מחבר: limor

לפני עשרה ימים חגגנו את יום הנישואים שלנו.
 
השנה אנחנו נשואים בדיוק מחצית מחיינו…
 
יש הרבה דברים שלומדים אחרי עשרים ומשהו שנים ביחד, ואחד מהם הוא שלפעמים מספיק להיות ביחד, גם אם מה שעושים זה רק סידורים ומילוי מטלות.
 
לפיכך, את יום הנישואים תכננו להקדיש לרכישת מחשב נייד לפרופסור, כדי שיפסיק לגנוב לי את המחשב שלי.
 
כמובן שבסופו של דבר נכנס ביום הזה הרבה יותר ממה שתכננו בהתחלה…
 
את הבוקר התחלנו ב"קפה בחורש" בכפר ביאליק. ארוחת הבוקר היתה מאוד נחמדה, והיא נהייתה אפילו יותר נחמדה כשהמאמן שלף שקית קטנה שבתוכה קופסת מתנה ובתוכה  ארוז להפליא צמיד הצ'ארמס שחמדתי לי כבר מזמן. המאמן אומנם טוען שזה מרגיש כמו רמאות לתת לי מתנה שהכרזתי שאני רוצה, אבל אני ממש לא מתלוננת…
 



 
אחרי התודות לאיש שלי, התודות הנוספות מגיעות לעדית שר, שחוץ מהצמיד המקסים שלי, רכשתי ממנה בחודש האחרון מספר מתנות לחברות והייתי מרוצה לחלוטין, וגם לצמד הבלינגיות, שרק בגללן ידעתי על עדית…
 
כשסיימנו את ארוחת הבוקר יצאנו לצוד מחשב.
 
אל פריבל בטירת הכרמל הגענו בגלל המלצה של אח שלי, שיש לו קשרי עבודה איתם. אנחנו נחזור לשם בגלל היחס האישי והמצויין שקיבלנו עוד לפני שהצהרנו על הקשר הזה… ניר, בעל החנות, נתן לנו ייעוץ מקצועי וגם סירב למכור לנו את מה שלא נראה לו נכון למכור. הייתי אומרת שלפי סל הקניות שלנו שהיה מלא כל כך כשיצאנו אין ספק שהוא איש מכירות מצויין, אבל האמת היא שחוץ מזה שהוא בעל מקצוע מעולה,  לא קנינו שום דבר שלא התכוונו לקנות… ה-DVD שלנו שבק יום קודם, אז ברור שהיינו צריכים חדש (אנחנו מנסים לסיים לראות את כל חמש העונות של בבילון לפני שהבוגר יתגייס…), ובהתברברות הקשה האחרונה שלי החלטתי שנמאס לי להסתדר בלי ג'י.פי.אס (אין ספק שהזמן שאחסוך בלא להתברבר יצדיק את ההוצאה הזו די מהר). הפרופסור קיבל את המחשב שלו, והמחשב הנייד של המאמן יכול להיחשב מתנת יום נישואים.
והמסך "24 החדש שלי? או-קיי, זו כבר התפנקות אמיתית…
 
אז חוץ מלהמליץ לכם בחום גדול על ניר ועל החנות שלו, אני גם שמחה להעביר אליכם טיפ משובח שהוא נתן לנו, רגע לפני שיצאנו –
צריך לתת לבטריה מנוחה. מה זה אומר?
בנייד, לרוקן את הבטריה לגמרי לפחות פעם בשבוע (סוף סוף יש לי תירוץ למה אני שוכחת לטעון את הנייד ונשארת מנותקת באמצע היום…).
במחשב הנייד ובמכשירים אחרים שיכולים לעבוד בלי בטריה – כשאתם עובדים עם המחשב מחובר לחשמל, תוציאו את הבטריה לגמרי.
ניר אומר שזה מאריך את חיי הבטרייה עד מאוד, וכיוון שמניסיוננו אנחנו יודעים שבטריה שבהתחלה מחזיקה ארבע שעות, אחרי חצי שנה מחזיקה כבר רק שלוש שעות, זה נשמע לנו ממש הגיוני. אז תנסו. 
 
הרפתקת המחשבים לקחה לנו הרבה יותר זמן מהמתוכנן, אז הגעתי הביתה רק לשנייה כדי לאסוף את הנסיכה וליסוע ליער שליד יעד, 7 דקות מהבית, שם הציגו שחקני תיאטרון "שומרי הגן" גרסה מקסימה של "הזמיר וקיסר סין". היה מענג, ואם אתם רוצים לדעת מתי התיאטרון הזה מגיע קרוב אליכם הביתה, אז תצטרפו גם אתם לרשימת התפוצה שלהם.
 
ובערב יצאנו בשניים. מאחר שהמאמן בחר איפה נאכל ארוחת בוקר, אני הייתי צריכה לבחור איפה אוכלים ארוחת ערב… אז נזכרתי שכבר מזמן רצינו לבדוק את ביסטרו איד'לה בנהריה ונסענו לשם. איד'לה היא האחות הקטנה של אידה, מסעדת השף שי שמואלי, שהשתתף ב"קרב סכינים", וקיבלנו המלצות חמות לאכול שם. בחרנו בארוחת ביסטרו, שמציעה לחם, מחמצים, מנה ראשונה ומנה עיקרית במחיר מאוד מאוד אטרקטיבי – 59 ש"ח לאדם. כל מה שאכלנו היה מצויין – מרק פטריות ושמנת, פטריות מטוגנות עם רוטב שזיפים, דג סול על הגריל ונתחוני אנטריקוט עם רוטב צ'ימיצ'ורי. למרות שמאוד רצינו לא נשאר לנו מקום לקינוח, אז כנראה שניאלץ לחזור לשם שוב…
 
הבטחתי פוסט צרכני וכזה הוא יצא.
ורק לשם הבהרה – חוץ מהנחת בזה שאני שולחת אתכם למקומות שווים, ממש לא יוצא לי כלום מההמלצות האלו…
 
שתהיה שבת של מנוחה ונחת
לימור
 

בואו נהפוך את הסדר, ונתחיל מהסוף.
 
ככה נראו התוצר והיוצרת בסיומן של כמעט שלוש שעות מופלאות:
 


וזה דבר היוצרת:
"היינו במקום שקוראים לו "סוס ועגלה" שזאת נגריה שבה בנו את הסוס הכי גדול בעולם.
החלטתי שאני רוצה לבנות קרוסלה שמסתובבת והיה לי ממש כיף. הכי אהבתי להרכיב את החלקים עם הדבק והפטיש.
עופר הסביר לנו על הסוס הגדול ואחרי שהרכבתי בו חלק גם התנדנדנו עליו. אפילו שזה היה לאט זה היה כיף, וגם קיבלתי תעודה.
בפעם הבאה שאני אבוא ל"סוס ועגלה" אני רוצה לבנות למיכאל סוס עץ שמושכים בחבל ושיש לו עגלה. מיכאל הוא תינוק חמוד והוא הבן של בת הדודה שלי, אבל זה כבר סיפור אחר…"
 
וגם לאמא של היוצרת יש כמובן מה לומר, בעיקר בתמונות…
 
כאלו של אווירה –
  


וכאלו של יצירה –

 
וכאלו של הסוס הגדול –
  


ועוד אחת, שאי אפשר בלעדיה, של הרגע הקסום שבו הסחרחרה מגשימה את ייעודה ו…מסתובבת:
וגם קצת מילים שנבנות בעבודת יד, כמו כל הדברים ב"סוס ועגלה", מאותיות:



 
הרבה זמן תיכננתי להביא את הנסיכה ל"סוס ועגלה", וכל הזמן הזה עקבתי אחרי אתר האינטרנט המקסים והפרסומים השונים סביב המקום המיוחד הזה.
 
אני שמחה שסוף סוף הגענו לזה, ושזה הגשים את כל הציפיות, ועוד יותר שמחה שעשינו את זה בדיוק בזמן ככה שהנסיכה יודעת שגם לה היה חלק (פיצפון) בסוס הגדול הזה.
 
ולמרות העייפות אני יושבת עכשיו לכתוב, כי סוכות עדיין לא נגמר ויש עוד זמן לתת לידיים הקטנות לקחת חלק במבצע הגדול הזה, אבל ממש ממש עכשיו – מסיבת ההשקה של הסוס תהיה ביום חמישי הקרוב, ועד אז עופר יצטרך לחבר את החתיכות האחרונות ההן, אלא אם כן אתם תגיעו לעזור לו קודם…
 
ועוד משפט אחד לסיום –
לפני שהיא הלכה לישון, הנסיכה הודיעה שגם את הילדים שלה היא תיקח ל"סוס ועגלה", והיא חושבת שהם יהנו, כי גם להם בטח יהיו גֶנים של יצירה… ואותי מאשימים בזה שאני עושה תוכניות לטווח ארוך…
 
 

בהמשך לפוסט של אתמול – רוצים לראות איך זה נראה בגרסת הוידאו?
 





 
חג שמח!

הגענו ליום חמישי, יום ההולדת עצמו, וכל מה שידע הנודד שלנו הוא שעליו להגיע לתחנה המרכזית בתל אביב עד 11:00 בבוקר.

 
במשכנות רות דניאל אין חדר אוכל, אז יש להם הסדר עם בית קפה בסביבה, מה שארגן לילד ארוחת בוקר טובה לפתיחת יום ההולדת:







והתמונה האחרונה היא עדות שגם בלי לאכול ירקות אפשר לגדול לתפארת…
 
בתחנה המרכזית הוא עלה על קו 921 ונסע, ונסע, ונסע ונסע…. עד מחלף הבונים.
 
רק בירידה מהאוטובוס, כשהוא ראה את השלט "פרדייב – מועדון צניחה", הוא הבין מה עומד בפניו… ובמילים שלו, כשהתקשרתי שתי דקות אחרי זה לשאול איפה הוא: "היה לי ברור שאתם לא שולחים אותי לצנוח בלי שתהיו שם, אז הנחתי שאו שאתם כבר או שאתם בדרך…". ואכן, היינו בדרך, ופחות משתי דקות אחרי השיחה כבר אספנו אותו מתחנת האוטובוס שבצומת ושמנו פעמינו למועדון הצניחה, שם הוזמנה לילד האקסטרימי צניחת טנדם ראשונה בחייו.
 
לפני שאני נותנת לצילומים לדבר בשבילנו (וכן, הוספנו לחבילה גם צילומי וידאו וגם צילומי סטילס, ואני ממש שמחה על ההחלטה להוציא את הכסף הזה) אני חייבת להקדיש כמה מילים למקום הזה – פרדייב, בחוף הבונים.
 
כבר בשיחות הטלפוניות שהקדימו את ההזמנה התרשמתי מנעימות היחס ומהסבלנות לשינויים ולשאלות שלי, אבל ההגעה הפיזית למקום הייתה חוויה נעימה עוד יותר. בילינו באתר שלוש ומשהו שעות, ברובן בהמתנה לזה שיקרה משהו (שתתחיל ההדרכה, שיצנח הילד, שיכינו את הסרט…), שעות שיש להן פוטנציאל להיות משעממות ומעיקות, בהתחשב בעובדה שאנחנו רק צוות הליווי של הכוכב הנרגש. באופן מפתיע – לא היה מעיק ולא היה משעמם.
 
על הבריזה הנעימה הצוות של פרדייב לא יכול לקחת אחריות, אני מניחה, אבל על המוזיקה המוצלחת מאוד, על האווירה המחוייכת ועל התחושה הכללית של כיף – אנחנו חייבים להם תודה. בני משפחתי הציניים ממני טוענים שזו ממש לא חוכמה להיות במצב רוח טוב כשהעבודה שלך משמעה הוא לקבל כסף על עשיית משהו שאתה ממש אוהב, אבל מכיוון שהנחמדות נושבת לא רק ממי שצונח אלא מכל מי שמסתובב באתר, אני חושבת שלא מגיע לציניים שנתייחס אליהם… 
   
 יש תמונות.
המון תמונות.
אלו שאני צילמתי, לפני, תוך כדי (וכל מה שאפשר לראות בהן זה נקודה זעירה בשמיים…) ואחרי.
ויש תמונות (וגם סרט וידאו) שצילם נדב, הצלם הצונח.
תמונות מדהימות שגרמו לי לקנא בו ובמצלמה שלו.
המון תמונות נפלאות.
הובטחו לנו לפחות חמישים תמונות.
קיבלנו קרוב למאתיים.
 
וכשהם צעדו לכיווננו, כדי שנדב יוכל לצלם את הגיבור החוזר לחיק משפחתו, הבוגר שלי הרגיע אותו ואמר לו שהוא לא צריך להיעלב מזה שאמא שלו (AKA אני) מצלמת. זה פשוט שאני לא מסוגלת אחרת… אובססיה, מישהו?
 
אז הנה התמונות, קצת שלי ובעיקר של נדב:





















 




















ותמונה אחרונה מהמצלמה שלי, של דור העתיד, היחידה במשפחה חוץ מהבוגר שהיא מספיק dare devil לחשוב שצניחה חופשית זה רעיון אטרקטיבי…



ואחרי שיא שכזה, במה עוד יכולנו להפתיע?
 
לא נשאר מקום להפתעות, אבל היה לנו הרבה מקום בבטן, אז נסענו למסעדת הבית שלנו, מוזס בהרצליה, ובעיתוי באמת מושלם נכנסנו לשם שלוש דקות אחרי שהיפה ובני משפחתה הגיעו למסעדה. חלק ממסע ההטעייה היה גם הדיווחים שלה במשך כל השבוע על זה שהיא אמורה לצאת מהבסיס רק ביום שישי בבוקר…
 
והיא גם הביאה איתה חולצה לציון האירוע, כך שהיתה הזדמנות לעוד תמונה אחת ואני גם קיבלתי כותרת מתאימה לפוסט הזה:



וזהו.
לבוגר כבר הודענו שבזה חסל סדר ימי הולדת לעשור הקרוב…
 

הגענו ליום חמישי, יום ההולדת עצמו, וכל מה שידע הנודד שלנו הוא שעליו להגיע לתחנה המרכזית בתל אביב עד 11:00 בבוקר.
 
במשכנות רות דניאל אין חדר אוכל, אז יש להם הסדר עם בית קפה בסביבה, מה שארגן לילד ארוחת בוקר טובה לפתיחת יום ההולדת:








והתמונה האחרונה היא עדות שגם בלי לאכול ירקות אפשר לגדול לתפארת…
 
בתחנה המרכזית הוא עלה על קו 921 ונסע, ונסע, ונסע ונסע…. עד מחלף הבונים.
 
רק בירידה מהאוטובוס, כשהוא ראה את השלט "פרדייב – מועדון צניחה", הוא הבין מה עומד בפניו… ובמילים שלו, כשהתקשרתי שתי דקות אחרי זה לשאול איפה הוא: "היה לי ברור שאתם לא שולחים אותי לצנוח בלי שתהיו שם, אז הנחתי שאו שאתם כבר או שאתם בדרך…". ואכן, היינו בדרך, ופחות משתי דקות אחרי השיחה כבר אספנו אותו מתחנת האוטובוס שבצומת ושמנו פעמינו למועדון הצניחה, שם הוזמנה לילד האקסטרימי צניחת טנדם ראשונה בחייו.
 
לפני שאני נונת לצילומים לדבר בשבילנו (וכן, הוספנו לחבילה גם צילומי וידאו וגם צילומי סטילס, ואני ממש שמחה על ההחלטה להוציא את הכסף הזה) אני חייבת להקדיש כמה מילים למקום הזה – פרדייב, בחוף הבונים.
 
   
 

 
והמסע ממשיך…
 
את אחר הצהריים בילה הבוגר בגן המנזר, עם בלוק הציור ועפרונות הרישום. בטלפון נשמע היה שכיף לו.





 
ההוראות במעטפה מספר שלוש אמרו שעליו להתייצב בשעה 21:00 בשער יפו, ולחכות להוראות נוספות.
 
מכיוון שהילד הוא נצר למשפחה ייקית בחלקה, הוא מגלה נטייה ברורה להקדים, והיה לו זמן לשבת בנחת בכותל.
 
בתשע יצר איתו קשר טלפוני המדריך של סיור הסליחות שהזמנתי מ"ירושלים של מעלה". הרעיון היה מצויין ומצא חן בעיני הילד, הבעיה היתה שיומיים לפני כיפור האיזור עמוס בהמוני אנשים, ולמרות שהמדריך היה ממש מוצלח, מערכת ההגברה החלשה שלו גרמה לזה שהבוגר בחר לפרוש מהסיור עוד לפני שפגש בשחקן ובזמר המובטחים כחלק מהחוויה. מה לעשות – you win some, you lose some
 




 
לאה אהובתי התבלבלה וסימסה אליו במקום אלי את ההודעה שמבררת את שלומו, אבל לזכותה ייאמר שלפחות ההודעה לא הסגירה שום פרטים מוכמנים…
 
בלילה, לפני השינה, הוא פתח את מעטפה מספר 4, ששלחה אותו להתייצב בכניסה למוזיאון ישראל בשעה 10 בבוקר. בנוסף היתה במעטפה גם הברכה שהכינה לו הנסיכה, עם טקסט שעצר את הנשימה לכולנו:
 



וכדי שלא יצאו לכם העיניים:
נמרוד אתה כבר בן 20 וצריך לחגוג
אבל אם צריך לחגוג אז סתם חגיגה עם עוגה
זה לא מה שמשפחה כמו שלך היתה עושה
אז שלפנו את העט והתחלנו לכתוב יום הולדת לנמרוד
והנה אתה בסוף היום הראשון. 
שיהיה לך יום הולדת 20 שמח
שלך גאיה.
 
הנודד האמיץ שלנו ישן והתעורר במנזר המיוחד הזה (שאני בהחלט מתכננת לבדוק באופן אישי בהזדמנות הקרובה ביותר), ואחרי ארוחת בוקר צנועה התייצב בכניסה למוזיאון, מוקדם כמובן…
 
המלווה שלו לסיור במוזיאון היתה לאה היקרה, והיא היתה אחראית גם להעביר מעטפה גדושה כל טוב למלצרית ששירתה אותם בארוחת הצהריים, יחד עם זיקוק. מאחר ששני הסועדים לא רצו קינוח, המעטפה הגיעה עם זיקוק בוער מוחזק ביד של המלצרית…
 



התמונה הזו שיעשעה אותי במיוחד, כי יש לנו תמונה ישנה של הילדים מצולמים על הידיים האלו, ואז הידיים היו הרבה יותר גדולות…
 
במעטפה שהוא קיבל במסעדה היו הוראות להמשך הדרך (ליסוע באוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב), מכתב מטל וגיליון השיאים הצה"לי שהוציא עיתון "במחנה". בחלק שמיועד לשיאים שקשורים במשפחה הוספנו את ה(כמעט) חייל הכי אהוב בצה"ל…
 
The wheels on the bus go round and round,round and round,round and round.The wheels on the bus go round and round,all through the town.





 
עוד בהיותו באוטובוס קיבל הנודד האמיץ SMS שאמר: "דון קישוט, סנשו פנשו מחכה לך", ואכן, בתחנה המרכזית בתל אביב פגש אותו דרור-פנשו שהיה אחראי על התוכניות אל תוך הלילה. הוא הגיע מצוייד בגיטרה, מצב רוח הולם ואביזרי תחפושת שהפכו את השניים לטרובדורים נודדים (או סתם לפריקים במצב רוח חוגגג).
 
ALAS, למעט תמונות בודדות שצולמו בתוך וליד משכנות רות דניאל ביפו, משכנו של הנודד ללילה זה, אירועי השעות הבאות לא תועדו על פילם (או דיסק) וכמובן שחבל.







דיווח בעל פה, עם זאת, נתן תקציר לאירועי אחר הצהריים, הערב והלילה, שכללו בין היתר –
שירים של שלומי שבן בשדרות רוטשילד (ואפילו 7 שקלים שנתרמו על ידי עוברים ושבים)
שירים אחרים
תיירת מארה"ב שישבה איתם ועזרה להם לשיר
איש מוכסף (כזה שצובע את כולו ומפקד כפסל חי) שהצטרף אליהם, ענה על השאלות שלהם וגם שיתף פעולה ושר איתם
הרבה יין
קבוצה של צעירים במסע למילוי משימות, שמצאה בבוגר שאלכוהול בדמו משת"פ שאין כמוהו, מה שגרר את זה שהוא:
* לעס את הדף האחורי של העיתון (אבל כמו שהוא ציין – הוא לא בלע אותו, אלא ירק. יש סיכוי שזה מעיד על קריירה עתידית בתחום טעימת היין?)
* עשה גלגולים קבוצתיים על הדשא
* "חיתן" זוג בני נוער בחתונה יוונית, שכללה שבירת צלחות. בעניין הזה יש לציין שהוא לא היה שיכור מדי לוודא שאף אחד מהתנאים לקידושין אינו מתקיים שם באמת…
 
מה שמדהים הוא שלמעט הגיטרה והאקורדים לשירי שלומי שבן, שדרור הביא איתו, כל היתר היה ספונטני לגמרי. רק כדי שתבינו מה יכול לקרות לכם באמצע העיר, בסתם יום של תשרי, אם אתם רק פתוחים לזה…
 
בין שדרות רוטשילד לשתיים בלילה היו עוד מפגשים חברתיים וגם בירה, אבל בסופו של דבר הילד זכר שהוא גם צריך לקום בבוקר וחזר במונית ליפו, לישון קצת.
 
וטוב שעשה זאת.
מחר תדעו למה…
 
שלכם,
שחרזדה

הגוזל שלנו, זה שנולד פצפון כל כך עד שהבית הראשון שלו היה הפגייה, כבר גדול.
ממש גדול.
עשרים שנים.
מתי בדיוק הן קרו לנו?
 
לפני חודש בערך קיבלתי טלפון מהיפה שלו, שרצתה לדעת מה אנחנו מתכננים לכבוד האירוע המכונן.
אני – לקנות לו מקינטה, כמו שהוא שהוא רוצה.
היא – כי חשבתי שאולי נארגן לו מסע בארץ, כזה שיעבור בכל מיני מקומות, ויהיו בו כל מיני הפתעות ופגישות עם אנשים שהוא אוהב…
 
אני לא ממש טובה בלהגיד לא, ואסוציאציות מתוך "יש ילדים זיג זג" כבר התחילו לעלות לי לראש, אז הבטחתי לחשוב על זה קצת ולדבר איתה.
 
המאמן היה ספקן, ולא ממש הבין איזו הנאה תיגרם לילד ממסע ברחבי ישראל, ועוד לבד, אבל אני כבר הייתי בשוונג, ולא נתתי לפקפוקים לעצור אותי באמצע התנופה…
 
מאחר שהיפה לובשת חאקי, עיקר תהליך התכנון התרחש בטלפונים ובסמסים, ואחרי שזרקנו המון רעיונות לאוויר וביקשנו שיתוף פעולה מהמון אנשים שהבוגר אוהב במיוחד, חשבנו שאנחנו יכולות לתפור לו מסע.
 
התעלמנו מכמה תקלות קטנות בדרך, כמו רכבת ישראל שהחליטה ששבוע שעבר הוא בדיוק הזמן הנכון לא ליסוע בין נתניה לחיפה, ואח שלי, שהחליט לחגוג את יום הנישואים שלו, ועוד אנשים יקרים שבדיוק נעדרו מהאיזור מטעמי ויפאסנה או חתונה, והפקנו מסע יום הולדת, כזה שדי בטוח שאין סיכוי שהבוגר ישכח אי פעם… 
 
אז איך זה התחיל?
 
ביום ראשון הילד התעורר מטלפון שזימן אותו לראיון בעזריאלי ביום שלישי בצהריים. מסתבר שיש אנשים שדברים כאלו קורים להם, אז זה לא נשמע היה לו מוזר מדי…
 
מאחר שאני התכוונתי להגיע לראיון במת"מ (או ככה הוא חשב, לפחות), ומכיוון שלא היתה רכבת מעכו, הצעתי לו טרמפ לחוף כרמל. מזל שאת הידיים הרועדות שלי, ואת כאב הבטן, הוא לא יכול היה לראות…
 
הורדתי אותו בתחנה, ורגע לפני שנפרדנו נתתי לו כרטיס לרכבת. טוב שאמרתי לו שזה כרטיס שמור, אחרת הוא לא היה שם לב. {פרשנות של הבוגר ביום חמישי בערב: מי שמכיר את אמא שלי יודע שיכול להיות שלכבוד זה שיש לי ראיון חשוב היא טרחה לקנות לי כרטיס, ועוד בשמורים, אז זה לא היה מוזר מדי…}
 
סובבתי את האוטו ונסעתי למגרשי החנייה על החוף לאסוף את אמא שלי. נתתי לה תרמיל גדול ומצוייד וקלסר מלא הוראות ומעטפות, וגם כרטיס שמור – חברו הטוב של הכרטיס של הבוגר – והורדתי גם אותה בתחנת הרכבת. חששתי שזה שיש עוד עשרים דקות עד שהרכבת תצא יגרום לזה שהבוגר יראה אותה מוקדם מדי, אבל למרות שהם עמדו ממש קרוב זה לזה, כבודו לא ראה כלום (אולי זו הראייה המרחבית המפוקפקת שגרמה לזה שקורס טיס לא רצה אותו?). הוא גילה שהיא נוסעת איתו רק כשהיא אמרה לו שלום בקרון השמורים, ואז הוא כבר הבין שיש דברים בגו…
 
הוא קיבל ממנה את הקלסר וזה מה שהיה במעטפה הראשונה (יחד עם כרטיס רכבת נוסף ועם כסף מזומן):
 רק אחרי שהוא קרא את המכתב הראשון והפך את הדף, הוא ראה את השער של הקלסר, יחד עם לוגו המסע, שהופיע אחר כך גם על כל המעטפות שנקרו על דרכו, ואחרי השער חיכה לו גם מסמךהנחיות כלליות מפורט (שאני חוסכת מכם. הוא דיבר בעיקר על זה שלא כדאי לפתוח את המעטפות לפני שנגיד לו, שאנחנו מבקשים שייסע במוניות – יודעת האמא נפש ילדה החסכן – ושיהיה נחמד אם יצלם…)







 (הצילום של הנעליים המדליקות נלקח מכאן)
 
בתל אביב הילד נפרד מסבתא. היא נשארה בעזריאלי לפגוש חברה והוא עלה על הרכבת לירושלים. בחבילת הפינוק הוא מצא את הספר ההולם לדרך – יש ילדים זיג זג ובוטנים אמריקאיים, שבלעדיהם שום מסע לא יהיה ראוי לשמו.
 
בדרך לירושלים הוא גם פתח את מעטפה מספר 2 –



הוא צילם תמונות של האוכל (באגואה) ושל תוכן המעטפה שחיכתה לו שם:









הצילום של המיונז הוא לא סתם… הבוגר אוהב מאוד מיונז וכמעט תמיד צריך לבקש אותו במיוחד. באגואה הוא קיבל את המיונז עוד לפני שהאוכל הגיע, והיה בטוח שביקשתי מהם במיוחד שיגישו לו מיונז. אבל לא. זו סתם היתה הוכחה לזה שבחרתי היטב כשבחרתי דווקא את המסעדה הזו…
 
הבוגר ציית להוראות והלך למנזר האחיות ציון, איפה שחיכה לו חדר.
 
אני אפרד מכם כאן ואמשיך את קורות המסע מחר.
 

אחי הקטן וגיסתי הקסומה חגגו בשבוע שעבר שש שנות נישואים, מה שהיווה סיבה טובה להוסיף עוד דפים לאלבום שלהם.
 
בתקופת ההכנות לחתונה ולאור המכונית שקיבלתי קצת קודם ליום הולדת 40, נָתָנו לאחי את האוטו הקודם שלי, גרוטאה שעדיין נסעה, ובזה הנחנו שעשינו את שלנו בעניין מתנת חתונה.
 
עם זאת, כשטיילתי בנחלת בנימין זמן קצר לפני החתונה, ממש לא יכולתי לעמוד בפני אלבום מקסים של זֶן, וקנינו אותו כמתנה לזוג הצעיר, בצירוף הבטחה לעיצוב האלבום עצמו.
 
ואז הם התחתנו.
 
והזמן עבר, בלי שהאלבום יתקדם.
 
הסיבה העיקרית היתה שהתמונות היו על הפנים (המזל היה שביקשנו מהבוגר, שהיה אז בן 14, לצלם גם כן, ולפחות הוא צילם כמה תמונות טובות), ולזה הצטרפו גם העומס של היומיום וגם העובדה שאני עובדת הרבה יותר טוב עם דד-ליין.
 
ואחר כך החלטתי לקחת את זה דף אחד בכל פעם ולראות איך זה יתקדם.
 
וכשהתאספו לי עשרים דפים בערך, חלקם דיגיטליים (כל החלק של החופה, שממנו יכולתי להפיק בערך שמונה תמונות טובות) וחלקם בעבודת יד, החלטתי שעדיף לתת להם חצי אלבום מאשר לחכות לזה שהוא יהיה מושלם…
 
אז האלבום אצלם כבר כמה חודשים, והם יכולים ליהנות ממנו, ובינתיים אני יכולה להמשיך לאסוף דף לדף כשמתאים לי.
 
אז השבוע, לכבוד יום הנישואים השישי שלהם, החלטתי לעצב להם כפולת דפים שבמרכזם ההזמנה לחתונה.
 
הם החליטו שהם רוצים הזמנה מצולמת, שבה הם מחזיקים שלט ועליו ההזמנה.
 
ההשראה היתה ההזמנה לחתונה שלנו, שהתקיימה 17 שנים (פחות שבוע) לפני החתונה שלהם. אז היינו אנחנו שנינו בתמונה, מחזיקים בריסטול כתוב בכתב יד, ואת הצילומים צילם משה מסטודיו גרפוט.
 
הפעם אנחנו היינו הצלמים, והזוג הצעיר החזיק בריסטול ריק שעליו הוספנו אחר כך את ההזמנה שהדפסנו במחשב. צילמנו עשרות תמונות של שניהם, עם ובלי הבריסטול, ובסוף יצאה מזה הזמנה.
 
ועכשיו יצאו מזה גם שני דפי אלבום:






יום נישואים שמח, דרור ואוריין!

 
בכל שנה, כשמגיע ראש השנה ואני לא מספיקה להגיע לאחל את כל איחולי השנהטובה שאני מתכננת, אני מנחמת את עצמי שבעצם הספר פתוח עד יום כיפור ועדיין לא מאוחר מדי…
 
אז הנה הברכה שלי, לכם החברים הוירטואליים שלי, וכל כולה מורכבת מתמונות שצילמתי במהלך החג הזה, בלי שום מחשבה ותכנון על זה שבסוף גם תצא מהן ברכה שכזו..
 
שנה של גיוון



 
שנה של אהבה


 
שנה של צמיחה
 


 
שנה של תקשורת (ולא רק בסלולרי)


 
שנה של צבעוניות, וגם של בריאות


 
שנה של עבודה משותפת
 


שנה של יצירה


שנה של מקוריות


והעיקר, שנה שבה כולנו נזכור שהחיים יפים


 

אחת הסדנאות הספונטניות (ספונטניות = לא צריך לקבוע מראש ולא לחכות שתהיה קבוצה, רק לוודא שאני אכן נמצאת בחנות) שאני מציעה בסטודיו היא סדנה לעיצוב קנווס, בדומה לקנווס שהנסיכה עיצבה לאמא שלי. בגלל שזו סדנה ספונטנית, לרוב מגיעים אלי בלי תמונות, והפיתרון הוא שאני מצלמת את מעצב/מעצבת הקנווס במקום, מדפיסה את התמונה שהם אוהבים ואז יש להם עם מה לעבוד.
 
השבוע הבנתי שהדוגמאות שיש לי בסטודיו בכלל לא מתאימות לסוג העבודה שאליו אני מכוונת.
 
על קיר אחד תלוי הקנווס שעשיתי בסדנה אצל מיקי מקובר:



 
הבעיה היא שהוא משלב עבודה עם משחות עיצוב ודורש הרבה סבלנות עד שהמשחה מתייבשת, כך שאינו מתאים ממש לסדנה ספונטנית.
 
הקנווס שתלוי על הקיר השני הוא הקנווס שהכנתי בסדנה עם נטלי קלבך. אחרי שתראו את התמונה אני בכלל לא אצטרך להסביר לכם למה הוא לא דוגמה טובה לעבודה ספונטנית, ועוד של מישהו שלא ממש מנוסה בעבודות יצירה…
 



אז החלטתי שאני צריכה להכין קנווס חדש, שיהווה דוגמה לא מסובכת מדי.
 
וזו גם היתה הזדמנות לצלם את שלבי העבודה, לטובתכם.
 
בשלב הראשון צבעתי את הקנווס בעזרת גלגלת וצבעים אקריליים. השתמשתי בשלושה צבעים, והשתדלתי לא לערבב יותר מדי וגם להשאיר את המרקם של הקנווס:


אחר כך הוספתי כתום וצהוב בעזרת מה שמצאתי על השולחן – טבעת פלסטיק עגולה (אני חושבת שהיא היתה החלק האמצעי של גליל סלוטייפ) ואצבעון ספוג שמשמש אותי למריחת דיו:


 
וככה הקנווס נראה:




 
הנזילות בעיגולים שבצד השמאלי התחתון של הקנווס לא הטרידו אותי, כי ידעתי שממילא אני רק יוצרת רקע וחלקו יכוסה מאוחר יותר.
 
את התמונה שלי (באדיבות הנסיכה שצילמה) הידפסתי בשחור לבן, הדבקתי על קאפה ואת השוליים ליכלכתי בדיו ירוק, כתזכורת לעלים שעל הרקע שלהם צולמתי:



 
אבל כשהנחתי את התמונה על הקנווס, לא אהבתי את התוצאה:



 
אז החלטתי להוסיף עוד שכבה, ובחרתי בנייר חמוד מסטאק האביב של DCWV, נייר שההדפס עליו מורכב משמלות, תיקים ונעליים. קרעתי אותו ביד חופשית, וליכלכתי את השוליים שלו באפור:



רציתי להדגיש חלק מהאלמנטים המודגשים על הנייר בעזרת דבק מגביה, ומכיוון שהנייר עם הדוגמה הוא נייר דק, אז לפני גזירת האלמנטים הדבקתי את הדף על קרטון של קופסת קורנפלקס.
 
ככה זה נראה אחרי שנייר הרקע, התמונות והאלמנטים המוגבהים מודבקים:



 
עכשיו הוספתי לקנווס תגית משלוח שעליה הג'ורנלינג, מדבקה ארוכה מותצרת חברת Fancy Pants  (מסדרת Rusted Sun) ופרפרים ופרחים מתוצרת חברת creative crafts. הפרחים השקופים ופרפרי המתכת התלת מימדיים (שהם למעשה סיכות מתפצלות) מגיעים באותה חבילה (מגיע בכתום, סגול ורוד וירוק).



והנה קלוז-אפ על הפרחים:



ועל הפרפרים:



 
ומה חסר?
הכותרת.
 
וזה מחזיר אותנו לכותרת הפוסט הזה.
למה יום הבוחר?
 
כי הכותרת של הקנווס נתונה בידיכם, או ליתר דיוק בידי החברים בדף הפייסבוק שלי "עיצוב אלבומים – כל אחד יכול".
 
איך זה עובד?
 
אני הכנתי שתי הצעות לסיום הקנווס (ובעוד שנייה תראו אותן) ואני אעלה כל תמונה, בנפרד, לדף בפייסבוק.
 
לפי התמונה שתקבל יותר סימוני אהבתי (like), אני אדע איך לסיים את הקנווס.
 
אז מה אתם אומרים?
שכדאי שאראה את שתי האפשרויות?
צודקים…