה שנצלם גם בפינת הקפה, אז רצתי לשכנים (אומנויות דרום אמריקה) כדי לקנות ספלים, וצילצלתי לגילי המקסימה כדי לומר לה שנצטרך עוגיות יפות. לא רק שהיא הביאה עוגיות מקסימות, וצלחת שבתוכה נוכל להציג אותן, היא הביאה לנו גם חטיפי אנרגיה טעימים להפליא כדי שלא נגווע ברעב…
ביום שישי נזכרתי שגם כדאי לכבס את הכיסויים של הכורסאות, ובזמן שאמא שלי ואני הלכנו לקבלת השבת הקהילתית המאמן נסע להלביש אותם חזרה על הכורסאות, בעודם לחים, והשאיר להם מאוורר דולק כחברה, כדי שיתייבשו עד הבוקר…
ובערב, רגע לפני שיצאנו לאכול, עוד תפרתי מהר ציפיות לכריות קטנות מאיקאה (מזל שזה משהו שסתם שוכב לי בארון):
וזהו.
היינו מוכנים, פחות או יותר.
התייצבנו בחנות בשש וחצי בבוקר (אני פיתחתי בלילה חרדות שהדוגמניות שלי לא תתייצבנה בשמונה בבוקר, אז לא ממש ישנתי) ודנה הגיעה כמה דקות אחרינו, ואז נכנסנו לעוד שעה של אירגונים והזזות, כדי ולוודא שהכל יהיה מושלם ("יש לה עין לצילום", כאמור…)
ואז התחילו הצילומים.
באיזשהו שלב דנה הזכירה לי שכדאי שאצלם קצת מאחורי הקלעים, ובאמת יצאו תמונות נחמדות.
בחרתי לכם קצת שמעבירות אווירה, ובעיקר מראות לכם איזו עבודה פיזית קשה זה לצלם, ולכמה תנוחות מוזרות דנה מצליחה להגיע (מעל השולחן, מתחת לשולחן, בישיבה, בכריעה, שפופה יותר ופחות, וכשהיא שכבה לגמרי על הרצפה אני הייתי בצד המצטלם, אז התמונה הזו פוספסה לצערי…):
אחרי שדנה נסעה התמוטטתי למיטה.
רק אחרי שהתעוררתי הפנמתי עד כמה לא מובן מאליו זה.
שהחברות שלי התגייסו להצטלם.
שכל המשפחה שלי התגייסה לכל הטירוף שבהתארגנות.
שדנה באה לצלם בשבת.
שהצלחנו להרים בעצמנו את כל השיפוצים, תזוזות, צביעה, תפירה והתארגנות.
שהכל הסתדר ככה.
והרגשתי מבורכת.
נוסטלגיה. עם מלח או שומשום.
בפעם הראשונה הגעתי לשם במסגרת הדייט הרציני הראשון שלי {בגיל 16, עם מי שהיה שנתיים קודם לכן המדריך שלי בצופים, ושאחרי שסוף סוף הוא כבר הזמין אותי לדייט זה נגמר בפגישה וחצי ואחרי זה בהיעלמות והתעלמות ששברו את לבי…}. הלכנו לראות את "הכבש ה-16", ואחרי זה עצרנו שם בדרך לשוטטות בים, והצטיידנו בביגלך חמים.
בשנים שאחרי זה הבייגלך המושלמים של הרשקו פינקו אותנו לא פעם בערבים, ובגללם גם למדתי לאכול חמאה (המאמן טען שלאכול בייגלך טריים בלי חמאה זה פחות או יותר חילול הקודש…). חקוק לי בזיכרון ערב אחד, במהלך השבעה על הסבתא המדהימה של המאמן, שבו הבייגלך החמים שימשו מאכל נחמה מושלם.
מאז הפעם הראשונה ההיא חלפו שלושים שנים תמימות.
מאז הפעם האחרונה שהזדמנתי למחיצתם של בייגלך מהזן הזה עברו לפחות חמש עשרה.
אתמול, כשהסתיים שיעור האילוסטרייטור שלי, מצאתי את עצמי עוברת ליד מאפיית הבייגלך.
שום דבר לא השתנה.
אותו צרור בייגלך קשור בחבל על כרכוב האבן בכניסה למאפייה.
אותו ריח של שחיתות.
אותם בייגלך טריים שנשלפים ישר מהתנור.
קניתי כאלו רכים עם שומשום וכאלו קשים עם מלח, ורגע לפני שנכנסתי לאוטו עצרתי גם במכולת הסמוכה כדי לקנות חבילת חמאה.
לפני שהתנעתי צילצלתי הביתה כדי להגיד להם שלא יתמלאו, אני מביאה שקיות עם נוסטלגיה…
ואז נסעתי הביתה במשך חמישים דקות, כשהאוטו מלא ריח מרעיב, ולא הושטתי יד לשקיות.
נכון שיש לי אופי?
ומה אני אגיד לכם – עם קצת חמאה וקצת מלח, לנוסטלגיה יש טעם מושלם.
הכל כלול
התחלתי את דרכי בעולם הסקראפ לפני שמונה שנים בערך, ודי נפלתי לתוך התחום הזה באופן לא מתוכנן, בשיטה של ללמוד ולהבין לבד (כמו שכבר סיפרתי לא פעם, בהתחלה בכלל לא ידעתי איך קוראים לתחום הזה, ואפילו לא ידעתי איזה מונח לחפש ברשת…).
רק אחרי שנתיים ומספר אלבומים, הזדמנתי לסדנאות הראשונות שלי. זה היה בקנדה, לשם נסעתי לביקור משפחתי, שהיה בעיקר התירוץ לקניות סקראפ… כיוון שאז עדיין לא הייתי מומחית בחיפושי סקראפ וגם לא ממש הבנתי את המבנה של טורונטו, מצאתי במאמצים חנות סקראפ אחת (מרשימה מאוד) וביליתי שם כמה שעות. רשמתי לפני שביום האחרון של הביקור שלי יש סדנת מתחילים, אבל לא ממש התכוונתי ללכת.
את סדנת החותמות תיכננתי לעומת זאת עוד מהארץ. קרובי המשפחה שלי גרים בווינדזור (ממש על הגבול לארה"ב) והיה מתוכנן לי שם סוף שבוע, אז בדקתי מה אפשר למצוא שם שיעניין אותי. מצאתי חנות חותמות! ולא רק חנות חותמות, אלא שגם היתה להם סדנת מתחילים בדיוק בשבת שבה ביקרתי שם. אז כמובן שנרשמתי.
הסדנה היתה יופי של חוויה. עשינו ארבעה פרוייקטים, שלדעתי (הזיכרון זה כבר לא מה שהיה פעם…) היו שלושה כרטיסי ברכה וסימניה. קיבלנו את כל החומרים מאורגנים וחתוכים מראש ולמדנו כמה טכניקות, כולל אמבוסינג, והבעיה היחידה היתה שכשהגעתי לארץ והסתכלתי על מה שעשיתי – לא היה לי מושג איך לשחזר את התוצאות שאליהן הגענו בסדנה…
לסדנה השנייה שהיתה, כאמור, עיצוב אלבומים למתחילים, הגעתי בעיקר כי מאוד קשה לי עם היום האחרון בחו"ל, תמיד, ואני צריכה למצוא משהו מנחם שיעביר אותי עד הטיסה. אז הגעתי לסדנה הזו. היא היתה מאוד שונה מהסדנה הראשונה שבה השתתפתי. מבחינת כמות המשתתפות היא היתה זהה – היינו ארבע בנות, אבל מבחינת צורת העבודה – אי אפשר היה להשוות. בההתחלה ישבנו יחד והמדריכה שאלה כל אחת מאיתנו למה אנחנו שם ומה אנחנו מתכננות לעשות, ואז היא שלחה אותנו לחפש ברחבי החנות חומרים מתאימים. כמוסן שגם כל הציוד הסדנאי של החנות עמד לרשותנו, כולל מכשירי חיתוך שעד אז מעולם לא ראיתי כמותם… אני חושבת שבסדנה הזו נזרע הזרע הראשוני של החנות שלי… מה שעוד הרווחתי בסדנה ההיא היה שבפעם הראשונה גיליתי את הטרימר, שמאז חסך לי המון המון שעות עבודה…
לאורך השנים שלי בתחום תהיתי מה האסטרטגיה הנכונה לגבי סדנאות – לתת קיט חומרים מושלם או לתת לכל אחד למצוא את עצמו בין כל החומרים שנמצאים בחנות? ובהתחלה גם היה לי חשש לא קטן שאם אני אתן יד חופשית אני אצטער על זה (אחרי ארבע שנים בחנות אני יכולה לומר, לשמחתי, שכמעט אף פעם לא הצטערתי על זה).
בכל שנותי בתחום יצא לי להשתתף בהרבה סדנאות אומנות שימושית, שמרובן נהניתי עד מאוד, ומכיוון שמכל מלמדי השכלתי – אספתי לי גם כל מיני תובנות. אחת התובנות שהשפיעה מאוד על אופייה של החנות שלי היתה שאני מעדיפה שמי שמגיע אלי לסדנה לא יצטרך להצטייד מראש בשלל חומרים (כי מי יודע אם אחרי הסדנה הוא ירצה להמשיך בתחום או לא? לי יש כל מיני קופסאות עם חומרים וציוד שמחכים לגאולה…) ולכן הסדנאות אצלי בחנות כוללות הכל (הלכתי להגיד שהכל חוץ מהתמונות, אבל אפילו זה לא נכון, כי בסדנאות הספונטניות אני מצלמת את המשתתפים ומדפיסה להם את התמונות לטובת העבודה. דוגמה לסדנה ספונטנית כזו אפשר לראות כאן).
בסוף השבוע האחרון היתה לי הזדמנות ליישם את זה בגדול. גם בשישי וגם בשבת התקיימו בחנות סדנאות קנווס סקראפי, ולכל השאלות של מה להביא, התשובה היתה – כלום (חוץ מתמונה). עושה רושם שחלק מהפינוק של המשתתפים (בזכות מידד לא היינו כולנו בנות…) היה ביכולת הזו לבוא בידיים נקיות ולצאת עם תוצר…
היה לנו כיף ויש גם המון המון תמונות שעלו לפייסבוק, לאלבומים בקבוצה שלי "עיצוב אלבומים – כל אחד יכול", אבל הנה כמה דוגמיות (שמוכיחות גם שאפילו שכל מה שהיה צריך להביא זה תמונה, לא כולם ממש עמדו בזה…), וגם הפניה למי שכבר הספיק לכתוב על החוויה. בטח יהיו עוד הפניות בהמשך…
מי היה, נהנה וגם כתב?
mAmA MiSiSiPi
עדיה
דבורה
יונה