מחבר: limor

כשחברת גורי- לינרו פירסמה בתחילת נובמבר את תחרות המשפחה שלה, בה הציעו לגולשי תפוז ליצור יצירה סקראפית תוך שימוש מכסימלי במוצרי amos ו-zig התגובה שלי היתה בוודאי כמו תגובתם של רבים – "אבל חוץ מדבק אין להם שום דבר שמתאים לסקראפ!"
 
אחרי זה נזכרתי שאני בעצם אוהבת אתגרים, ולפיכך לא ייתכן שאתחמק נוכח אתגר כה אתגרי – לעצב סקראפ מחומרים בלתי סקראפיים בעליל…
 
הנושאים שהוצעו היו משפחה או טבע, ואני החלטתי לבקש רשות מהדס יקירתי, ולעצב סביב צילומי הסטודיו המקסימים שלה ושל בנותיה.
 
ואז התחלתי לבדוק מה יש לחומרי היצירה של amos להציע, ועשיתי ניסיונות שונים ומשונים. חלקם הצליחו יותר וחלקם פחות, אבל לאט לאט התחילו להתגבש צורות וצבעים לכדי דפי אלבום…
 
בגלל שאני רוצה לתת הסברים לגבי כל יצירה בנפרד, ואני לא רוצה פוסט באורך היסטרי, אז אני אקדיש פוסט לכל עבודה. ככה יהיה לכם למה לחכות…
 
והראשונה – קטנה של אמא:
מסגרת לדף – המסגרת היתה אתגר גדול. ציירתי את המסגרת שרציתי על דף ואת הציור הכנסתי לשמרדף 30*30. ציירתי לפי קווי המסגרת בצבע חלון סגול ומילאתי את כל השטח בצבע. הבעיה היתה איך מעבירים את המסגרת לדף בלי שתתעוות… בסוף הנחתי אותה על השולחן, הפוכה, ואחרי שיישרתי אותה הצמדתי אליה את הדף. מזל שהמדבקות נדבקות לנייר בלי דבק… השבלולים על המסגרת הוכנו מ I-clay ביד חופשית.
מסגרת לתמונה – את המסגרת לתמונה גזרתי מקרטון פשוט ועליו עבדתי עם צבעי puffy. בגלל שכשמנפחים את הצבעים האלו אז רואים את השכבתיות שלהם, קודם ציירתי את הפרחים ואז מילאתי ביניהם את הרקע שלהם. אני לא מתלהבת מהעבודה עם הצבעים האלו כי קשה להשיג איתם משטחים ישרים ואחרי הניפוח כל המשטחים הלא ישרים פשוט מובלטים…
פרחים מתחת לתמונה – ניקבתי פרחים בעזרת פאנצ' והכנסתי אותם לשמרדף, כך שאוכל להשתמש בהם בתור דוגמה. להכנתם השתמשתי ב confetti glass deco   בצבעים שונים.
עלים – צבעי חלון בשני גוונים ירוקים, שיצקתי לתוך תבניות גמישות של פימו. צריך לתת לזה המון זמן להתייבש (לפחות 48 שעות) וגם להיות מלאי אמונה, כי אם בודקים באמצע אז הצורה נשברת ולא מתייבשת יפה, אבל זה כדאי! בגלל השקיפות שלהם ובגלל שכשהם מתייבשים נשארת להם בתחתית שקערורית, הדבקתי אותם עם דבק סטיק שמילא אותם. אני חושבת שהדבק סטיק הוא המוצר היחיד (כמעט) של גורי לינרו שהוא לא חומצי…
והאותיות (שבבית ספרי הן כמעט הכי חשובות…) הן אותיות בצבע קרם שעליהן שפכתי (בנדיבות) צבע חלון. זה נותן אפקט גלייזי מקסים ואני בטוח אאמץ את זה לעבודות נוספות!
 
________________________
משהו קטן וטוב #66 (2009)
מדי פעם מגיע מוצר או שירות שגורם לי להצטער שכבר אין לי ילדים בגיל המתאים… בחודשים האחרונים זה המטבח המשגע של עפרה. את עפרה הכרתי דרך הבלוג המשותף שלה ושל הגר, ובו גם פגשתי לראשונה את סטודיו petit שבו מייצרת עפרה, במו ידיה המוכשרות, מטבחים ראויים לקנאה וגם פינות איפור יפיפיות:

מאחר והנסיכה כבר קצת גדולה (ולא, היא לא גדולה מדי למשחק במטבח, רק גדולה מדי לזה שנעשה השקעה כזו כרגע, וגם, בהיותה כבר גדולה למדי, יש לה את החדר הכי גדול בבית ובכל זאת אין בו מקום…) אני אצטרך לחכות כבר לנכדים (ועדיף לנכדות), אבל אתם לא חייבים –
לכבוד מכירת המטבח המאה (היפ היפ הוריי!!!) מעניקה עפרה 100 ש"ח הנחה על כל מטבח שיימכר במהלך דצמבר!
אז לכו תפנקו איזה ילד…
 
ונ.ב. קטן, לתשומת לב של אותם קוראים שיום אחד יהיו אלו שידאגו לנכדות ההן שהוזכרו לפני שלוש שורות –  נכון שהמטבח לא מגיע עם הילדה המקסימה שמצולמת איתו, אבל אתם בהחלט מוזמנים לזכור איך היא נראית… אני מזמינה לי נכדה עם חיוך שכזה…למטבח אני כבר אדאג בשלב ההוא…

"סנסוונדה הוא המונח המקובל בקהיליית חובבי המד”ב בארץ כמעין תרגום לSense of Wonder  – דהיינותחושת ההתפעמות שמקנה המצאה טובה באמת של מדע בדיוני."
(נגנב בעוז מהבלוג של ענבל שגיב, מתרגמת)
 
מאז שגיליתי את הביטוי הזה וסיפרתי עליו לבני משפחתי (רק בדרך אגב חשוב לציין שכולם, למעט הנסיכה, שעדיין צעירה מדי, הבינו בדיוק למה הכוונה… גיקים של מד"ב כבר אמרנו?) הוא שימש לדברים ממש בודדים מחוץ לעולמות הבידיוניים.
 
אבל אתמול היה יום שהביטוי הזה ממש תפור עליו.
Sense of woder
זה בדיוק מה שהרגשתי בסופו של היום.
וגם תשישות איומה.
 
את יומי ביליתי אתמול באולם קוראל במלון דניאל בהרצליה, מקשיבה לאיש שלי, שבמשך שעות רבות פרש בחן, בהומור ובנדיבות הררי ידע, עצות וטיפים על שיווק באינטרנט.
 
יש בי כבר שנים את הידיעה שהוא מורה מעולה.
אני נהנית תמיד לשמוע אותו מסביר לילדים כל מיני דברים (למרות שאני חייבת להודות שלעתים, כשההסברים נהיים טכניים מדי, אני גולשת להנאה מהאינטראקציה ומפסיקה לנסות ולהבין… ולא, אני לא בלונדינית…).
אני שומעת הדים מאנשים שיושבים בהרצאות שלו בטכניון.
אבל אף פעם לא הייתה לי ההזדמנות לשבת בחדר מלא אנשים ולראות איך הוא מחזיק אותם בכף היד שלו, ומוביל אותם איתו למסע מרתק שמשאיר אותם נפעמים. וגם אותי.


היו שם עוד דברים.
היום היה מתוקתק להפליא, למרות שהרמנו אותו בכלום זמן.
השרות של המלון התעלה על כל הציפיות שלנו והוסיף לתחושת הפינוק.
הצלם המצויין שליווה אותנו לאורך כל היום.
התחושה המופלאה של עשינו זאת. ביחד.
המון דברים שלא ידעתי ושמחתי ללמוד.
אנשים שאנחנו אוהבים שבאו לשמוע ויצאו בתחושה נהדרת.
אנשים שעדיין לא הכרנו ואנחנו שמחים שעכשיו כבר כן.
 
אבל יותר מהכל, בשבילי, היה סנסוונדה!
 

שרות מילואים חסר התרחשויות בדרום הארץ ומפגש לילי עם שועל הולידו את סיפור הילדים הראשון. סיפור קטן ונוגע ללב.
 
הסיפור השני הגיע בעקבות מעברנו לבית החדש, ובו הפציעה דמותו של שמנדריק הגמד, שלא ממש מצליח להגות נכון את שמות הילדים…
 
הופעת אורח בכיתה ב' של הבוגר, בדמותו של הפרופסור המשוגע, הולידה סיפור נוסף והרפתקאות גינון שכונתיות הולידו עוד סיפור.
 
אחר כך העט שלו (או יותר נכון – המקלדת, אפילו שאנחנו מדברים על לפני עשר שנים פחות או יותר) יצא להפסקה.
 
כמה שנים אחר כך כתבתי לפרופסור סיפור נוסף בסדרת שמנדריק, לכבוד הטיול השנתי הראשון שכלל שנת לילה ויש לפחות עוד סיפור אחד שמחכה להיכתב עוד מהטיול שלנו לצרפת, לפני עשר שנים.
 
לסיפורים האלו יש עדיין פוטנציאל לנבוט ולהפוך לספר ילדים, אבל יכול להיות שקודם יצטרכו להגיע נכדים שיצדיקו כתיבת עוד סיפורים…
 
עם פרוץ חינגת ה-ISO 9000 הוא כתב מדריך מעשי להטמעת ISO 9000 בעסקים קטנים, מכר מספר עותקים והתכוון להמשיך ולהפיץ אותו בכוחות עצמו אבל די מהר חלון ההזדמנויות הזה נסגר. עד היום יש לנו בבית הררי נייר עם ארבעה חורים שמתאימים בדיוק לקלסרים בהם הוא התכוון לשכן את הספר. לדעתי מסתובבים בעולם עותקים בודדים של הספר ויש סיכוי שהיום כבר יש להם ערך אספני…
 
מאז זרמו הרבה מים בירקון והרבה מחסניות דיו התמלאו והתרוקנו.
 
אני עדיין נפעמת מהיכולת שלו (כמו גם של סופרים אחרים) לברוא על הנייר עולם שלם שבא מתוכם. אני לא מצטנעת, אני כותבת היטב וייתכן שאם אכתוב עבורכם סיפור שתספרו לי, אכתוב אותו אפילו יפה יותר ממה שהיה בגרסתכם. אבל אין לי סיפור משלי לספר, רק מציאות. אפילו סיפורי יום ההולדת שכתבתי לילדות שחגגו בחנות היו קומבינציות של קטעי דימיון ודמויות שארגתי מתוך סיפורים שקראתי או שמעתי.
 
היום הוא נולד.
עולם חדש שהוא ברא, על נייר.
והפעם לא פנטזיה ולא סיפור ילדים, אלא לב לבה של התכליתיות.
coaching ניהולי מהיר.



פלא שאני גאה?
 
משהו קטן וטוב
הפוסט הזה נכתב על הספה במלון ארט+ בתל אביב.
הוא בהחלט קטן וטוב.
המלצה מפורטת יותר עוד תגיע…
 
 

בעצם לא היום, אלא בסוף השבוע שעבר,
ולא בגן, אלא בקייטנה של נתנאלה…
 
אבל לפני הכל – נא להעריץ את ההתמדה שלי.
הפוסט הזה נכתב חמש פעמים.
באמצע המחשב כבה,
השמירה נעלמה,
השמירה לא הצליחה,
נמחק לי חצי פוסט
והתנתק לי האינטרנט…
ובכל זאת התעקשתי!
 
אז קראתם כבר פוסטים, וראיתם תמונות, ושמעתם סופרלטיבים…
אבל חשבתם שתקבלו ממני פטור???
 
גם אני הפקתי בחיי ארועים, ואפילו לא רע, אבל בסופו של סוף השבוע נותרתי פעורת פה והורדתי בפני נתנאלה את הכובע (ועוד מעט תראו שאכן יש לי כובע…).
 
זה היה אירוע מורכב ומסובך, שתוקתק בשלמות עד הפרט האחרון, כולל הפרטים שאף אחד לא ידע עליהם ולא ראה וכולל כל היערכות אפשרית למקרה חירום שייפול עלינו חס וחלילה…
 
ונתנאלה, הבולדוזר שמאחורי הכל, שהצליחה להיות כל הזמן, בכל מקום, ולהישאר עד הרגע האחרון עם אנרגיות וחיוך. איך עושים את זה?
 
אז זהו. שאנחנו קצת יודעים איך עושים את זה –
בעזרת אבירם, שהתגייס כל כולו אל מאחורי הקלעים, וחתך וחימם והגיש והביא ועזר ואפילו פינה את הלכלוך מהשולחנות תוך כדי העבודה שלנו.
ובעזרת ההורים המופלאים שלה, שלא רק שבישלו אוכל נפלא שהגיע גם עם הוראות הגשה מדוייקות (וכמעט קילקלו לי את הדיאטה… נשבעת לכם שלא היה דבר אחד שטעמתי ולא היה לי טעים…) אלא גם לקחו אחריות על אהבה החמודה לכל ימי האירוע.
ובעזרת נטאשה המקסימה, שהעבירה שש סדנאות בחן ובחיוך, והתמודדה עם הרעש והמהומה ואפילו עם מצטיינות הכיתה שניסו להתקדם לפני ההוראות (והיא רק פחדה שייצא להן לא מוצלח והן תהיינה לא מרוצות).
וגם בעזרתנו. כי אין ספק שההתלהבות והאושר של עשרים וחמש בנות מהווים חומר בעירה מצויין לכל מנוע…
 
אז כמו שהבנתם כבר, היה סוף שבוע קסום, מלא אהבה, נדיבות, חומרים, הגרלות, חברות, אוכל ו…יצירה.
 
הנה תמונות של מה שיצרתי וסיימתי.  יש עוד שני מיני אלבומים מותחלים שמחפשים זמן פנוי ועוד שני מיני אלבומים ריקים, מהזכיות שלי בסוף השבוע, שמחפשים לא רק זמן אלא גם משמעות…
 
מה היה לנו?
כשהעליתי לכאן את תמונות הדוגמנות של הנסיכה, נתנאלה ישר אמרה שהן מעולות לסדנת pretty me ואכן זו הסדנה שבה חגגתי עליהן. את האלבום סיימתי בחמש בבוקר, על רצפת סלון הדירה בה נטאשה ואני ישנו. אלו היו נדודי השינה הכי פרודוקטיביים שלי.
האלבום הלך לאמא שלי, לפני שראיתי שהתמונות שצילמתי הן על הפנים, אז רק דוגמית:

באותו ערב התקיימה גם סדנת Artistique. מאוד נהניתי מהעבודה שכל-כך שונה מהסגנון הנקי שאליו אני רגילה, וגם החומרים שאיתם עבדנו היו כיף אמיתי. אני מאוד שמחה עם התוצאות:


 
רואים שיש לי כובע?
וכוחות על?
 
לגבי המתלה שעשינו ביום שישי מאוד התלבטתי, אבל בסופו של דבר החלטתי להישאר נאמנה ככל האפשר לדוגמה שנטאשה הכינה. אהבתי את התוצאה ואפילו תליתי אותה כבר על הקיר בחנות. שימו לב לסליל העץ האותנטי. נטאשה סחבה איתה מהולנד דפי תווים, ודפים מספרי חשבונות ישנים של בנק, ולוחות בינגו מעץ ודפי ספרים בהולנדית ותקליטים וסלילי עץ בשביל כולנו. וגם מתנות להגרלה בכל סדנה. לא ברור איפה היא דחפה את הבגדים שלה…
 
את שבת בבוקר פתחנו עם סדנת happy family שככלה שני LO שעשינו עם קולקציית Nutmeg של קוסמו קריקט. אני לא בנאדם של אופנות ומותגים, בסקראפ או בבגדים, אבל את בקוסמו קריקט ממש התאהבתי וגם דאגתי להצטייד כראוי בסופו של היום…

איך מסכמים חוויה שכזו.
אני לא בטוחה, ולכן נעזרת בציטוט ממשפחת אדמס –
ש: מה אומרים?
ת: עוד!!!!
______________________
משהו קטן וטוב #65 (2009)
באופן לא מפתיע ה make & take הפך ל take away וכך הגענו הביתה עם קיטים חמודים להכנת party favors. כשהנסיכה ביקשה השבוע שנעשה ערב יצירה שלפתי שני קיטים ומצלמה אחת:

יש בטוח איזה שהוא יקום חלופי שבו זה הגיוני שאתמול, ביום בו חגג הפרופסור 17 שנים להיווסדו, עשינו מסיבת יום הולדת מושקעת לנסיכה, נכון?
 
אבל יש נסיבות מקלות.
 
למאיה, שחגגה את יום הולדתה יחד עם הנסיכה, היה יום הולדת לפני יותר מחודש.
לנסיכה יש יום הולדת בסוף החודש.
למצוא תאריך שמתאים גם למפעילה המבוקשת שלנו (פרטים רבים בהמשך) וגם לנו היה קשה ביותר.
ביום חמישי משלמים פחות.
הפרופסור אישר.
 
אז זה פוסט יומולדת.
 
כבר לפני מיליון זמן, כשפגשתי בפעם הראשונה את נורית מפינקי-פו, התחלתי לפנטז על יומולדת בהפקתה. בכל פעם שנפגשנו הרצון הזה רק התחזק. מול הרצון הזה עמדה תמיד הידיעה ש:
א.      אני מפיקה ימי הולדת לבד, אז לשלם למישהו אחר שיעשה את זה???
ב.      בגלל שאנחנו גרים בגלות (לפחות מבחינת הקילומטרז'), נשלם אקסטרה.
ואז, כשסיפרתי ליעלי שאני מפנטזת על יומולדת שכזה ושאני מרגישה שלנסיכה מגיעה פעם אחת חגיגה שאינה בהפקת אמא שלה, היא הציעה שנחגוג ביחד, מה שעשה את ההחלטה קלה יותר. זה גם הגיוני, כי ההפרש בין הבנות הוא בדיוק חודשיים, כך שמתאים לעשות יומולדת באמצע. אז החלטנו.
{במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהשבוע, כשהגוף שלי החליט להכריז על אפיסת כוחות כללית, ממש שמחתי עם הידיעה שכשיגיעו שלושים בנות לחגיגת יום ההולדת, ההפעלה שלהן תהיה בידיים של מישהו אחר…}
 
ליום ההולדת קדמו כמה שיחות טלפון לתיאום עם ליאור, פיית המים, שלה הוקצתה משימת יום ההולדת שלנו. עם האמהות היא דיברה על שעות, תיאומים ותוכן, ואת הבנות היא ראיינה כדי שתוכל להכין להן משחק בינגו אישי, שמבוסס על החיים והאהבות שלהן. זה מסוג העמידה על פרטים שאני ממש אוהבת, והבנות אכן הרגישו מרכז העניינים ומלכות המסיבה כראוי.
 
מאחר שסיכמנו שהמסיבה תהיה מסיבת בנות, גם מבחינת המוזמנות וגם מבחינת התכנים, אז גם ההזמנה עוצבה בהתאם. הכנתי לכל ילדה בובת רקדנית בדמותה, בעזרת גזרה שהתפרסמה ב  scrapbooks etc.ואת הדמויות האלו סרקתי כדי שיופיעו על ההזמנה:
 


מאחר שליאור ביקשה שלכל חוגגת יהיה כסא יום הולדת, הן התייצבו כאן יום קודם וקישטו לעצמן את הכסאות. הן החליטו שהן רוצות פרחים דומים לאלו שהכנתי בסדנאות עם נטאשה, וכשסיימנו את העבודה הכיסאות נראו ככה:
 


ליאור התייצבה למעלה משעה לפני השעה שנקבעה להתחלת האירוע, עמוסה מיטלטלים – מחצלת ענקית לרצפה, מדונה, מכונה לריסוס קצף, מערכת הגברה והמון אביזרים והפתעות.
 
עוד לפני האיפור, היא נתנה לנסיכה כנפיים וכתר. הכתר ירד מהראש שנייה אחרי הצילום…
 


ואז היא התחילה בלאפר את כלות השמחה. קודם כל בוחרים צבעים שיתאימו לבגדים:



ותוך כדי האיפור, חולקים עם הנסיכה את הסוד הראשון של הבנות – כדי להיות יפה צריך לסבול…
 


המשתתפות במסיבה זכו לאיפור קליל יותר, ואני חייבת תציין שכשראיתי את טור הילדות הממתינות לאיפור תהיתי איך היא תעמוד בקצב, אבל היא עשתה זאת להפליא ועוד העסיקה תוך כדי זה את ילדות יום ההולדת בכתיבת שמות המשתתפות על מדבקות שהביאה איתה.
 
המסיבה התחילה במשחקים שונים והמשיכה בהכנת שפתונים אישיים, המכילים צוף ורדרד, מנצנץ וריחני.
 
אחרי שכל השפתונים היו מוכנים והקופסאות נסגרו, המשיכה הפעילות בהכנת שיקוי שוקולד קסום עם קורנפלקס בתוכו, ועם סוכריות קסם עליו. ברור שכל חלק בתהליך ההכנה היה מלווה גם בלחש מתאים…
 


הבנות נשנשו את הקורנפלקס המשוקלד והקסום ואת משולשי הפיצה, ותוך כדי גם שיחקו בבינגו שכל מילותיו היו קשורות לבנות ולחיים שלהן.
 
סבב ברכות לבנות בעזרת קלפי פיות סימן את תחילת טקס יום ההולדת. הטקס נמשך עם השיר האולטימטיבי – "איפה, איפה העוגה?" שהושר שלוש פעמים
אולי צריך להצמיד להן שלט will sing for cake ולשלוח אותן לסיבוב הופעות…


 
מזל שבסופו של דבר השיר עזר ואכן הגענו עם העוגות:
 


לא לשכוח לבקש משאלה
 


ואז מגיע תורה של כל ילדת יום הולדת ל – אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה ו….אחת לשנה הבאה!
 


מה אומר ומה אדבר?
כל המשתתפות יצאו מחייכות, מאושרות ובידיים מלאות (שפתון אישי ועוד שלוש הפתעות לכל ילדה).
ילדות יום ההולדת הרגישו כמו מלכות.
אנחנו, ההורים, עמדנו בצד נפעמים, וראינו איך פיה אחת, לא כל כך גדולה, מצליחה לנהל ולנווט את כל המהומה בשקט נפשי ועם חיוך, בלי לפספס אף אחת, וכשהיא מגייסת לעזרתה ילדות שעשה רושם שהן פחות מרוצות, בלי שלרגע אחד ילדות יום ההולדת ירגישו שהפוקוס ירד מהן. פלא אמיתי!
____________________ 
משהו קטן וטוב 64# (2009)
וגם שלב פתיחת המתנות היה כיפי. איזה דברים יפים ואיכותיים שהיא קיבלה!
 

אני מסתכלת על הילד הזה שלי, ארוך כמו שרוך, מתנועע כמו רקדן וכל כך חכם, ומנסה להבין איך התעופפו כאן שבע עשרה שנים…
 
אחר צהריים. חדר לידה בבית חולים רוטשילד בחיפה (אני יודעת שהיום קוראים לו בני ציון, אבל אני נולדתי ברוטשילד, והמאמן נולד ברוטשילד, אז גם הילדים שלי נולדו ברוטשילד). בין סנטימטר לסנטימטר אני עוד זוכרת שצריך לארגן מנהלות שקשורות באיסוף של הבכור והפקדתו בידי סבא וסבתא. בחדר ליד יולדת ריבי את הבת הבכורה שלה, ובהיותה הבת של האחות הראשית של בית החולים, כל הצוות מצטופף סביב ובתוך החדר שלה לצפות בפלא (מסכנה), ואני נשארת עם האיש שלי ועם מיילדת בודדה, שכנראה משכה את הקש הקצר יותר בהגרלה…
 
זיכרונות של הבכור נשלף במלקחיים גורמים לכך שבכל פעם שהיא אומרת לי לדחוף אני דוחפת במלוא העוז והעוצמה. התוצאה – ילד אחד במשקל 2800 ושריר בטן מכווצים במשך עשרת הימים הבאים…
 
לא הייתה לי כל דרך לשער או לנבא שהילד הזה, שבחדר הלידה שחררתי ללא סיוע חיצוני, אכן יהיה הילד היותר עצמאי שלי. זה שלא רוצה שירדימו אותו על הידיים, זה שאפילו כשהוא בא למיטה של אבא ואמא, הוא נשכב על הרצפה לידם, כי לא צריך להיות קרוב מדי.
 
כשהיה קטן אמרנו עליו שהוא "חסין חינוך" כי עשה רושם שכל מה שהיה לנו להגיד וכל מה שקרה סביבו עבר לידו ולא ממש השפיע עליו. אפילו התנסות עם תנור חם לא גרמה לו להתרחק מהתנור שבוע אחרי זה (מה שהריץ אותי אל הנוירולוג, שבדק את הילד והרגיע את האמא המודאגת שהילד מרגיש הכל מצויין, אבל זה פשוט מפסיק לעניין אותו אחרי רגע, כשמגיע גירוי יותר מעניין). עם הזמן הבנו שזה בדיוק העניין – יש לו עולם פנימי מספיק עשיר ומעניין, ורק הדברים שבאמת ראויים לזה מקבלים את תשומת לבו, אבל כשמשהו מעניין אותו, הוא ישקע בו ולא יעזוב עד שיפענח אותו עד הסוף. כך הוא בנה פזלים של 200 חתיכות בלי שתהיה לו תמונת הפזל להתייחסות, למד את כל ה-ABC ביומיים ופענח תוכנות ושפות מחשב בכוחות עצמו.
 
באחד הימים, כשקיטרתי לתמי, מיואשת, גם מהריחוף שלו וגם מהבידוד החברתי (ובעיקר מזה שעשה רושם שמיעוט החברים בכלל לא מפריע לו) היא ענתה לי ממרומי שנותיה כיועצת ומנהלת בית ספר, והבטיחה לי שלקראת סוף שנות העשרה שלו הוא יפרח. לשמחתי לא היינו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים.
 
בין הלהקה, התנועה והפורומים השונים, הברווזון המפוזר שלי התבגר להיות ברבור רציני ואחראי, לפחות רוב הזמן. נכון שעדיין ניכרים סימני הריחוף (זה הילד ששאל אותי, לא ממש מזמן, בסוכות, למה לא הכנתי עוגת גבינה), אבל איך הוא יהיה פרופסור אם הוא יגדל החוצה מכל המפוזרות שלו???
 
ועכשיו, 17 שנים מהיום המופלא ההוא, בו הפסקנו להיות רק אבא, אמא וילד, והפכנו משפחה, אני מסתכלת על הילד הגבוה שלי, השוקולד שבתוך הסנדוויץ' של חיינו, זה שהכניס לתוך חיינו את הריקוד והיפנית, זה שמסתובב עם עטי ג'ל בכל הצבעים, בתוך קלמר שתכנן ותפר בעצמו, זה שימיו ולילותיו מלאים עיסוקים ועדיין מוצא זמן לראות איתי טלוויזיה באמצע הלילה, זה שיכול לא לאכול קינוח אם הוא לא רעב, אבל להכין לעצמו ארוחה גדולה באמצע הלילה כי אז בדיוק הגוף שלו החליט שהוא רעב, זה שאין לי מושג איך החיים שלנו היו נראים בלעדיו – והוא פלא בעיני.
 
ילד שלי אהוב, נכון שבחדר הלידה השתחררת ממני, אבל חלק מהלב שלי הולך תמיד איתך.
יום הולדת נפלא!
  

חשבתם פעם איך נראים היו החיים שלכם אם הייתם נולדים לפני המצאת הפניצילין?
סביר להניח שקצרים יותר…
 
חשבתם פעם איך היו נראים החיים שלכם אם הייתם חיים לפני המצאת המטוסים?
סביר להניח שלא הייתם מגיעים כל כך רחוק…
 
חשבתם פעם איך החיים שלכם היו נראים אם עדיין לא היו ממציאים את הקולנוע?
סביר להניח שמשעממים יותר…
 
היום יצא לי לחשוב על איך היו החיים שלי נראים אילו לא היו ממציאים את האינטרנט…
 
לפני שמונה וחצי שנים ביליתי שעות רבות מחיי בפורום הריון ולידה, ואז הנסיכה נולדה.
לפני שש וחצי שנים בישלתי וטעמתי יחד עם החברים מפורום אוכל, ואז התחלתי דיאטה.
לפני ארבע וחצי שנים גיליתי את פורום אומנות שימושית ב-YNET ומאז החיים שלי לא נראים אותו הדבר…
 
דרך, ובזכות הפורום, נוצרו לי חברויות מופלאות, חוצות גיל ומרחק, עם נשים שרק המחשבה עליהן מעלה חיוך על הפנים שלי.
הרבה מהחברויות הן וירטואליות לגמרי, נבנות במילים מעל דפי פורומים, בלוגים ותגובות, ואחרות חצו את הדרך אל מעבר למסך.
 
את שלושת הימים האחרונים ביליתי עם אוסף של חברות כאלו, וגם עם חברות חדשות שרק עכשיו הכרתי, בסוף השבוע הכי סקראפי שיכול להיות.
ואם זה לא מספיק, אז את יום שישי בבוקר ביליתי עם המדענית היצירתית, מה שהיה עוד תוספת של דובדבן על הקצפת.
 
מאחר ש…
יצאתי לדרך הביתה כל-כך עייפה מצד אחד ובהיי כזה היסטרי מהצד השני, עד שלא שמתי לב איך אני נוסעת ובחרתי בדרך הארוכה
וכיוון ש…
בשנייה שהנעתי את האוטו הגרון שלי התחיל לכאוב, כאילו הוא יודע שסוף השבוע הגיע לסיומו ועכשיו מותר להתמוטט
ועוד יותר כיוון ש…
השעה היא אחת שלושים ושבע לפנות בוקר, ובמצטבר ישנתי בארבעת הלילות האחרונים 11 שעות…
 
אני בכלל לא הולכת לספר לכם איך היה בשלושת ימי הסדנאות אצל נתנאלה. סיפורים שכאלה, וגם תמונות של היצירות, יגיעו כשאתחפר החוצה מהמיטה. אולי מחר ואולי לא…
 
אבל אני כן אנצל את הבמה הזו כדי להגיד תודה ענקית לאישה שהיא כבר מותג, שעשתה ככל שביכולה (וגם קצת מעבר, בעזרתו האדיבה והמחייכת של אבירם) כדי שלכולנו יהיה סוף שבוע מהאגדות. הצליח לך!
 
__________________________
משהו קטן וטוב #63 (2009)
מאחר שנפרדתי מהמחשב לשלושה ימים, בכלל לא ידעתי שכבר העלו באתר של גורי-לינרו את היצירות לתחרות המשפחה.
מזל שנתנאלה סיפרה לי.
מעניין אם תאהבו את אותה יצירה כמוני…
ותזכרו –
מי שמצביע משפיע!
 

אתמול אחר הצהריים, קצת לפני שיצאתי לעבודה, הנסיכה הסתכלה עלי ובטון רציני לגמרי (על גבול הטרגי) אמרה "יש לי הרגשה שאנחנו צריכות לעשות משהו מיוחד ביחד".
אתם הייתם עומדים בפני פנייה/בקשה כזו?
ועוד בטון כמעט טרגי?
אז פלא שגם אני לא?
רק שביקשתי לדחות את זה למחר (כלומר היום) כי אחה"צ של יום שלישי הוא האחה"צ הפנוי שלי, זה שמיועד לבילוי זמן איכות עם הנסיכה. נכון שזה קורה רק אחת לשבועיים בערך, כי הרבה פעמים כבר יש לה תוכניות דוחות אמא, אבל בכל זאת…
אז החלטנו שקולנוע זה משהו מיוחד, ומצאנו שאפילו יש סרט שהיא טרם ראתה (בין אמא לבין סבתא, הילדה הופכת לשוחרת קולנוע רצינית).
הלכנו לראות את "המסע הקסום של אימפי" בקריון, ולמרות הדיבוב לא סבלתי, מה שבהחלט אומר שהדיבוב בקולנוע משתפר.
 
אחרי הסרט הלכנו לצומת ספרים לבדוק איך אנחנו מעשירות את הספרייה שלנו לכבוד ה"ארבע במאה" שהתחדש עלינו לטובה. הסברתי לנסיכה שהיא יכולה לבחור לה שני ספרים (במבצע הקודם היא קיבלה אחד מהארבעה, בזה שלפניו אני קיבלתי את כל הארבעה… אצל מי מתלוננים על הרעת תנאים???). לקח לה בדיוק רגע למצוא את "לילי המכשפה בעקבות האוצר האבוד". את הספרים הקודמים בסדרת "לילי המכשפה" היא קיבלה במתנה מסבתא, שתירגמה אותם, אבל מה לעשות שבהוצאה נפלו על הראש והחליטו להעדיף את מיכאל דק על פני סבתא? בפעם הקודמת שראינו את הספר הזה בצומת הוא בדיוק לא היה במבצע והנסיכה ממש התאכזבה, אבל מזל שהפעם הוא כן. הספר השני שהיא בחרה לה הוא ספר הסיפורים הנוסף של ג'ורג' הסקרן. כבר יש לה אחד מהסדרה והיא ממש נהנית ממנו, אז ברור שזו בחירה טובה.
בנקודה הזו חשבתי שהגיע תורי ועכשיו הזמן שאלך לחפש לי ספרים.
אז חשבתי. הנסיכה הגיעה אלי להראות לי את אחד הספרים בסדרת "השושנים האנגליות" של מדונה ולספר לי שדיפדפה בו והוא נראה לה מעניין. הצעתי לה לקרוא קצת ולראות אם הוא אכן. לקח כמה דקות של קריאה בעמידה כדי שהיא תחזור ותספר לי שהעמוד נגמר בצורה מותחת וזה ממש גורם לה לרצות להמשיך לקרוא. מצאתי לה כיסא והיא שקעה בקריאה. כמובן שהקצבת הספרים שלי נפלה באותה שנייה לספר אחד מתוך ארבעה…
 
עם שקית הספרים הלכנו לאכול. הנסיכה, באופן ממש ממש מפתיע (לקרוא בקול ציני) בחרה במקדונלדס. אני, לעומת זאת, החלטתי שאם אוכל רק קינוח אני ממש בסדר, וממש לא מעניין אותי כמה קלוריות יש בו (מוקדש לקוראת האהובה מאוד, היודעת בדיוק כמה קלוריות יש בפרוסה של פאי קוקוס…). הלכתי על ופל בלגי עם טיפה של סירופ מייפל ושני הרי קצפת. מאחר שכשהגעתי לשולחן הנסיכה הודיעה לי שזה נראה "ממש מעולה!"הצעתי להשאיר לה חלק.
כשחתכתי לה את החלק שלה היא אמרה תודה, והוסיפה והבהירה שהיא לא אומרת לי תודה על הקינוח, אלא על כל הדברים שאנחנו עושים בשבילה. הבגדים שאנחנו קונים לה והאוכל שאנחנו מכינים לה והרשימה נמשכה עוד ועוד. לא הייתם נמסים?
אז נמסתי.
 
אין ספק שהיא צדקה לגמרי.
היינו צריכות לעשות משהו מיוחד ביחד…
 
__________________________
משהו קטן וטוב #62 (2009)
זה היה אמור להיות נושא הפוסט הזה, אבל בילוי אחר הצהריים דחק את זה לכאן…
אני לא יכולה לחשוף עדיין את מה שהכנתי לתחרות המשפחה של גורי לינרו, אבל אני כן יכולה להמליץ לכם בחום על תחרות חנוכה שלהם.
התחרות מיועדת לילדים, בשלוש קבוצות גיל, ובכל קבוצת גיל יחולקו שלושה פרסים שווים לאללה.
ולמה אני ממליצה?
קודם כל הם זכו בהערכה העמוקה שלי כשראיתי שהפרסים שהילדים יקבלו הם זהים לפרסים שהמבוגרים יקבלו. יש בזה משהו מאוד מכובד ומכבד.
שנית, החומרים שלהם (פירוט בעוד רגע) מאוד איכותיים ומזמנים עבודה מאוד כיפית עם תוצאות ממש יפות, אז כיף לי להמליץ.
וגם (פינת היושרה בפרסום) הם עוקבים איך המשתתפים שמעו על התחרות ושווה לי לשמור על קשרים טובים איתם (אז אם ההמלצה הזו תגרום לילד שלכם להשתתף בתחרות, יהיה נחמד אם תציינו שהגעתם דרך קסם שימושי).
 
אז הנה קצת על החומרים –
I-CLAY הוא חימר פיסולי מאוד נעים לעבודה,שמתייבש באוויר, אבל נשאר גמיש (אני תמיד נותנת כדוגמה את העובדה שאילאיל עשתה ממנו כרית סיכות מדהימה!). הוא מגיע בצבעים שונים, בשקיות של 15 גרם ושל 50 גרם, והצבעים השונים גם מתערבבים מצויין. יש להם גם מיכלים חדשים של 400 גרם, אבל אני מניחה שלא תזדקקו לזה אלא אם כם אתם מתכננים על דגם של כל בית המקדש…
 
I-FOAM הוא ההפתעה הגדולה מבחינתי. אני שונאת פולילינה על כל נגזרותיה ולפיכך מיכאל, הסוכן שלהם שמולו אני עובדת, יודע שממש הסתייגתי בכל פעם שהוא הציע לי את הליין של החומר הזה, שנראה, מה לעשות, ממש כמו פולילינה. אבל לכבוד תחרות המשפחה עשיתי ניסיון ולהפתעתי החומר ממש לא נדבק לי לידיים ולעומת זאת הוא נדבק ממש יפה לבריסטולים שאליהם רציתי להדביק אותו! אפשר לקשט איתו אלמנטים דו ותלת מימדיים ואפשר גם לעבות חלקים של ציור, למשל.
 
דבק הנצנצים שלהםמגיע בשלל צבעים (מבריקים, פסטליים, נאוניים ומטאליים) וריכוז הנצנצים שבו הוא מרשים ממש. אפשר להשתמש בו לציור, כמו בטוליפ, אבל אפשר גם לצפות בו משטחים וקטעי ציור וזה יוצא ממש מוצלח. בשבוע הבא אני מקווה להעלות פוסט על "הלבשת" אותיות חלקות ותוכלו לראות איזה יופי זה יוצא.
 
צבעי החלון של AMOS איכותיים ביותר ומגיעים גם ב-14 צבעים חלקים (כולל זהב וכסף) וגם בגרסת קונפטי, עם חתיכות מנצנצות בפנים. אני מניחה שכולם יודעים איך משתמשים בצבעי חלון ליצירת מדבקות חלון, אבל במהלך הניסיונות שלי גיליתי טריק חדש – מילאתי בצבעי חלון את התבניות הגמישות של הפימו ונתתי לזה המון זמן להתייבש (זה בטח תלוי במזג האוויר, אבל בימים היבשים של החורף זה לקח איזה 48 שעות) ואז שלפתי, ממש בקלות,  צורות תלת מימדיות יפיפיות מתוך התבניות.
 
הנסיכה, שלא הבינה את ההוראות שלי, עשתה את זה גם עם דבק נצנצים. הוא מאוד התכווץ, אז הצורה יצאה ממש חלולה, אבל מקסימה. עוד לא יצא לי לבדוק איך לעשות צורה מלאה יותר, אבל אני אעשה ניסיונות עם יותר חומר, ואבדוק גם אפשרות למלא את החלל שנוצר בדבק פלסטי.
 
ויש גם את הטושים הנהדרים של ZIG (טושי קליגרפיה וטושי אקוורל ו-PAINTY ופוסטרמן) ואת הדבקים שלהם, אבל מה עושים עם טושים ודבק אתם כבר יודעים, לא?
אז למה אתם מחכים?
תושיבו את הילדים שלכם להתחיל לעבוד…
 
 

זה מתחיל באסיפת ההורים בתחילת כיתה ב'.
 
אחרי שהמורה מספרת על הרכב הכיתה ועל תוכנית הלימודים, נכנסת המורה לאומנות לספר על המטלה ההורית הגדולה של בית הספר היסודי.
 
ההורים הוותיקים כבר יודעים (וחלקם חוששים מהרגע), ההורים החדשים כבר שמעו שמועות, אבל עכשיו היא באמת מגיעה – עטיפת ספר התורה.
 
לא בכל בתי הספר זה ככה. יש בתי ספר שבהם הילדים מכינים לעצמם את עטיפת הספר כחלק משיעורי המלאכה ויש בוודאי גם אפשרויות נוספות, אבל אצלנו זו מסורת רבת שנים – ההורים מכינים לילדיהם את עטיפת ספר התורה הראשון שלהם כהפתעה.
 
ואז מגיע יום שבת שבו מתקיים טקס קבלת ספר התורה, אירוע לו מתכוננים הילדים במשך שבועות רבים, תוך שהם בוראים את העולם בדרכים מגוונות, מבקרים בבתי כנסת ואצל סופר סתם, רוקדים, שרים ומכינים תפאורה. ובסיום הטקס, כשהם מסיימים את חלקם, יורדים ההורים אליהם, אל הפרקט, ונותנים להם את ספר התורה הראשון שלהם, עטוף בעטיפה שהוכנה במיוחד בשבילם.
 
בעיני זה מדהים ומרגש.
 
מסתבר שלא בעיני כולם, והשנה, באסיפת ההורים בכיתתה של הנסיכה, עלה ניסיון למרד הורים ודרישה (לא מצד כולם, כמובן) שבית הספר יבטל את המסורת הזו ויכין את העטיפות עם הילדים במסגרת הלימודים. לשמחתי בית הספר לא התכופף והמסורת נשמרה, לפחות לשנה זו.
 
כשהבוגר עלה לכיתה ב' לא ממש התעסקתי במלאכת יד, אבל היה ברור לי ששמו דורש ספר תורה שעליו תמונת צייד, ויצאתי לחפש לי כזו ברחבי הרשת. מאחר שמדובר בלפני יותר מעשור זה לא היה חיפוש קל, אבל בסופו של דבר מצאתי תמונה של אֶלְף עם קשת על גבו ועשיתי לה התאמות אוזניים קלות. מרבית חוטי הרקמה שברשותי עד היום הגיעו סביב המיזם הזה. את העטיפה עצמה, מהבד, תפרה אמא שלי, כמו שעשתה גם לעטיפת ספרו של הפרופסור, כי באותם ימים סבלתי מפוביית מכונות תפירה קשה ביותר.
 
לשמחתי, ולגאוותי, הפעם תפרתי בעצמי לא רק את העטיפה של הנסיכה, אלא גם את זו של חברה שלה.
תחושת הישג עמוקה אופפת את כוחותינו!
 
לפרופסור לא השכלנו לתת שם תנ"כי, ולפיכך הוא נדון לכך שכריכת ספר התורה שלו  תעוטר בסיפור הכי מתבקש (לדעתי זו הסצינה הכי פופולרית) של תיבת נוח.
 
והנסיכה?
זו שיודעת כבר מגיל 3 לספר שמשמעות השם שלה היא אמא אדמה?
ידעתי איך אני רוצה לעטר את ספר התורה שלה מהרגע שנתקלתי ברעיון של ליבוד במחט. הרעיון המקורי הגיע מתמונה של כדור הארץ מוקף בילדים שאני שומרת כבר שנים בתיקיית ההשראה שלי:
 


אז זה היה הבסיס, ועליו ביקשתי מאלה החמודה שעובדת אצלי שתצייר לי את יתר הפרטים הנדרשים.
זה מה שיצא:
 


התלבטתי הרבה לגבי הצד האחורי של הכריכה. בסופו של דבר החלטתי לעטר גם אותו בדמות של ילדה (הציור, שוב, באדיבות אלה), אבל אז הסתבכתי עם הפסוק שתיכננתי להוסיף שם. חשבתי על "פרו ורבו ומלאו את הארץ" או על "וירא אלוהים כי טוב", ששניהם פסוקים מצויינים לעמוד מול תמונת העולם כולו, אבל יחד עם דמות הילדה נראה היה לי שאני מעניקה לה איזשהו סוג של אלוהות… ולא לכך כיוונה המשוררת…
 
בסוף, לאור העובדה שלימוד בריאת העולם הביא אותה לאובססיה קלה בעניין היום בשבוע שבו נולדה (ויצא טוב שהיא נולדה ביום שני, כי זה אחד הריקודים שהכיתה שלה רוקדת בטקס) כתבתי (בדבק הנצנצים המעולה של  (AMOSאת מה שמופיע בשם הפוסט הזה –
ביום שני נולדה גאיה
וירא אלוהים כי טוב
 


אפילו טוב מאוד, אם תשאלו אותי.
 
משהו קטן וטוב #61 (2009)
ביום חמישי מתחילות הסדנאות אצל נתנאלה, שזה כבר משהו גדול וטוב.
הנה טעימה קטנה מהבוק שעשיתי לנסיכה אתמול, כדי שיהיו לי תמונות לסופשבוע:

הנושא החם בישראבלוג הוא למה בחרתם בשם שבחרתם לבלוג שלכם וזו הזדמנות לספר למה דווקא "קסם שימושי".
 
אז די ברור שהבלוג, וגם אני, נקראים קסם שימושי כי ככה נקרא העסק שלי.
אבל למה העסק שלי נקרא ככה?
 
לפני הרבה שנים, או ליתר דיוק שלוש, נדבקנו ג'ינג'ית אחת ואני בחיידק היזמות והתחלנו לפנטז על חנות משלנו.
 
באופן טבעי את התוכנית העסקית ובדיקת ההיתכנות הקדימו הדברים החשובים באמת – תיכנון תוכנית ההצטיידות (קניות! זה תמיד לפני הכל…) ובחירת השם.
 
רשימת השמות האופציונליים הצטברה, וחלקם (הזוגיים ביותר באופיים – "מוזות", למשל) הפכו לא רלוונטיים כשדרכינו נפרדו בידידותיות (הג'ינג'ית החליטה שילד שלישי עומד בסדר העדיפויות שלה לפני חנות, אני, שכבר אחזתי בילדה שלישית, המשכתי לרדוף אחרי החלום…).
 
לא ברור לי לגמרי מה הייתה השתלשלות העניינים שגרמה לי להוסיף את "קסם שימושי" לרשימה, אבל אני כן זוכרת שהכנסתי את השם הזה באמצע, כדי לקבל דעות אובייקטיביות מחבר יועצי ומבני משפחתי האהובים. זה לא סתם שהם אהובים, זה עם סיבה – כמובן שהם בחרו את השם הנכון.
 
"קסם שימושי" הוא שם של ספר שאני ממש אוהבת, מאת אליס הופמן. גם הסרט שנעשה בעקבותיו, בכיכובן של ניקול קידמן וסנדרה בולוק (בעברית הוא נקרא "קסם מעשי") היה מקסים. אז היו לשם הזה קונוטציות חיוביות מבחינתי.
 
הרציונל בא רק אחר כך.
 
רק אחר כך, אחרי שכבר היה ברור שזה השם, הבנתי שזה השילוב המושלם של שני היסודות עליהם מבוסס העסק שלי – אומנות שימושית וקסם אישי…
 
אחר כך המאמן התחיל לקרוא לי פייה שימושית, ומאז זו אני. לימור, הפייה השימושית מקסם שימושי.
נעים להכיר.