7:30 בבוקר – קמה מהמיטה כדי לוודא שהנסיכה מאורגנת כראוי לבית הספר (זה לא שאני לא סומכת על אבא שלה, זה שהחיבוק של הבוקר שווה במיוחד). איזה כיף שהיא כולה אושר לקראת היום הראשון בבית הספר…
***כבר איבדתי כמה נקודות, בגלל שלא התעוררתי בזמן כדי להיפרד מהפרופסור, שהתחיל הבוקר את השנה האחרונה בתיכון. כפי שיתברר בהמשך – זה לא ממש הזיק לו***
7:50 הנסיכה כבר בדרכה להסעה, ואנחנו – המאמן ואנוכי – יושבים על כוס תה לחצי שעה של מינהלות ביתיות – בדיקת חשבונות הבנק ושאר עניינים חיוניים.
8:20 מקלחת והתייפיפות – בכל זאת אני בדרך לטקס פתיחת השנה בבית הספר וצריך להיראות ייצוגית (השנה אני מלמדת שני קורסים, ועם ארבע שעות במערכת אני מרגישה ממש כאילו חזרתי הביתה…)
8:45 באמפי של בית הספר. ים של הורים, חלקם נרגשים כי הילד עולה לכיתה א' ואפשר לזהות אותם לפי המצלמות (השנה יש לנו בכיתה א' מחזור שיא של 130 ילדים בערך, טפו טפו טפו, מספרים שטרם נראו במחוזותינו, מחוזות בהם מחזור ממוצע אוחז בשמונים ילדים בערך), חלקם נרגשים כי הילד שלהם משתתף בטקס ואפשר לזהות אותם לפי המצלמות, והחלק הכי מרגש בעיני הוא ההורים (הרבים) שמגיעים כי הם מרגישים חלק מהקהילה, גם כשהילד שלהם כבר ותיק בבית הספר וגם כשהוא אינו משתתף בטקס (בדיוק כמוני).
9:30 אחרי הטקס (והדמעות, בייחוד אחרי שהזכירו את אירית היקרה שלנו, שהלכה לעולמה בשנה שעברה), אני משתחלת לרבע שעה לכיסא המזכירה, כדי לתת למזכירה המופלאה שלנו כמה דקות להסתובב עם האורחים שהגיעו לטקס.
10:00 מה עושה אישה עובדת? עובדת.
בין היתר הספקתי –
להגיש למועצה שלנו הצעות למתנות יומולדת לעובדים
לאשר למרכז הקהילתי את נסיעתו של הפרופסור לברזיל (יחד עם הלהקה הייצוגית בה הוא רוקד) ולאשר שאני יודעת כמה זה יעלה לנו…
לרשום את הילדה לחוג קרמיקה ולגלות שהחוג יתחיל רק כשיהיו מספיק נרשמים
13:00 שולפת מהמקרר פתיתים עם ירקות, מג'דרה ממֶש וקינואה ואצבעות דג, כדי לוודא שלנסיכה תחכה ארוחה מפוארת (וחמה) בשנייה שהיא תיכנס הביתה. תוך כדי שומעת חוויות היום הראשון מהפרופסור ושמחה יחד איתו על שיבוצים מוצלחים של המורה לתנ"ך והמורה לאזרחות.
13:15 הולכת לתחנת ההסעה כדי לפגוש אותה בשנייה שתרד מהאוטובוס. בכל זאת – היום הראשון ללימודים.
13:30 מהאוטובוס יורדת ילדה נלהבת שהיה לה "יום כיפי!" והמורה "ממש ממש כיפית!" (חגית, המחנכת החדשה שלה, חינכה את הבוגר שנתיים, אז אנחנו בהחלט יודעים לאיזה ידיים טובות נפלנו).
14:00 הילדה שבעה ואחרי שחתמתי על התוכנית השבועית שלה (אלו היו שיעורי הבית שלהם היום – להחתים אותנו) ואכלתי חצי פיתה עם חומוס אני חוזרת לעבודה.
בין היתר הספקתי –
לעשות אישזהו קישור עסקי בשביל הבעל שלי
להזמין חשמלאי לתיקון תנור האפייה שמקולקל כבר למעלה משנה
להתפעם מהסיפור השני שהפרופסור כתב השבוע (כמו שכבר כתבתי, כנראה שלא הזיק לו שלא קמתי להגיד לו שלום בבוקר)
לבחור מתנות משובחות לשתי נשים יקרות (תיאורים ותמונות אחרי שהמתנות תגענה ותימסרנה לתעודתן)
לארגן משלוחים, לארגן משלוחים, לארגן משלוחים
19:00 סוף יום העבודה (?) לפחות בחנות.
מגיעה הביתה ומכינה מאפינס תירס (מהספר המקסים "הורים מבשלים"). לאור התנור המקולקל מהסעיף הקודם, הם נאפו בטוסטר אובן, מה שאמר אפייה קצרה יותר, אבל הרבה יותר סיבובים. היה טעים. אכלתי שלושה.
20:30 שולחת את הנסיכה למקלחת, ומחכה לה כדי לסרק את השיער הרטוב ולעשות לה צמה (בואו נברך יחד את ממציא הצמה – זו שהתגלתה כדרך האידאלית להתמודד עם השיער הארוך במינימום קשרים).
21:05 חיבוק ונשיקה והנסיכה נכנסת למיטה עם ג'יימס והאפרסק הענקי. "גם כי אני צריכה לקרוא קצת, וגם כדי שאני אראה אם הספר מעניין אותי ואם כן אני אקח אותו לשעת קריאה בכיתה".
21:15 אני יוצאת ממקלחת ריענון קצרה והולכת לכבות את האור בחדר של הנסיכה. "הספר ממש מעניין. גם כי הסיפור מעניין וגם כי לסופר יש אוצר מילים מרשים". לאכול את הילדה הזו…
***האחים שלה טענו שהייתי צריכה להסביר לה שאוצר המילים המרשים הוא של המתרגם…*** דונה אידיאלה מאבדת עוד כמה נקודות.
21:30 גם לנו מגיע זמן איכות, אז נסענו בשניים לקפה שוקולד בכרמיאל. שמתם לב כמה מעט אכלתי היום? זו היתה הקדמה מעולה (או תירוץ מעולה) לוופל בלגי עם פירות ושוקולד מריר. זמן איכות משובח (גם השיחה שהתנהלה מעל הוופל).
23:00 חצי שעה של פטפטת עם שני הבנים, חתימה על אישור הבריאות של הפרופסור, קצת קריאה וכבר כמעט חצות.
ואני כמעט דונה אידיאלה.
ועכשיו כמעט מחר, אז למה אני לא ישנה בעצם?
לילה טוב.
מחבר: limor
איזה כיף לך שלאמא שלך יש חנות
אם הנסיכה היתה מקבלת שקל בכל פעם שהיא שמעה את המשפט שבכותרת הפוסט הזה, היא היתה נסיכה עשירה מאוד…
ומבחוץ זה כנראה נראה ככה.
כמו שתמיד חשבנו שכיף לילדים שלאבא שלהם יש חנות ממתקים, כי הם בטח זוללים כל היום…
כשפתחתי את החנות הנסיכה היתה כמעט בת חמש.
היא בהחלט נהנתה מחדר היצירה הגדול הזה שנפתח בפניה, אבל מאוד התקשתה להתמודד עם הקונספט שזה שמשהו על המדף אצלי בחנות לא אומר שהוא שלי ושהיא יכולה לקבל אותו רק כי היא רוצה…
והיא בהחלט לא נהנתה מהעובדה שכשהיא רצתה להגיד לי משהו, או סתם שאשים לב אליה, הלקוחות באו קודם (והרבה פעמים הלקוחות היו ילדים בדיוק כמוה, מה שעשה את זה עוד יותר קשה…)
אז באיזשהו שלב, כשהיא הרגישה שהיא מיצתה את כל היצירות שהחנות יכולה להציע לה, היא בחרה בעיקר לא לבוא לכאן או לבוא מעט, לנדנד שמשעמם לה ולרצות הביתה די מהר, ואז אני הייתי זו שחשבה שזה בכלל לא כיף שלאמא של הנסיכה יש חנות…
וככה נראו השנתיים האחרונות.
לאחרונה, כשאבא שלה ואני הבנו שבקרוב היא תחיה בבית בתור בת יחידה – עם כמות התוכניות שיש לפרופסור לכבוד שנתו האחרונה בתיכון כנראה שנצטרך תמונה על המקרר כדי לזכור איך הוא נראה (והוא שונא להצטלם…), ואת הבוגר, לצערנו ולמרות כל כמויות ההדחקה שאנחנו מצליחים לפתח, צה"ל בכל זאת רוצה, למרות שאו טו טו הוא קשיש בן עשרים – הגענו גם להבנה שנצטרך תוכניות קצת יותר מובנות עבור שעות אחר הצהריים.
אז אמרתי לה שלדעתי היא יכולה לבוא לחנות לעזור לי פעם בשבוע.
ההתלהבות שנרשמה הפתיעה אותי, והיא אפילו לא המתינה שהשנה תתחיל, אלא בחרה לבלות אתמול בחנות, גם בבוקר וגם אחר הצהריים, מצאה ביוזמתה דברים בהם היא יכולה לעזור ויצירות שהיא יכולה לעשות ולא התלוננה לרגע שמשעמם לה.
אחר הצהריים הצעתי לה להכין מתנה לאמא שלי, שאיתה אכלנו אתמול ארוחת ערב לכבוד יום הולדתה (באיחור קליל)
מזל טוב אמא (ומזל טוב לאוריין, גיסתי החמודה, שחוגגת יום הולדת באותו יום ממש ולשרוני גם)
החלטנו שהיא תכין קנווס מעוצב, עם תמונה של כולנו, וכרטיס ברכה.
היא בחרה את הצבעים והחומרים ועשתה את רוב העבודה, ואני רק גזרתי את הפרטים העדינים, על פי ההנחיות שלה.
היא אפילו ארזה לבד את המתנה כשסיימה:
אני מקווה שמעכשיו שתינו נסכים כשיגידו לה שכיף לה שלאמא שלה יש חנות…
ולמי שמזהה את התמונה הזו שלנו מהאלבום הקטן שעשיתי – אז נכון. העובדה העצובה היא שמחודש של טיול ומשמונת אלפים תמונות בערך, יש בסה"כ שתי תמונות שבהן כולנו מצולמים, ואחת גם לא ממש מוצלחת… אז התמונה הזו תזכה מן הסתם לשימוש מופרז.
אובססיה
חוזרת לטבע עם אלבום מעטפות
תראו כמה מקסים הסטנד החדש שהגיע לחנות – כולו מוצרים נייר ממוחזרים ומקסימים של חברת דורנת:
וככה הוא נראה מהצד:
האמת היא שאני מתכננת פוסט מורחב עם צילומי המוצרים (שגם יעלו בקרוב לאתר של החנות, אני מקווה…) כי הם באמת יפים באופן מיוחד, אבל היום אני בעניין של יצירה…
כשארגנתי את המוצרים, נדלקתי על מארז של מעטפות קראפט שמגיעות עם כרטיסי ברכה, והחלטתי שממש בא לי ליצור אלבום מעטפות ולהשתמש בכרטיסי הברכה עצמם (הם כרטיסים שטוחים, לא מקופלים) בתור השטח שעליו אני כותבת ומדביקה תמונות.
מאחר ואני סובלת מסניליות, קפצתי לבלוג של זיקוקית כדי לבדוק איך בדיוק היא עשתה את אלבום המעטפות שלה, ומשם יצאתי לדרך.
לאור זה שההתלהבות שלי היתה מהקראפטיות של המעטפות, לא כיסיתי אותן לחלוטין בנייר, אלא השתמשתי בשילוב של ניירות, החתמות רגילות ואמבוסינג וזה מה שיצא:
אמנם הכוונה הראשונית שלי הייתה להדביק על הכרטיסים תמונות ולכתוב הסברים בכתב יד, אבל החלטתי שאם ממילא אני משתמשת במחשב כדי להדפיס את התמונות, אני יכולה לנקוט בגישה העצלנית ולהדפיס את הכל בחטיבה אחת – הכותרת, הג'ורנלינג (הגיע הזמן למילה מוצלחת בעברית, לא?) והתמונה. אז זה מה שעשיתי.
מאחר ואני תמיד מתאמצת ומוציאה לעצמי את העיניים בניסיון לקרוא את הג'ורנלינג בכל מיני תמונות דפים שעולות באינטרנט או מופיעות במגזינים (סוג של סקרנות מציצנית, כנראה), החלטתי לעשות לכם חיים קלים והלהעלות לכאן תמונות ברורות של הכרטיסים שבתוך המעטפות.
תיהנו!
אמנות בספריה בכרמל, אינדיאנפוליס
גליש העלתה אתמול דף מקסים שהכינה במסגרת ההכתבה החודשית של טשופילה, והזכירה לי פסל שראינו בספריה הציבורית בכרמל.
איזה תירוץ נפלא לשים בצד דברים אחרים ולנבור בתמונות מהטיול…
לכרמל הגענו כדי לבקר את הדודים של המאמן, רגע לפני שהם אורזים (האמת זה לא נכון, צריך לומר – תוך כדי שהם אורזים) כדי לעבור לניו ג'רזי. סביר להניח שאחרת לא היינו מגיעים לשם אף פעם…
זה היה ביקור קצרצר, גם בגלל לוח הזמנים שלנו וגם בגלל שלהם (אני עדיין בהלם מזה שהם בכלל הזמינו אותנו לבוא, בתוך כל הטירוף הזה של התארגנות ושל להעמיד את הבית למכירה), אבל כן הספקנו להכניס לתוכו קפיצה קצרה לספרייה הציבורית של העיר, שנחשבת לסוג של גאווה מקומית, ועושה רושם שבצדק.
לא מיציתי את הביקור שם, אבל זו לא חוכמה, כי בספריות אני בדרך כלל הולכת לאיבוד לגמרי…
אבל הנה כמה highlights, לטובת מי שלא יגיע לשם בעצמו.
זה הפסל שבגללו התחילה כל הרשומה הזו. הצילום של הפסל עצמו מזעזע (דנדושה – תלדי לך בשלום ובבריאות ותיהני מהפצפונת שבדרך, ואחרי זה – תזכרי שאני ממש ממש צריכה קורס צילום!), אבל זה הצילום היחיד שבו רואים (בערך) את כל הפסל, שהוא בעצם כיסא שמורכב מאותיות:
ועכשיו לצילומי התקריב, שיצאו יותר מוצלחים (זה קרה כשזכרתי שלא כדאי שאסתיר עם היד את הפלאש… גאון אני). שימו לב שלכל אות יש מרקם אחר, של משהו שמתחיל באותה אות. מדליק, לא?
בכלל, פסלים זה עניין רציני שם, וצילמתי עוד שניים.
הפסל הזה נקרא צימאון לידעוהזווית שלו הציבה אתגר מסויים לצלמת:
והפסל הזה פשוט נגע לי ללב, והייתי חייבת לבדוק גם מה היא קוראת:
כל הפסלים האלו נמצאים באזור הכניסה של הספרייה, שממנו מתחילה ספריית הילדים (הענקית). הלכתי לשוטט שם ומצאתי שבאגף השפות הזרות יש גם חופן ספרים בעברית, מה שממש שימח את הנסיכה, שישבה מייד לדפדף.
אחר כך ראיתי שיש להם גם כל מיני משחקים וחידות לכבוד החופש.
הכי התלהבתי ממשחק ה I SPY שלהם. הם מילאו שולחן (כזה שיש לו לוח זכוכית מורם) בכל מיני פיצ'יפקס קטנטנים, ואז צילמו חפצים שונים ושמו את התמונות האלו על הלוח והילדים צריכים למצוא אותם. איזה יופי!
מזל שהתוכנית היתה שמהספרייה נוסעים למרכז קניות בו נתפצל – הם ילכו ל"ברנס אנד נובל" ואני אלך למייקלס… אחרת אולי לא הייתי עוזבת את הספריה הזו בכלל.
ומייקלס היה כל מה שמייקלס אמור להיות. אחרי שאסיים לשחק בלהיות בלוגרית, אחזור לעשות את מה שאני באמת אמורה לעשות – לצלם את הדפים שקניתי ולהעלות אותם לאתר כדי שגם אתם תוכלו ליהנות…
חזרתי!
חזרתי!
אכן, אני כאן כבר שבוע, ורק לאחר התגובות המופתעות ממי שראו אותי בשבת, אצל נתנאלה (כן, כן, ריבי, אני זוכרת שאיבדתי אותך באמצע…), הבנתי שבכלל לא עידכנתי שאני כאן.
למען האמת אני כאן פיזית, אבל מאחר שיחד איתי הבאתי ג'ט לג רציני (אפשר היה לחשוב שאם אין לי פסיק של מקום במטען, אז הוא יישאר שם, בניכר – לא?), הנוכחות שלי כאן היא מאוד מאוד חלקית…
בשבת העזתי להרגיש אמיצה וגיבורה וקפצתי מעל הפופיק – ארזתי את עצמי ונסעתי לרחובות, למנה של שעות נ' לפני שהיא אורזת את עצמה לחופשה חלומית משל עצמה, וממש טפחתי לעצמי על השכם כשחזרתי הביתה בחצות וטענתי לפרידה חגיגית מהייעפת.
Little did I know…
אתמול בצהריים כל האומץ וההתייהרות של שבת פגעו בי ונפלתי שדודה למיטה, מחוסלת כל כך שאפילו לא קלטתי שהמאורר שהדלקתי בכלל מכוון לכיוון ההפוך. הבנתי את זה רק כשהתעוררתי שטופת זיעה וכאובת ראש מתי שהוא אחרי זה, ותיקנתי את כיוון הרוח. חזרתי לישון. מזל שהילדים שלי גדולים ודי דואגים לעצמם (וגם אחד לשני), כי אחרת קדמן כבר היה צריך להתייצב ולעשות אצלי סדר בבית.
וחוץ מזה – בפעם הבאה שאני רושמת את הנסיכה לקייטנה בחיפה, כדאי שמישהו יזכיר לי איזה פקקי תנועה נוראיים יש בדרך לשם… שעה וחצי של נסיעה אתמול, ושעה ורבע היום בהחלט גרמו לי להרהר בחוכמה של העניין… מצד שני – היא ממש נהנית (הקייטנה השבוע היא במוזיאון היפני, בשבוע הבא במוזיאון חיפה לאמנות. דיווחים עוד יבואו…)
אז אני פה.
אלפי תמונות שדורשות מיון.
אלפי חוויות שדורשות עיבוד (וגם דיווחים בכתב, בלוג ייעודי בתוכנית…)
מאות מיילים שדורשים התייחסות.
תחילת שנת לימודים שכבר ממש לא רחוקה ונדרש להתארגן אליה (ועוד לדאוג לתלבושת אחידה, איכס!)
ראש השנה שגם ממנו לא ניתן להתעלם.
וייעפת, שמן הראוי שתלך לה מהר לחפש בית אחר…
אבל אתם פשוט לא מבינים כמה אני עייפה.
שתי סדנאות ושמונה שעות על הרגליים בתערוכה זה ממש לא צחוק…
אבל בכל זאת לא מגיע לכם to be left out, אז הנה קצת תמונות מאתמול:
למרות שרציתי להספיק המון, לא התאפקתי ועמדתי במשך שעה לצפות בטים הולץ מדגים, ולהתמוגג:
לא הלכתי רחוק מדי…
ארבעה שבועות של אושר מוחלט בבועה המשפחתית הקטנה שלנו הסתיימו בצלילים הקצת צורמים של עשרים וארבע השעות שהבנים בילו בפילדלפיה, אחרי שהפסידו את הקונקשן בגלל סערה (ביולי! בפילדלפיה!)
אז אחרי שהרגשנו קצת מטומטמים כי להקדים את הטיסה שלהם עלה מספיק כסף…
ואחרי שגמרנו לדאוג כי שמענו שהם נחתו בארץ בשלום
ואחרי שהחלטנו לא לקחת קשה את כמה שהעיכוב הזה עלה לנו (מלון בפילי, ואוכל, והעובדה שהאוטו נגרר מהחניון לטווח קצר שבו השאירו לנו אותו…)
לקחתי גם את הנסיכה והמאמן לשדה התעופה, ובאומץ גדול לא בכיתי, ונסעתי לבלות עוד יומיים עם בני הדודים שלי.
זה היה הזמן בו גיליתי שכל העניין הזה של השתבללות עם התא המשפחתי הפרטי שלי, ואז הפרידה מזה, וכל הטיולים והחוויות שהצלחנו לדחוס לתקופה הזו – הם עסק מעייף למדי, ולא נשאר לי כוח לכלום. אז בעיקר נחתי, והסנפתי את ג'וליה – התינוקת הפצפונת של הבת דודה שלי. אפילו לקניות לא היה לי כוח, בייחוד שקנדה נורא יקרה עכשיו (הם לא הפנימו שאין כמעט הבדל בין שער הדולר הקנדי לשער הדולר האמריקאי, והם עדיין לוקחים איזה 30% יותר). מה שכן הספקתי היה להיפגש לפגישה נחמדה עם מירה ואמא שלה, מה שהיה משמח ביותר.
בשישי בצהריים יצאתי להרפתקה העצאית שלי – מסע דרכים מטורונטו, עם עצירה מתוכננת לארוחת שבת ושינה אצל בני הדודים שלי בוינדזור (ממש על הגבול לארה"ב) ועצירה נוספת איפה שהוא בדרך.
מה שיש לי לומר על זה, בקצרה, הוא שהרפתקאות הן לא תמיד מה שחושבים שהן יהיו…
החלק של הנהיגה הבינעירונית היה ממש כיף. למדתי להעריך את הקרוז קונטרול, וממש נהניתי מתחנת הקאנטרי הלוויינית שהמאמן השאיר לי ברדיו (וגם גיליתי, שבדומה לגלגל"צ, יש להם פלייליסט די קבוע…). כשנמאס לי מהכבישים הבינעירוניים פשוט חתכתי הצדה, כיביתי את הג'י. פי. אס כדי שלא ינדנד, ונסעתי לי בערים קטנות וציוריות ובנופים מקסימים. איפה שלא ירדתי מהכביש נתקלתי באגם או בנחל, העצים היו מקסימים ובכלל היו מלא דברים שהיה שווה לצלם. הבעיה היחידה היתה שנהגתי…אז אין תמונות. כשנזכרתי שבעצם יש לנסיעה הזו גם יעד, הדלקתי חזרה את הנודניק, והוא כיוון אותי חזרה אל הכביש הראשי. במרבית הפעמים הסטיות האלו מהדרך הראשית גם לא עלו לי ביותר מדי זמן, מה שהיה נחמד.
וחוץ מזה, כן, גם עשיתי קצת קניות.
מצד שני – כל מיני דברים שחיפשתי לא היו ממש איפה שהם היו אמורים להיות, והמון עבודות בדרך שיבשו לי חלק מהתוכניות, ועד שכבר מצאתי מלון הוא היה יקר נורא… אבל זה כנראה טיבן של הרפתקאות – שהן לא ממש צפויות. נכון?
אתמול אחר הצהריים מצאתי את עצמי במלון בשיקגו, ומאחר שמחר אני מחזירה את האוטו השכור, ניצלתי את אחר הצהריים לקצת קניות לפני שה CHA ישתלט על חיי…
והבוקר זה התחיל, ביום של סדנאות, לפני שהתערוכה הרשמית מתחילה מחר.
השתתפתי בשלוש סדנאות, וגם בקבל פנים "הטעמים של רוזמונט" שבה כל מסעדות האזור הגישו ממטעמיהן במסגרת קידום מכירות ממש חביב. שלושה נגנים ניגנו מוזיקה כיפית, מזכ"ל ה-CHA נאם ממש בקצרה והאוכל היה משובח.
והסדנאות?
משתיים מהן יצאתי עם פרוייקטים לא גמורים –
מעבר לשכבות – עם קלודין הלמוט
ווריאציות על פופ-אפ של סיזיקס – עם קרן ברניסטון, שמתכננת את חותכני הפופ אפ שלהם
ולפיכך הם עדיין לא נחשפים…
אבל מהסדנה הראשונה של היום יצאתי עם פרוייקט חמוד וגמור. הסדנה היתה להכנת ספר מתכונים מסדרת "קיטשי קיטשן" של מליסה פרנסס (ותנחשו מי המלכה שכבר מחזיקה את המוצרים אצלה בחנות…), וככה נראו החומרים שחיכו לנו:
עיצבנו את הכריכה של הספר:
ואת ששת כרטיסי החלוקה לנושאים:
חוץ מזה הקיט מגיע עם עוד כרטיסי מתכונים שאפשר להשאיר כמו שהם, מקושטים בעדינות, או להשתולל גם איתם…
ויש סיכוי שב CHA יש כמה אנשים שמסתובבים עכשיו ומנסים להבין מה האישה הזו עשתה על הרצפה של אולם הכניסה למרכז הקונגרסים, מצלמת ספר מתכונים, אבל זה היה המקום עם הכי הרבה אור…
מחר יום חדש.
היום הראשון של התערוכה.
היא אמנם אמורה להיות ממש קטנה באופן יחסי לתערוכות הקודמות שבהן הייתי, אבל עושה רושם שיהיה נחמד.
מבטיחה לדווח.
לילה טוב
לימור
בעיקר רשמים מהארבעה ביולי
כבר שבוע שאני מנסה להעלות את הפוסט הזה, אבל נתקלת בקשיים טכניים. אולי היום?
ושוב שלום לכם, קרובים, חברים, אהובים ושאר מטיילים וירטואליים שמצטרפים להרפתקאותינו…
נכון שזה לא ממש מפתיע שאני לא עומדת בקצב?
הטיול מתקדם, והפוסטים קצת פחות…
יש כל מיני תירוצים –
הימים שלנו ארוכים ונגמרים בהתמוטטות,
בחלק מהמקומות מהירותו של האינטרנט מפוקפקת, ועל שני המחשבים שלנו יש חמישה מתחרים,
המחשב שלי, על הopen office שלו, פחות נוח לתפעול מזה שבבית
וגם פחות נוח לניהול תמונות, ומאחר שצלימנו (בעיקר צילמתי) עד עכשיו יותר מ-2500 תמונות, יש כאן צורך בדי הרבה ניהול…
אבל ביני לבינכם – משנה בכלל למה?
יוצא שעזבנו אתכם בנאפה, ואנחנו כבר בווגאס, אחרי שיטוט יסודי בשמורת יוסמיטי.
אז צפויים לכם עוד כמה פוסטים עתירי תמונות ומילים נרגשות.
אבל בינתיים, דילוג קליל…
כשהתחלנו לתכנן את הטיול, הבנו שנבלה כאן את הארבעה ביולי, והחלטנו ששווה למצוא מקום בו הדברים נעשים כראוי. אז אחרי בחינות ובדיקות של התוכניות שלנו, בחרנו במונטריי, שהבטיחה מצעד וזיקוקים ופיקניק עירוני. זה היה כרוך בקצת טרטור, כי זה אמר שהמסלול שלנו יהיה עמק נאפה – פארק יוסמיטי – מונטריי – כביש אחד עד סאן לואי אוביספו – לאס ווגאס – לוס אנג'לס, וכל בר דעת שיביט במפה יגיד שזה מסלול בלתי הגיוני בעליל, אבל החלטנו שבשביל חווית ה little town America זה שווה לנו.
אז נחתנו במונטריי בשבת בערב, 3.7, רק כדי לגלות שמסיבות תקציביות ובטיחותיות ביטלו את המצעד ואת הזיקוקים… דה? ככה מתעללים בתיירים תמימים?
בכל מקרה החלטנו לא לתת לזה לקלקל לנו את החוויה, והסתפקנו בחגיגות הארבעה ביולי שהציע הפיקניק העירוני, או בשמו הרשמי "Little Big Backyard Bar-B-Cue".
מזג האוויר שיתף איתנו פעולה והתעוררנו לבוקר שטוף שמש, אבל לא חם מדי.
הפיקניק מתקיים על מדשאות Colton Hall שהוא הבניין ההיסטורי בו התקיימו ב-1849 הדיונים בהם הוחלט על צירוף קליפורניה כמדינה ה-31 של ארצות הברית. כבר כשהתקרבנו יכולנו לשמוע את המוזיקה המתאימה, שנוגנה על ידי תזמורת המתנדבים של מונטריי, ולראות שהאזור כולו מקושט בצבעי הדגל:
בעיקרון זה יריד עירוני קטן, שמתופעל בעיקר על ידי מתנדבים ועל ידי כל מיני ארגונים וולנטריים שמקבלים הזדמנות לגייס כספים.
היו שם כל מיני דוכני משחקים, של קליעה למטרה, גלגל מזל ודומיהם, שלא עלו כסף ומפעיליהם גם דאגו שכל ילד יזכה בסופו של דבר בפרס קטן. הנסיכה התלהבה, ואפילו חזרה לסיבוב נוסף לבד לגמרי, מה שהיה מרשים בהתחשב בעובדה שרוב הזמן די מלחיץ אותה שהיא לא מבינה מה אומרים. אני חושבת שכאן עבדה לטובתנו העובדה שכולם כל כך ידידותיים ומחייכים, כך שהיא הבינה שמחסום השפה לא יהווה בעייה.
יש דוכני אוכל, שגם הם מתופעלים על ידי ארגוני מתנדבים. אנחנו הכי התלהבנו מדוכן הברבקיו הגדול, שתופעל על ידי מתנדבי הכנסייה:
ויש מוזיקה ב LIVE, ושמש, ואווירה מלאה חיוכים והמון אנשים שהתלבשו לכבוד האירוע, עד שהחלטתי ללבוש את כובע כתבת האופנה ולצאת לצלם לכבודכם:
נכון שאפשר לראות שהתלהבתי מזה שהפיקניק שיתף איתי פעולה?
אז הנה עוד קצת, לטובת הסבתות…
וגם זה לטובת הסבתות, שתמיד ידעו שהיא נסיכה, אבל עכשיו יכולות לראות גם איך זה נראה אחרי שהיא מקבלת טיפול מלכותי:
סוכריות בנאפה
יש משפחות שהולכות למוזיאונים.
יש משפחות שקופצות באנג'י.
אנחנו הולכים לסיורים במפעלים…
כל מי שמכיר אותי יבין שכשגיליתי שבית החרושת למדבקות של מיסיס גרוסמן נמצא במרחק נסיעהמסן פרנסיסקו, החלטתי להקריב את נפשי למען קהל קוראי הנאמן וללכת לבדוק מה קורה שם…
וכל מי שמכיר את ילדי, האידיאליסטים וחובבי האדם, יבין שכשגיליתי שבית החרושת של ג'לי בלי נמצא גם הוא בטווח נסיעה, הם החליטו להקריב את עצמם ולבדוק שאין שום דבר מסוכן בתהליך הכנת סוכריות הג'לי החביבות.
וכך נקבע מסלול הטיול שלנו באיזור נאפה, מה שהשפיע גם על בחירת המלון שלנו בפיירפילד, זה ששיבחתי בפוסט הקודם.
לבית החרושת של ג'לי בלי הגענו בשעות הצהריים המאוחרות, ומכיוון שאותי אספו מהמקום שבו כיבסתי את הכביסה של כל המשפחה, ממש אי אפשר להאשים אותי בזה שהגענו לסיור בבית החרושת ללא שום מצלמה… מצד שני – לאור הכובעים המטומטמים שהכריחו אותנו לחבוש לאורך כל הסיור, ומכיוון שממילא אסור לצלם בסיור עצמו – כנראה טוב שלא היו איתנו מצלמות…
בית החרושת נמצא בפיירפילד עצמה, ולפי השלט בכניסה לעיר – הוא כנראה גאוות העיר כולה. הסיור אינו עולה כסף, ויוצא בערך כל חצי שעה, וההמתנה מתרחשת בתור שנמצא ממש בחנות המפעל. הם כנראה יודעים למה הם יכולים להרשות לעצמם לתת את הסיור בחינם… במשך חצי שעה בערך עוברים במסלול שהולך מעל לכל אזורי הייצור במפעל, ובכל נקודה אסטרטגית רואים סרטון וידאו קצר ומקבלים גם הסבר מהמדריך ובחלק מהמקומות גם סוכריה לטעימה. יש להם כפיות פצפונות ששולפות בדיוק סוכריה אחת מתוך הקערה – זה בטח פיתוח מיוחד שלהם…
אז טעמנו את סוכריות הדבש החדשות שלהם, שעשויות עם דבש אמיתי, וגילינו שהטעמים האהובים ביותר על הציבור הם very cherry (יאממממי!), פופקורן חמאה (יאק – בדקתי בשבילכם, כדי להיות בטוחה), ליקוריש (מצטערת, גם בשבילכם אני לא מוכנה לבדוק…) ואגס – שבאמת יש לו טעם של אגס ונקודות קטנטנות על הקליפה הירוקה שלו, שמדמות את הנקודות הקטנטנות על האגס.
ראינו את כל הררי החומרים שנכנסים לתוך הסוכריות ומיכלים ענקיים מלאים בסוכריות בשלבי ההכנה השונים. טעמנו את המרכז של הסוכריה, לפני הציפוי, ואת הסוכריה המצופה, לפני הליטוש, ולמדנו שרק בסוכריות שלהם שמים חומרי טעם גם בחלק הרך, האמצעי, של הסוכריה, וגם בציפוי.
שמענו שהם מקבלים אלפי רעיונות לטעמי סוכריות (ומאז הנסיכה מנסה לחשוב על טעם שתוכל להציע להם, שאף אחד לא חשב עליו קודם) וגם כמה מאמץ מושקע בניסיון להגיע לטעם האמיתי שהם מנסים לחקות, וראינו את גלריית האומנות שלהם, בה גדולי עולם מונצחים בסוכריות.
שמענו גם המון מספרים – של כמה סוכריות עוברות בכל שעה בכל מכונה, ואיך אורזים ואיך ממיינים, ואיך קוראים לסוכריות הנפל שיוצאות גדולות או קטנות מדי ולא זוכות לקבל את החותמת של ג'לי בלי עליהן, אבל כמובן שהמספרים נכנסו לי באוזן אחת ויצאו בשנייה…
וגילינו גם שהם מייצרים עוד המון דברים – דובוני גומי (ודובוני גומי מצופים בשוקולד – שהפרופסור ניסה והודיע שלא שווה), וסוכריות פירות ושקדי ירדן, שזה לדעתי מה שאנחנו קוראים דרז'ה ושפעם היו מחלקים בחתונות.
עם סיום הסיור קיבל כל אחד גם שקית דוגמיות פצפונת, וירדנו במדרגות שהסתיימו ב… חנות המפעל , כמובן (חכמים האמריקאים האלו…)
אז התחלנו להשתולל. כדי שלא יאכלו מהמיכלים של הסוכריות לקנייה, יש שם עמדת טעימות, ואתה יכול להגיד מה אתה רוצה לנסות, ואז אתה מקבל סוכריה אחת מכל טעם (עם אותה כפית קטנה שדוגמת סוכריה אחת בכל פעם…). שם אני ניסיתי את הפופקורן חמאה בשבילכם, והבוגר ניסה כמעט את כל טעמי הברטי בוטס שלהם – איכס גדול!
מילאנו שקיות בכל מה שבא לנו להתפנק איתו. המאמן הסתפק בקצת סוכריות פירות, והנסיכה, שלא ממש אוהבת ג'לי בלי, הסתפקה בקצת גומי חמוץ וקצת דובונים. הבוגר, שכרגיל מתגלה כהכי אחראי כלכלית בינינו, גילה שאפשר לקנות פי שניים סוכריות באותו מחיר אם לוקחים שקית של נפלים, אני בחרתי לי בעיקר סוכריות בטעמי פירות וטעמים חמוצים והיתה לי שקית צבעונית במיוחד, והפרופסור, שהוא חיית הממתקים האמיתית במשפחה, קיבל יד חופשית לבחור לעצמו פאונד של סוכריות, הסתובב כמו ביום חג ובחר לו בקפידה מכל המיכלים בשטח…
היה מתוק!
למחרת התחלנו את הבוקר בנסיעה לבית החרושת למדבקות של גברת גרוסמן, שנמצא ב petaluma. אין ספק שכשיודעים את הכתובת, אז ה-GPS הוא מכשיר מאוד מועיל וחוסך זמן…
לסיור בבית החרושת נרשמים בחנות המפעל (חכמים האמריקאים האלו…). הסבירו לנו שאנחנו יכולים להצטרף לסיור שהתחיל לפני כמה דקות, או לחכות ארבעים וחמש דקות לסיור הבא. ארבעים וחמש דקות בחנות מדבקות? בוודאי שחיכינו לסיור הבא… הסיור עולה 3$ לאדם, אבל מקבלים תלוש הנחה של 3$ על קנייה בסך 15$. תסמכו עלינו שבסופו של דבר ניצלנו את כל תלושי ההנחה…
בינתיים, בזמן שחיכינו, התפעלנו מהאגם המקסים שנשקף מהחלונות ובחרנו לנו (ולכם) עוד ועוד מדבקות.
ואז הגיע הזמן לסיור. חיכינו על הכורסאות האדומות והנוחות, בין פוסטרים גדולים שמציגים את כל המדבקות שיצאו בכל שנה, וכמובן גם צילמנו. ואז הזמינו אותנו לחדר שבו הקרינו לנו סרט על המפעל (והסבירו לנו שבמפעל עצמו אסור לצלם…). הדובר בסרט הוא אנגוס, הכלב המנוח של גברת גרוסמן, וזה לא סתם שהכלב הוא הדובר – מסתבר שבמפעל של גברת גרוסמן העובדים מוזמנים להביא את הכלבים לעבודה… בכלל, עושה רושם שזה מפעל שהמטרה היא שיהיה כיף לעבוד בו, ושגם העקרונות שעומדים בבסיסו הם עקרונות חיוביים ובעלי יושרה גבוהה.
אחרי הסרט חילקו לנו מדבקות, וגם עשו חידון קצר על מה שנאמר בסרט, אבל למרות שידענו את כל התשובות, נתנו לילדים הקטנים שהיו שם הזדמנות לענות… לנסיכה היה קשה עם זה שהיא בעצם יודעת את התשובות (אחרי שתירגמנו לה את השאלות), אבל לא יכולה לענות…
ואז יצאנו לסיור במפעל, שהיה מאוד מעניין ומהנה. בין היתר, זה המפעל היחיד בעולם שחותך מדבקות בעזרת מכונת לייזר ענקית, בחום עצום, והתוצאות שיוצאות מזה פשוט מדהימות באיכותן. בסרט גם הראו לנו את התהליך שהמדבקות האלו עוברות, וזה תהליך מורכב ברמות על. היה באמת מרשים.
בסיום הסיור נלקחנו לחדר האומנות, ושם כל אחד קיבל שקית עם גלויה ריקה ועם המון מדבקות, ומשחקים ביצירה. אני ניצלתי את שעת היצירה של הנסיכה כדי לעשות עבורכם סיור מצולם:
יש עוד תמונות, אבל משום מה בכל פוסט מגיע השלב בו ישראבלוג מאבד את שפיותו ומתחיל לבלגן לי את התמונות…
לפיכך, גם המשך עלילותינו באיזור נאפה, כלומר הביקור שביקרנו בגייזר הידידותי, יחכה לפוסט הבא…
תמשיכו לשמור על המולדת
ואם אתם מצטרפים לצעדה של גלעד שליט, תנסו לתפוס הרבה הרבה שטח, כך שיחשבו שגם אנחנו שם.