אבל אתם פשוט לא מבינים כמה אני עייפה.
שתי סדנאות ושמונה שעות על הרגליים בתערוכה זה ממש לא צחוק…
אבל בכל זאת לא מגיע לכם to be left out, אז הנה קצת תמונות מאתמול:
למרות שרציתי להספיק המון, לא התאפקתי ועמדתי במשך שעה לצפות בטים הולץ מדגים, ולהתמוגג:
חודש: יולי 2010
לא הלכתי רחוק מדי…
ארבעה שבועות של אושר מוחלט בבועה המשפחתית הקטנה שלנו הסתיימו בצלילים הקצת צורמים של עשרים וארבע השעות שהבנים בילו בפילדלפיה, אחרי שהפסידו את הקונקשן בגלל סערה (ביולי! בפילדלפיה!)
אז אחרי שהרגשנו קצת מטומטמים כי להקדים את הטיסה שלהם עלה מספיק כסף…
ואחרי שגמרנו לדאוג כי שמענו שהם נחתו בארץ בשלום
ואחרי שהחלטנו לא לקחת קשה את כמה שהעיכוב הזה עלה לנו (מלון בפילי, ואוכל, והעובדה שהאוטו נגרר מהחניון לטווח קצר שבו השאירו לנו אותו…)
לקחתי גם את הנסיכה והמאמן לשדה התעופה, ובאומץ גדול לא בכיתי, ונסעתי לבלות עוד יומיים עם בני הדודים שלי.
זה היה הזמן בו גיליתי שכל העניין הזה של השתבללות עם התא המשפחתי הפרטי שלי, ואז הפרידה מזה, וכל הטיולים והחוויות שהצלחנו לדחוס לתקופה הזו – הם עסק מעייף למדי, ולא נשאר לי כוח לכלום. אז בעיקר נחתי, והסנפתי את ג'וליה – התינוקת הפצפונת של הבת דודה שלי. אפילו לקניות לא היה לי כוח, בייחוד שקנדה נורא יקרה עכשיו (הם לא הפנימו שאין כמעט הבדל בין שער הדולר הקנדי לשער הדולר האמריקאי, והם עדיין לוקחים איזה 30% יותר). מה שכן הספקתי היה להיפגש לפגישה נחמדה עם מירה ואמא שלה, מה שהיה משמח ביותר.
בשישי בצהריים יצאתי להרפתקה העצאית שלי – מסע דרכים מטורונטו, עם עצירה מתוכננת לארוחת שבת ושינה אצל בני הדודים שלי בוינדזור (ממש על הגבול לארה"ב) ועצירה נוספת איפה שהוא בדרך.
מה שיש לי לומר על זה, בקצרה, הוא שהרפתקאות הן לא תמיד מה שחושבים שהן יהיו…
החלק של הנהיגה הבינעירונית היה ממש כיף. למדתי להעריך את הקרוז קונטרול, וממש נהניתי מתחנת הקאנטרי הלוויינית שהמאמן השאיר לי ברדיו (וגם גיליתי, שבדומה לגלגל"צ, יש להם פלייליסט די קבוע…). כשנמאס לי מהכבישים הבינעירוניים פשוט חתכתי הצדה, כיביתי את הג'י. פי. אס כדי שלא ינדנד, ונסעתי לי בערים קטנות וציוריות ובנופים מקסימים. איפה שלא ירדתי מהכביש נתקלתי באגם או בנחל, העצים היו מקסימים ובכלל היו מלא דברים שהיה שווה לצלם. הבעיה היחידה היתה שנהגתי…אז אין תמונות. כשנזכרתי שבעצם יש לנסיעה הזו גם יעד, הדלקתי חזרה את הנודניק, והוא כיוון אותי חזרה אל הכביש הראשי. במרבית הפעמים הסטיות האלו מהדרך הראשית גם לא עלו לי ביותר מדי זמן, מה שהיה נחמד.
וחוץ מזה, כן, גם עשיתי קצת קניות.
מצד שני – כל מיני דברים שחיפשתי לא היו ממש איפה שהם היו אמורים להיות, והמון עבודות בדרך שיבשו לי חלק מהתוכניות, ועד שכבר מצאתי מלון הוא היה יקר נורא… אבל זה כנראה טיבן של הרפתקאות – שהן לא ממש צפויות. נכון?
אתמול אחר הצהריים מצאתי את עצמי במלון בשיקגו, ומאחר שמחר אני מחזירה את האוטו השכור, ניצלתי את אחר הצהריים לקצת קניות לפני שה CHA ישתלט על חיי…
והבוקר זה התחיל, ביום של סדנאות, לפני שהתערוכה הרשמית מתחילה מחר.
השתתפתי בשלוש סדנאות, וגם בקבל פנים "הטעמים של רוזמונט" שבה כל מסעדות האזור הגישו ממטעמיהן במסגרת קידום מכירות ממש חביב. שלושה נגנים ניגנו מוזיקה כיפית, מזכ"ל ה-CHA נאם ממש בקצרה והאוכל היה משובח.
והסדנאות?
משתיים מהן יצאתי עם פרוייקטים לא גמורים –
מעבר לשכבות – עם קלודין הלמוט
ווריאציות על פופ-אפ של סיזיקס – עם קרן ברניסטון, שמתכננת את חותכני הפופ אפ שלהם
ולפיכך הם עדיין לא נחשפים…
אבל מהסדנה הראשונה של היום יצאתי עם פרוייקט חמוד וגמור. הסדנה היתה להכנת ספר מתכונים מסדרת "קיטשי קיטשן" של מליסה פרנסס (ותנחשו מי המלכה שכבר מחזיקה את המוצרים אצלה בחנות…), וככה נראו החומרים שחיכו לנו:
עיצבנו את הכריכה של הספר:
ואת ששת כרטיסי החלוקה לנושאים:
חוץ מזה הקיט מגיע עם עוד כרטיסי מתכונים שאפשר להשאיר כמו שהם, מקושטים בעדינות, או להשתולל גם איתם…
ויש סיכוי שב CHA יש כמה אנשים שמסתובבים עכשיו ומנסים להבין מה האישה הזו עשתה על הרצפה של אולם הכניסה למרכז הקונגרסים, מצלמת ספר מתכונים, אבל זה היה המקום עם הכי הרבה אור…
מחר יום חדש.
היום הראשון של התערוכה.
היא אמנם אמורה להיות ממש קטנה באופן יחסי לתערוכות הקודמות שבהן הייתי, אבל עושה רושם שיהיה נחמד.
מבטיחה לדווח.
לילה טוב
לימור
בעיקר רשמים מהארבעה ביולי
כבר שבוע שאני מנסה להעלות את הפוסט הזה, אבל נתקלת בקשיים טכניים. אולי היום?
ושוב שלום לכם, קרובים, חברים, אהובים ושאר מטיילים וירטואליים שמצטרפים להרפתקאותינו…
נכון שזה לא ממש מפתיע שאני לא עומדת בקצב?
הטיול מתקדם, והפוסטים קצת פחות…
יש כל מיני תירוצים –
הימים שלנו ארוכים ונגמרים בהתמוטטות,
בחלק מהמקומות מהירותו של האינטרנט מפוקפקת, ועל שני המחשבים שלנו יש חמישה מתחרים,
המחשב שלי, על הopen office שלו, פחות נוח לתפעול מזה שבבית
וגם פחות נוח לניהול תמונות, ומאחר שצלימנו (בעיקר צילמתי) עד עכשיו יותר מ-2500 תמונות, יש כאן צורך בדי הרבה ניהול…
אבל ביני לבינכם – משנה בכלל למה?
יוצא שעזבנו אתכם בנאפה, ואנחנו כבר בווגאס, אחרי שיטוט יסודי בשמורת יוסמיטי.
אז צפויים לכם עוד כמה פוסטים עתירי תמונות ומילים נרגשות.
אבל בינתיים, דילוג קליל…
כשהתחלנו לתכנן את הטיול, הבנו שנבלה כאן את הארבעה ביולי, והחלטנו ששווה למצוא מקום בו הדברים נעשים כראוי. אז אחרי בחינות ובדיקות של התוכניות שלנו, בחרנו במונטריי, שהבטיחה מצעד וזיקוקים ופיקניק עירוני. זה היה כרוך בקצת טרטור, כי זה אמר שהמסלול שלנו יהיה עמק נאפה – פארק יוסמיטי – מונטריי – כביש אחד עד סאן לואי אוביספו – לאס ווגאס – לוס אנג'לס, וכל בר דעת שיביט במפה יגיד שזה מסלול בלתי הגיוני בעליל, אבל החלטנו שבשביל חווית ה little town America זה שווה לנו.
אז נחתנו במונטריי בשבת בערב, 3.7, רק כדי לגלות שמסיבות תקציביות ובטיחותיות ביטלו את המצעד ואת הזיקוקים… דה? ככה מתעללים בתיירים תמימים?
בכל מקרה החלטנו לא לתת לזה לקלקל לנו את החוויה, והסתפקנו בחגיגות הארבעה ביולי שהציע הפיקניק העירוני, או בשמו הרשמי "Little Big Backyard Bar-B-Cue".
מזג האוויר שיתף איתנו פעולה והתעוררנו לבוקר שטוף שמש, אבל לא חם מדי.
הפיקניק מתקיים על מדשאות Colton Hall שהוא הבניין ההיסטורי בו התקיימו ב-1849 הדיונים בהם הוחלט על צירוף קליפורניה כמדינה ה-31 של ארצות הברית. כבר כשהתקרבנו יכולנו לשמוע את המוזיקה המתאימה, שנוגנה על ידי תזמורת המתנדבים של מונטריי, ולראות שהאזור כולו מקושט בצבעי הדגל:
בעיקרון זה יריד עירוני קטן, שמתופעל בעיקר על ידי מתנדבים ועל ידי כל מיני ארגונים וולנטריים שמקבלים הזדמנות לגייס כספים.
היו שם כל מיני דוכני משחקים, של קליעה למטרה, גלגל מזל ודומיהם, שלא עלו כסף ומפעיליהם גם דאגו שכל ילד יזכה בסופו של דבר בפרס קטן. הנסיכה התלהבה, ואפילו חזרה לסיבוב נוסף לבד לגמרי, מה שהיה מרשים בהתחשב בעובדה שרוב הזמן די מלחיץ אותה שהיא לא מבינה מה אומרים. אני חושבת שכאן עבדה לטובתנו העובדה שכולם כל כך ידידותיים ומחייכים, כך שהיא הבינה שמחסום השפה לא יהווה בעייה.
יש דוכני אוכל, שגם הם מתופעלים על ידי ארגוני מתנדבים. אנחנו הכי התלהבנו מדוכן הברבקיו הגדול, שתופעל על ידי מתנדבי הכנסייה:
ויש מוזיקה ב LIVE, ושמש, ואווירה מלאה חיוכים והמון אנשים שהתלבשו לכבוד האירוע, עד שהחלטתי ללבוש את כובע כתבת האופנה ולצאת לצלם לכבודכם:
נכון שאפשר לראות שהתלהבתי מזה שהפיקניק שיתף איתי פעולה?
אז הנה עוד קצת, לטובת הסבתות…
וגם זה לטובת הסבתות, שתמיד ידעו שהיא נסיכה, אבל עכשיו יכולות לראות גם איך זה נראה אחרי שהיא מקבלת טיפול מלכותי:
סוכריות בנאפה
יש משפחות שהולכות למוזיאונים.
יש משפחות שקופצות באנג'י.
אנחנו הולכים לסיורים במפעלים…
כל מי שמכיר אותי יבין שכשגיליתי שבית החרושת למדבקות של מיסיס גרוסמן נמצא במרחק נסיעהמסן פרנסיסקו, החלטתי להקריב את נפשי למען קהל קוראי הנאמן וללכת לבדוק מה קורה שם…
וכל מי שמכיר את ילדי, האידיאליסטים וחובבי האדם, יבין שכשגיליתי שבית החרושת של ג'לי בלי נמצא גם הוא בטווח נסיעה, הם החליטו להקריב את עצמם ולבדוק שאין שום דבר מסוכן בתהליך הכנת סוכריות הג'לי החביבות.
וכך נקבע מסלול הטיול שלנו באיזור נאפה, מה שהשפיע גם על בחירת המלון שלנו בפיירפילד, זה ששיבחתי בפוסט הקודם.
לבית החרושת של ג'לי בלי הגענו בשעות הצהריים המאוחרות, ומכיוון שאותי אספו מהמקום שבו כיבסתי את הכביסה של כל המשפחה, ממש אי אפשר להאשים אותי בזה שהגענו לסיור בבית החרושת ללא שום מצלמה… מצד שני – לאור הכובעים המטומטמים שהכריחו אותנו לחבוש לאורך כל הסיור, ומכיוון שממילא אסור לצלם בסיור עצמו – כנראה טוב שלא היו איתנו מצלמות…
בית החרושת נמצא בפיירפילד עצמה, ולפי השלט בכניסה לעיר – הוא כנראה גאוות העיר כולה. הסיור אינו עולה כסף, ויוצא בערך כל חצי שעה, וההמתנה מתרחשת בתור שנמצא ממש בחנות המפעל. הם כנראה יודעים למה הם יכולים להרשות לעצמם לתת את הסיור בחינם… במשך חצי שעה בערך עוברים במסלול שהולך מעל לכל אזורי הייצור במפעל, ובכל נקודה אסטרטגית רואים סרטון וידאו קצר ומקבלים גם הסבר מהמדריך ובחלק מהמקומות גם סוכריה לטעימה. יש להם כפיות פצפונות ששולפות בדיוק סוכריה אחת מתוך הקערה – זה בטח פיתוח מיוחד שלהם…
אז טעמנו את סוכריות הדבש החדשות שלהם, שעשויות עם דבש אמיתי, וגילינו שהטעמים האהובים ביותר על הציבור הם very cherry (יאממממי!), פופקורן חמאה (יאק – בדקתי בשבילכם, כדי להיות בטוחה), ליקוריש (מצטערת, גם בשבילכם אני לא מוכנה לבדוק…) ואגס – שבאמת יש לו טעם של אגס ונקודות קטנטנות על הקליפה הירוקה שלו, שמדמות את הנקודות הקטנטנות על האגס.
ראינו את כל הררי החומרים שנכנסים לתוך הסוכריות ומיכלים ענקיים מלאים בסוכריות בשלבי ההכנה השונים. טעמנו את המרכז של הסוכריה, לפני הציפוי, ואת הסוכריה המצופה, לפני הליטוש, ולמדנו שרק בסוכריות שלהם שמים חומרי טעם גם בחלק הרך, האמצעי, של הסוכריה, וגם בציפוי.
שמענו שהם מקבלים אלפי רעיונות לטעמי סוכריות (ומאז הנסיכה מנסה לחשוב על טעם שתוכל להציע להם, שאף אחד לא חשב עליו קודם) וגם כמה מאמץ מושקע בניסיון להגיע לטעם האמיתי שהם מנסים לחקות, וראינו את גלריית האומנות שלהם, בה גדולי עולם מונצחים בסוכריות.
שמענו גם המון מספרים – של כמה סוכריות עוברות בכל שעה בכל מכונה, ואיך אורזים ואיך ממיינים, ואיך קוראים לסוכריות הנפל שיוצאות גדולות או קטנות מדי ולא זוכות לקבל את החותמת של ג'לי בלי עליהן, אבל כמובן שהמספרים נכנסו לי באוזן אחת ויצאו בשנייה…
וגילינו גם שהם מייצרים עוד המון דברים – דובוני גומי (ודובוני גומי מצופים בשוקולד – שהפרופסור ניסה והודיע שלא שווה), וסוכריות פירות ושקדי ירדן, שזה לדעתי מה שאנחנו קוראים דרז'ה ושפעם היו מחלקים בחתונות.
עם סיום הסיור קיבל כל אחד גם שקית דוגמיות פצפונת, וירדנו במדרגות שהסתיימו ב… חנות המפעל , כמובן (חכמים האמריקאים האלו…)
אז התחלנו להשתולל. כדי שלא יאכלו מהמיכלים של הסוכריות לקנייה, יש שם עמדת טעימות, ואתה יכול להגיד מה אתה רוצה לנסות, ואז אתה מקבל סוכריה אחת מכל טעם (עם אותה כפית קטנה שדוגמת סוכריה אחת בכל פעם…). שם אני ניסיתי את הפופקורן חמאה בשבילכם, והבוגר ניסה כמעט את כל טעמי הברטי בוטס שלהם – איכס גדול!
מילאנו שקיות בכל מה שבא לנו להתפנק איתו. המאמן הסתפק בקצת סוכריות פירות, והנסיכה, שלא ממש אוהבת ג'לי בלי, הסתפקה בקצת גומי חמוץ וקצת דובונים. הבוגר, שכרגיל מתגלה כהכי אחראי כלכלית בינינו, גילה שאפשר לקנות פי שניים סוכריות באותו מחיר אם לוקחים שקית של נפלים, אני בחרתי לי בעיקר סוכריות בטעמי פירות וטעמים חמוצים והיתה לי שקית צבעונית במיוחד, והפרופסור, שהוא חיית הממתקים האמיתית במשפחה, קיבל יד חופשית לבחור לעצמו פאונד של סוכריות, הסתובב כמו ביום חג ובחר לו בקפידה מכל המיכלים בשטח…
היה מתוק!
למחרת התחלנו את הבוקר בנסיעה לבית החרושת למדבקות של גברת גרוסמן, שנמצא ב petaluma. אין ספק שכשיודעים את הכתובת, אז ה-GPS הוא מכשיר מאוד מועיל וחוסך זמן…
לסיור בבית החרושת נרשמים בחנות המפעל (חכמים האמריקאים האלו…). הסבירו לנו שאנחנו יכולים להצטרף לסיור שהתחיל לפני כמה דקות, או לחכות ארבעים וחמש דקות לסיור הבא. ארבעים וחמש דקות בחנות מדבקות? בוודאי שחיכינו לסיור הבא… הסיור עולה 3$ לאדם, אבל מקבלים תלוש הנחה של 3$ על קנייה בסך 15$. תסמכו עלינו שבסופו של דבר ניצלנו את כל תלושי ההנחה…
בינתיים, בזמן שחיכינו, התפעלנו מהאגם המקסים שנשקף מהחלונות ובחרנו לנו (ולכם) עוד ועוד מדבקות.
ואז הגיע הזמן לסיור. חיכינו על הכורסאות האדומות והנוחות, בין פוסטרים גדולים שמציגים את כל המדבקות שיצאו בכל שנה, וכמובן גם צילמנו. ואז הזמינו אותנו לחדר שבו הקרינו לנו סרט על המפעל (והסבירו לנו שבמפעל עצמו אסור לצלם…). הדובר בסרט הוא אנגוס, הכלב המנוח של גברת גרוסמן, וזה לא סתם שהכלב הוא הדובר – מסתבר שבמפעל של גברת גרוסמן העובדים מוזמנים להביא את הכלבים לעבודה… בכלל, עושה רושם שזה מפעל שהמטרה היא שיהיה כיף לעבוד בו, ושגם העקרונות שעומדים בבסיסו הם עקרונות חיוביים ובעלי יושרה גבוהה.
אחרי הסרט חילקו לנו מדבקות, וגם עשו חידון קצר על מה שנאמר בסרט, אבל למרות שידענו את כל התשובות, נתנו לילדים הקטנים שהיו שם הזדמנות לענות… לנסיכה היה קשה עם זה שהיא בעצם יודעת את התשובות (אחרי שתירגמנו לה את השאלות), אבל לא יכולה לענות…
ואז יצאנו לסיור במפעל, שהיה מאוד מעניין ומהנה. בין היתר, זה המפעל היחיד בעולם שחותך מדבקות בעזרת מכונת לייזר ענקית, בחום עצום, והתוצאות שיוצאות מזה פשוט מדהימות באיכותן. בסרט גם הראו לנו את התהליך שהמדבקות האלו עוברות, וזה תהליך מורכב ברמות על. היה באמת מרשים.
בסיום הסיור נלקחנו לחדר האומנות, ושם כל אחד קיבל שקית עם גלויה ריקה ועם המון מדבקות, ומשחקים ביצירה. אני ניצלתי את שעת היצירה של הנסיכה כדי לעשות עבורכם סיור מצולם:
יש עוד תמונות, אבל משום מה בכל פוסט מגיע השלב בו ישראבלוג מאבד את שפיותו ומתחיל לבלגן לי את התמונות…
לפיכך, גם המשך עלילותינו באיזור נאפה, כלומר הביקור שביקרנו בגייזר הידידותי, יחכה לפוסט הבא…
תמשיכו לשמור על המולדת
ואם אתם מצטרפים לצעדה של גלעד שליט, תנסו לתפוס הרבה הרבה שטח, כך שיחשבו שגם אנחנו שם.
הודעה לאמא שלי
ויסלחו לי כל קוראי על השימוש הבלתי שגרתי בבלוג,
אבל רק למקרה שאמא שלי עדיין מנותקת מכל תקשורת עם העולם, לפחות הצצה בבלוג תבטיח לה שהכל אצלנו בסדר…
ויום הולדת שמח אמריקה!
יוצאים לקניות…
בשלב התוכניות שאלו אותי כמה פעמים אם אנחנו לא מתכננים איזה סיבוב אאוטלטים.
האמת היא שבמקור לא תיכננו.
אחר כך הבנו שכשלא ממש קונים בגדים במשך הרבה זמן, לרוב בני המשפחה פשוט אין בגדים…
אז החלטנו שנעשה השלמות במהלך הטיול, עם עדיפות לחלק השני, אחרי טיסת הפנים שבה יש לנו מגבלת מטען.
ואז נחתנו, והתברר לנו עד כמה אנחנו לא מצויידים…
וחוץ מזה התברר לנו שהתוכניות להקדיש יומיים לפארק הוולקני לאסן מתבטלות, לאור העובדה שעדיין לא סיימו לפנות שם את השלג, והדרך הראשית לא תהיה פתוחה עד יולי…
לפיכך נפלה ההחלטה להקדיש איזה שעתיים לפרימיום אאוטלט בגילרוי.
כל כך תמימים היינו…
ה-GPS דווקא שיתף פעולה, ולמרות שבכל מה שקשור למלונות, תחנות דלק ומסעדות הוא מתגלה כקלולס לגמרי, איפה האאוטלטס הוא יודע מצויין…
אז הוא לקח אותנו ישר לגילרוי.
ואז עמדנו נבהלים לנוכח גודלו של המתחם, ולנוכח כל החנויות האלו שאין לנו מושג מה הן מוכרות.
אז התיישבנו לשתות קפה ולהתאושש.
ואז החלטנו ללכת על בטוח ונכנסנו ל GAP.
במשך שנים נטחן לנו למוחהמשפט mind the gap והאמנו ששם סביר שנמצא מענה לכולנו.
אז שוטטנו שם במשך לא מעט זמן, תוך הפרדת כוחות בין הבנים לבנות, בתקווה לשיפור הספקים.
אני והנסיכה התחלנו במחלקת הילדות, רק כדי להבין שבמדינה שמתייחסת למידה 16 קטנה של ילדות כ"EXTRE LARGE", אין פלא שיש כל כך הרבה אנורקטיות צעירות… לאחר מספר נסיונות כושלים למצוא מענה מוצלח, מצאנו עבורה זוג שורטס בודד והחלטנו להעביר את יתר מאמצנו לחנות אחרת.
גם אני הצטיידתי בזוג שורטס, הבנים מצאו פריט וחצי, ורק אבי המשפחה, שטען שיכול להסתדר בינתיים בלי קניות, מצא לעצמו שפע בגדים הולמים…
ולא פחות כיף – כרטיס הAAA שלנו הקנה לנו 15% הנחה, מה שהפך את הקנייה הזו למתוקה באמת…
למרות המחיר השווה באמת, החוויה היתה קשה כל כך, עד שישר הלכנו להתאושש בסניף הקרוב של דני'ס…
אחרי ארוחת הצהריים המאוששת, שהזכירה את השיר הנפלא "THEY TRIED TO KILL US, WE SURVIVED, LETS EAT", התפצלו כוחותינו בניסיון לנצח את מרכז הקניות הגדול והאכזרי…
פסק זמן אומנותי:
והתוצאות:
קרטר'ס ניצחו אותנו בנוק אאוט, עם בגדי ילדות שמגיעים עד מידה 6!
אנחנו לעומת זאת ניצחנו ב-CHILREN'S CENTER , ממנו יצאנו עם שקית מלאה בבגדים צבעוניים, ועם ההערה של הנסיכה ש"זה לא פייר שמחליטים על תלבושת אחידה בדיוק בשנה שאני מבקרת בארצות הברית וחוזרת עם הבגדים הכי קוליים"…
הבנים מצאו חולצות טריקו והבנות נעליים, וכך יכולנו לסמן V על כל הדברים החשובים באמת ברשימת הקניות שלנו.
מה שנכון הוא שהבוגר עדיין לא מצא תחתונים במחיר שהוא מוכן לשלם, אבל כל עוד לובש מכנסיים ממילא לא רואים מה הוא לובש מתחת…
ובאופן כללי יצאנו משם על ארבע…
החלטנו להתכוונן לכיוון נאפה, לאור העובדה ששתי סוכריות חשובות ומפנקות (תרתי משמע) מחכות לנו שם. שמנו אצבע על המפה ומצאנו את פיירפילד.
בפיירפילד מצאנו כזה מלון שווה, שישר החלטנו להישאר בו שלושה לילות.
ה COMFORT INN בקורדליה, פיירפילד. עם ההנחה של הAAA שילמנו משהו כמו 70$ ללילה, מחיר של מוטל עם תנאים של מלון.
חדר נעים, חניה, בריכה קטנה, ארוחת בוקר בהחלט משודרגת (ושלושה כוכבים נוספים על מכונת הוופלים המצ'פרת) ומיקום מצויין שימחו את ליבנו עד מאוד.
הרגשנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, והלכנו לישון כדי לצבור כוח לעוד שבוע של תיירות…
סוגרים שבת בסן פרנסיסקו
שבו בנוח, מייד תעבור כאן דיילת עם משקאות קרים, ובינתיים יש לנו תיאורים ותמונות להנאתכם.
ולפני שנחלוק אתכם את קורות השבת הראשונה שלנו בארצות הברית של אמריקה, כדאי שנייחד רגע לפרט מאוד חשוב בביקורנו בסן
פרנסיסקו – ה CITY PASS המופלא.
כשעשינו תוכניות, לפני חודשיים בערך, החלטנו לקחת את הרכב השכור רק לקראת עזיבת סן פרנסיסקו, ולטייל בעיר ברגל ובאוטובוסים. למודי ניסיון מאירופה הלכנו לחפש כרטיס אוטובוס לכמה ימים, ובאחד האתרים היפנו אותנו ל-CITY PASS. זה כרטיס שמאפשר שבעה ימים של נסיעה חופשית במרבית מערכת התחבורה הציבורית של סן פרנסיסקו (כל מה שנופל תחת ההגדרה של MUNI – אוטובוסים, אוטובוסים חשמליים, קווי ה-F וה-M בהם נוסעים קרונות אוטובוס חשמליים ישנים שנאספו מכל העולם – ועל כל קרון כתוב מאיפה הוא הגיע – והכי חשוב – ה CABEL CAR ההיסטורי) ובנוסף כניסה לחמש אטרקציות (ביום קניית הכרטיס, ובשמונת הימים הבאים) – האקווריום ברציף 39, שיט מתחת לגשר גולדן גייט, המוזיאון לאומנות מודרנית, מוזיאון המדע והאקספלורטוריום (שבמקומו אפשר לבחור ללכת למוזיאון דה-יאנג, או אם אתם ממש זריזים ומספיקים לעשות את זה באותו יום – אז אתם מרוויחים אפשרות להיכנס לשתי האטרקציות במקום לבחור ביניהן).
הכרטיס עולה 64 דולר למבוגר ו-34 לילד. עכשיו, התוכנית היתה להיות בסן פרנסיסקו רק שלושה ימים, וזה כאילו בזבוז לקנות כרטיס שטוב לנסיעות במשך שבעה ימים. ובאמת שיכול להיות שאם לא היינו עושים את הכרטיס, ובסוף השהות שלנו בסן פרנסיסקו היינו בודקים מה עשינו וכמה נסענו באוטובוסים, לא היינו מגיעים לסכום הזה. זה ייתכן, כי בלי הכרטיס, אם לפני כל אטרקציה היינו צריכים להחליט אם כדאי להוציא את הכסף – לא בטוח שהיינו בוחרים לעשות את כולן. ולפני העלייה לאוטובוס בשביל שתי תחנות – היינו בטח מחליטים ללכת ברגל.
אבל ככה, אחרי שהחלטנו וקנינו את הכרטיס, היה מאוד קל לבחור לעלות על האוטובוס, וכשקרה (באשמתי) שירדנו בתחנה הלא נכונה בדרך לסוכנות להשכרת רכב, אז רגע אחר כך (בזכות כישורי קריאת המפה המהירים שלי) עלינו על אוטובוס אחר, שהביא אותנו אפילו קרוב יותר, והטעות הפכה מייד הרבה פחות כואבת…
וכשהגענו לשייט, וראינו שיש לנו עוד שלושת רבעי שעה, אז לא כאב לנו להיכנס לאקווריום לביקור קצר. וכשהאקווריום הסתבר כנחמד, ותו לא, זה גם לא כאב.
והשיט עצמו – אם היינו מגיעים לביתן הכרטיסים כדי לקנות כרטיסים, כמעט בטוח שהיינו מחליטים ששלושים ומשהו דולר לשיט למבוגר זה ממש מוגזם, אבל כחלק מהאטרקציות בכרטיס – זה ממש היה כדאי.
אז זהו – כאן נגמר תשדיר השירות שלנו בעניין ה CITY PASS של סן פרנסיסקו. תודה שנשארתם איתנו.
אז אכן – השבת התחילה בזה שאנחנו, יחד עם הנסיכה, הלכנו לאסוף את הרכב השכור שלנו, והבנים נשארו לארוז את הדברים. הטענה שלהם היתה שתוך עשר דקות הם יסיימו ואז הם יתייבשו כשהם מחכים לנו, טענה שהתבררה כמפוקפקת כשחזרנו אחרי יותר משעה ועדיין הייתי צריכה לאסוף שפע דברים שהם לא מצאו לאן להכניס…
כל מה שעניין אותי כשהזמנתי את הרכב היה שיהיה מספיק גדול כדי שגם לנו וגם לכל המזוודות שלנו יהיה מקום. מרגישים שאני לא גבר… הגברים חובבי הגאדג'טים שלי לא מפסיקים להתלהב מכל הפונקציות המרשימות ומכל מקומות האיכסון המגניבים שהרכב – קרייזלר town and country שעלה על הכביש לפני פחות מחודשיים מציע לנו… אני חייבת לציין, בכל אופן, שהרבה יותר כיף לשבת גבוה על הכביש ושבהחלט נוח לנהוג בו.
וכנראה בגלל שאני לא פריקית של מכוניות – עדיין לא צילמתי אותו… אבל בגלל בשביל אמא שלי שביקשה – אני אנסה לזכור ולצלם.
בכולופן – העמסנו על האוטו את כל רכושנו, נפרדנו מהמלון ונסענו לרציף הדייגים.
בזמן שנותר לנו עד השייט נכנסנו לאקווריום, החביב כאמור:
השייטים האמיצים וכלי השיט שלהם:
והנה גם תמונות מהשיט, כולל כאלו שצולמו ממש מתחת לגשר הגולדן גייט ומתחת לשחף. זו גם הנקודה להביע הערצה לכל בני משפחתי שיצאו אל חרטום הספינה לצפות בחלקים מהשיט, וקפאו להפליא. אני מודה שבחרתי להישאר ישובה בפנים לאורך כל ההפלגה…
עם סיום ההפלגה החלטנו שהרווחנו לנו ארוחה אותנטית בדוכני הסרטנים. הנסיכה, שהודיעה מראש שאין לה שום כוונות לאכול סרטנים, הסתפקה בנקניקייה וצ'יפס. קצת פחות אותנטי, אבל לא פחות טעים, לפי הביס שהיא תרמה לנו…
אז עשינו פיקניק מאולתר, והשחפים שיעשעו אותנו בינתיים. הכי נחמד היה לראות את השחף שטייל על גג של מכונית, ולא שינה את דרכיו גם כשהמכונית התחילה ליסוע יחד איתו… ולא, לא צילמתי. דגים מטוגנים ומצלמה לא הולכים כל כך טוב יחד…
נפרדנו מרציף הדייגים והחלטנו לעשות עוד עצירה אחת בסן פרנסיסקו. נסענו לג'פנטאון, לכבודו של הפרופסור, שמעדיף בהרבה את היפנים על הסינים… והאמת היא – די מדהים שזה אתר שכמעט לא יודעים עליו כלום, ושמוזכר רק כהערת שוליים באתרי האינטרנט שמדברים על סן פרנסיסקו. המרכז היפני, שממוקם פחות או יותר בפינת הרחובות GEARY ו WEBSTER , הוא למעשה מרכז קניות גדול מאוד (לא הספקנו לעבור את כולו) שמשרת באופן אותנטי לגמרי את הקהילה היפנית. יש שם מסעדות, חנויות שמוכרות מגוון של מוצרים יפניים, אולפן קריוקי שבו אפשר לשכור חלל לשעה או יותר, חנות ספרים ענקית וחנויות לעיצוב הבית, וכמובן – גם חנות נייר וכלי כתיבה מרשימה למדי, גם במחיריה…אבל לשטוף את העיניים היה כיף והפרופסור היה מאושר כל כך, במידה שגרמה לנו להוסיף עוד שעה במדחן ובזמן ששני האחים שלו נחו באוטו (הבוגר לא מת על יפנים, אפילו לא אותנטיים, והנסיכה קצת התעייפה מהאנגלית ומהרעש) והלכנו להסתובב איתו ולהזמין אותו למרק ראמן אמיתי, כזה שהוא מדבר עליו כבר שנתיים. יכול להיות שהוא עוד יגשים את החלום שלו ויגיע ליפן, אבל בינתיים זה היה הכי קרוב שאפשר להגיע לשם. ותמונות? לא הפעם. גם המצלמה נחה באוטו… יכול להיות שנצטרך לחזור לשם…
חמש אחר הצהריים.
זמן להיפרד מסן פרנסיסקו.
התוכנית המקורית היתה ליסוע לפארק הוולקני לאסן, אבל בדיקה באינטרנט גילתה לנו שעדיין לא סיימו לפנות את השלג שירד שם, ושהדרך הראשית של הפארק עדיין סגורה, אז החלטנו על שינוי תוכניות ופנינו לעבר סן חוזה.
הנסיעה לכיוון סן חוזה היתה גם השעה בה התגלה לנו שהג'י.פי.אס שלנו יודע לדווח על כל בית ספר, גן ילדים או גן שעשועים מכאן ועד מכסיקו, אבל אין לו שום מושג על קיומם של תחנות דלק, מסעדות או מלונות.כשיודעים לאן נוסעים ואפשר לתת לו כתובת, זו לא בעיה, אבל כשרוצים פשוט להגיע לסן חוזה ולמצוא את המלון הקרוב – החיים מתחילים להסתבך… זו גם השעה שבה נזכרים שהנסיכה שונאת חוסר ודאות, ושלבוגר אין בעייה עקרונית עם חוסר ודאות, אבל הוא כן זקוק להבטחה שבמלון שאליו נגיע יהיה אינטרנט, כדי שהוא יוכל לתקשר עם החברה שהשאיר בארץ. כדי להנמיך את מפלס העצבים הלכנו על הדרך הבטוחה וביקשנו מ"מכשיר הפלאים" שיכוון אותנו לעבר שדה התעופה. ליד שדות תעופה יש מלונות, נכון?
נכון. זו היתה גרסה די עלובה של מוטל 6, אבל היה אינטרנט, והיה דני'ס ליד והיו לנו מיטות ללילה, ולא ביקשנו יותר.
לילה טוב לנו, ובוקר טוב לנוסעים הוירטואליים ששומרים לנו על ארץ הקודש…