מחבר: limor

התחלתי לעצב אלבומים לפני כמעט שמונה שנים, לגמרי במקרה… זה התחיל באלבום הפרידה של תמי, מנהלת בית הספר האהובה שלנו, ופנו אלי משתי סיבות: קודם כל הייתי בחופשת לידה, מה שאמר שבטח יש לי זמן פנוי (אפשר לחשוב…) ושנית, הייתי ידועה כאדם של כתיבה ושל טקסטים, אז חברותי לבית הספר החליטו שמתאים לי לערוך את האלבום. לא הן ולא אני חשבנו יותר מדי על הצד האומנותי של העניין.
 
בגלל האהבה שלי לתמי לקחתי על עצמי את האתגר בשמחה ובהתלהבות, ולא היה לי שמץ של מושג איזו השפעה ענקית תהיה לזה על החיים שלי…
 
אבל למה אני מתחילה את הפוסט הזה בפרה-היסטוריה?
קודם כל כדי לומר שאז, כשהתחלתי לעצב, לא היה לי מושג ירוק לגבי כל העניין.
אפילו לא ידעתי באיזו מילת חיפוש להשתמש כדי למצוא מידע באינטרנט, כלום…
וכשנסעתי ללונדון בערך באותה תקופה לא היה לי מושג מה לחפש ואיפה, וחזרתי עם כמה ניירות עטיפה מהממים מהרודס וזהו בערך…
 
די מהר זה השתנה.
שמתי יד על מגזין בנושא, והתמכרתי לחלוטין (וגם החלטתי מייד שאני חייבת נסיעה לארצות שמעבר לים, בהן אפשר למצוא אוצרות…) וגם התחלתי להתמקצע ולאגור.
ברגע שכבר ידעתי מה ואיפה לחפש (והאינטרנט הרי מלא ידע והשראה) עלה הנושא של חומרים לא חומציים (וגם נטולי ליגנין, אם אפשר).
 
אני לא הולכת לכתוב פה הסבר אקדמי על הנושא. דפי ממסטיקים עשתה את זה מצויין לפני כמה ימים ואתם מוזמנים לקפוץ לביקור אצלה אם אתם מעוניינים ברקע מדעי.
 
אני גם לא הולכת לטעון לתיאוריית קונספירציה של החברות שמייצרות את החומרים ורוצות שנקנה אותם (כמו שאני לא מוכנה לקבל שוולנטיין זו קונספירציה של הולמרק שרוצים שנקנה כרטיסי ברכה). בין היתר זה יהיה קצת כמו לעשות פיפי לבאר שממנה אני שותה, לא?
 
אבל אני כן הולכת להגיד במה אני מאמינה, והדעה שלי התחזקה והתגבשה אחרי שקראתי פעם מאמר שעסק בשאלה "איזה סוג של מעצבת את" והציב את עיצוב האלבומים על סקאלה שבין ארכיונאות מצד אחד להנאה ושימור זכרונות מהצד השני.
 
הסיבה הראשונה, והחשובה ביותר, שבגללה אני מעצבת אלבומים היא שאני נהנית מזה. מדובר בלא מעט עבודה, שבדרך כלל אינה מתוגמלת כראוי, גם אם משלמים לי עבורה, אז ברור לי שאם זה לא היה כיף לא הייתי עושה את זה.
 
הסיבה השנייה שבגללה אני מעצבת אלבומים, היא אכן שימור הזכרונות המשפחתיים שלי, עבור ילדי ומן הסתם עבור ילדיהם אחריהם. אני לא בטוחה מה יהיה אחרי אלו, ולא מתכננת כל כך רחוק, אבל אני בטוחה שאם יהיו לי ניני נינים שיטרחו להסתכל באלבומים שעיצבתי, הם לא יתפלאו לראות שם תמונות מצהיבות וסימני זמן. אתם יודעים מה? זה בטח יוסיף לעוצמת החוויה מבחינתם…
 
לפיכך, אני לא מקדשת את עניין "נטול החומציות". את התמונות אני מדביקה בדרך כלל בדבק דו צדדי של חברת 3M שאכן בטוח לשימוש עם תמונות, אבל הוא כל כך נוח לשימוש שיכול להיות שהייתי משתמשת בו גם אם הוא לא היה כזה… אני עובדת בעיקר עם ניירות נטולי חומצה פשוט כי הם יפים ומתאימים לי, אבל אם אני מוצאת במאגר החוצצים שלי כזה בצבע שאני אוהבת, אני אשתמש בו בלי לוודא שהוא נטול חומצה.
 
בתמצית, אפשר לומר שאני שומרת על העניין כשזה נוח לי, אבל לא נותנת לזה לקלקל לי את הנוחות ואת הכיף. כמו שאמרתי לא פעם : "אם יכתבו על הילד שלך בעיתון, אתה לא תכניס את זה לאלבום כי נייר העיתון הוא חומצי???" {וכן, אני יודעת שיש לזה פתרונות אחרים, אבל אל תתנו לזה לקלקל לי את הדוגמה…}
 
יותר מזה – למי שחדש בתחום אני מסבירה את עניין החומצי/לא חומצי, אבל מצד שני גם מבהירה שהמשעול הפחות בטוח הוא גם הזול יותר. אם אפשר לקנות דף קארדסטוק בשניים-שלושה ש"ח, או שאפשר לקנות חבילה של שמונים חוצצים צבעוניים בארבעה עשר, מה עדיף? והתשובה היא כמובן – תלוי איזה סוג של מעצבת אלבומים את…
 
אז איזה מין מעצבת אלבומים את? איפה את על הסקאלה?
 
משהו קטן וטוב #60 (2009)
האיש שאיתי, AKA המאמן, נמצא על גל של התפתחויות חדשות. בין היתר הוא מרים בחודש הבא יום עיון מרתק בנושא שיווק באינטרנט, שמתאים לכל מי שרוצה לשווק את עצמו בצורה אפקטיבית באינטרנט. מי שרוצה לדעת על זה עוד (וגם לקבל הנחה מיוחדת, בגלל הקשרים האישיים שלי עם המאמן ) מוזמן לשלוח אלי מייל limor292@gmail.com

45 דקות בין נתניה לחבצלת השרון גרמו לי להרהר בהיגיון שבקיום מסיבות סקראפ ביום חמישי בערב, במרכז הארץ…
 
אבל למעט הרהורי הכפירה האלו (וההבנה שבעצם לא חשוב באיזה יום זה קרה, מי שאשם באמת אלו מע"צ שבשל העבודות בכביש הקטינו בהדרגה כביש של ארבעה מסלולים לכביש עם מסלול אחד, וגם בו עצרו את התנועה בלי שום סיבה נראית לעין) באמת שהיה לי אתמול כיף גדול.
 
זו היתה מסיבת הסקראפ השנייה שאליס ואני אירגנו יחד, והפעם, ללא הלחץ של הפעם הראשונה (ובלי להגיע באיחור של חצי שעה בגלל פקק האימים באיילון) הייתי הרבה יותר רגועה.
 
במסיבה הראשונה אני דחפתי לכיוון של לעשות הרבה ומהר, ואכן, בפרק זמן של 3 שעות הצבנו בפני הבנות שבע משימות. פלא שחלק מהן סיימו את הערב לגמרי בלי אוויר?
 
אחרי האירוע ההוא הבנו שדרך כל הסקראפ הזה קצת איבדנו את המסיבה עצמה…
 
ולכן הפעם היה קצת אחרת (מה שלא השתנה הוא שגם הפעם אין תמונות… אבל זה רק זמני. בגלל שאין לי מושג איפה המצלמה שלי, צילמתי ים של תמונות – בעיקר ידיים עובדות – עם המצלמה של יערה, וכשהתמונות יגיעו אלי יהיה פוסט חגיגי).
 
קודם כל השארנו חצי שעה בהתחלה למינגלינג, נשנושים (וגם שידרגנו את הכיבוד), קניות והמתנה למאחרות.
 
אחרי זה הורדנו את החלק של התחרות מהעניין. לא התאים לנו הלחץ של לאסוף את העבודות מכולן, לדרג אותן ולהחליט מי זוכה בפרס. וחוץ מזה, אף אחת לא אוהבת שלוקחים לה את הפרוייקט כשהיא עוד לא חושבת שסיימה…כמובן שלהחלטה הזו היה מחיר שעוד יתברר… בכל אופן, במקום לבחור זוכות, החלטנו שכולן זוכות על עצם ההשתתפות שלהן, וכולן קיבלו מאיתנו חבילת מתנה.
 
השארנו את הבינגו – כי בינגו זה תמיד כיף!
 
והעיקר – צמצמנו את כמות המשימות ונתנו יותר (מדי?) זמן.
 
המשימה הראשונה היתה לעצב דף בגודל 10*10 ב-20 דקות.
עם סיום המשימה הזו הסתבר שיש לה המשך – עיצוב דף 30*30 שהדף הקטן הוא חלק ממנו.
 
המשימה השנייה הוגדרה ככה – השעה עכשיו 21:30 ואת המשימה הקרובה נסיים בשעה 22:00. עליכן לעצב דף אלבום 30*30 והוראות נוספות יגיעו בהמשך. אחרי 10 דקות התבקשו כולן להפסיק לעבוד ולהעביר את הדף לחברה שיושבת מימין שתמשיך את העבודה. הוראה דומה ניתנה אחרי 10 דקות נוספות. כמובן שהיו לנו סרבניות העברה וגם כאלו שכבר סיימו את הדף אחרי 20 דקות, אבל מכיוון שאנחנו לא מהמשטרה, ועיקר העניין הוא הכיף, אז כמובן שזרמנו.
 
המשימה השלישית היתה לעצב דף אלבום (ללא הגדרת גודל) משתי תמונות שאנחנו סיפקנו. את התמונות צילמנו במעדניית "לפתן" בכפר הס, ועוד נקדיש להן פוסט כשהתמונות של העבודות יגיעו לידי. בשלב זה נרשמה פריקת עול מוחלטת, כשלפחות חצי מהבנות המשיכו לעבוד על פרוייקטים קודמים (נכון שאמרתי שיש מחיר לזה שלא אוספים את העבודות?) אבל אנחנו, מה אכפת לנו? אנחנו באנו ליהנות…
 
חצי השעה האחרונה הוקדשה לעוד קצת מינגלינג, לשוטטות בין העבודות של הבנות האחרות ולסגירת קצוות.
 
אז היה כיף, והייתי בהיי, מה שבהחלט עזר לי לעבור את אותן 45 דקות אומללות בפקק (לדעתי מדובר בקטע של 3 ק"מ. זו כמעט נסיעה במהירות שלילית…)
 
עכשיו אפשר להתחיל לתכנן עוד מסיבה.
שבת שלום!
לימור

כמו שכתבתי בשולי הפוסט הקודם שלי, זה שלא קראתם כי לא קיבלתם עידכון, ביקרתי השבוע באיקאה. באופן צפוי, מתוך 300 ש"ח שהוצאתי, רק 10% בערך היו על מה שבאמת התכוונתי לקנות…
 
בין היתר קניתי שם שמיכת פליז בצבע תכלת. קניתי אותה כי ממש לפני שבוע שמרתי בתיקיית השראה שלי את התמונה הזו, שעלתה באחד הבלוגים שאני קוראת (הייתי בטוחה שזה היה אצל מיכליקה, אבל עכשיו אני לא רואה שם את התמונה אז כנראה שטעיתי…)
זיהוי של מקור התמונה יתקבל בברכה…


 
בכל אופן, כשראיתי את שמיכת הפליז היה לי ברור שהיא תתאים יותר מהכל להפוך לסדרת צעיפים… האמת שבתור שמיכה היא לא משהו, די דקה, אבל הצבע שלה מקסים והמחיר עוד יותר – 15 ש"ח.
 
אז כשהגעתי הביתה התלהבתי והתחלתי לחתוך את השמיכה ובדים תואמים. האמת היא שתיקיית ההשראה נמצאת במחשב שבחנות, אז עשיתי את זה לפי הזיכרון, אבל זו לא ממש חוכמה, זה פרוייקט די פשוט.
 
בינתיים תפרתי שניים מהצעיפים, ויש לי עוד שניים חתוכים ועוד הזמנות לשניים נוספים.
 
זה הצעיף של הנסיכה, שכבר הלכה איתו לבית הספר ביום חמישי, למרות שהיה יום חם להפליא:
וזה הצעיף של היפה, שתקבל אותו הערב:





מסקנות מהפרוייקט:
* אפילו שיש לי גלגלת בדים חדשה וכיפית, לא רצוי לנסות לחתוך בבת אחת ארבע שכבות של פליז
* מומלץ לזכור שלא מגהצים פליז, ואפילו אחרי שנייה אחת כבר יש מגהץ דביק
*לפיכך, ומאחר שהאפליקציות גוהצו לפליז דרך שכבת בד אחרת, הן לא ממש מחזיקות במקום ודורשות חיזוק בתפירה
* כשמשוויצים – משלמים. לפיכך בכל פעם שאני מראה איזה יופי של צעיף עשיתי, אני מוצאת את עצמי עם עוד צעיף מתוכנן… אבל זו לא תלונה. אני ממש נהנית מהם.
–
משהו קטן וטוב #59 (2009)
אתמול היה אצלנו ביישוב "חג המעלות". זה אירוע שמאורגן על ידי הנוער, בהשתתפות הנוער ובעיקר עבור הנוער. כל שנה מחדש נוגע לי ללב לראות את הרצינות שלהם, את האכפתיות ובעיקר את שמחת העשייה.
 
ועוד משהו קטן – תחזרו לרשימה הקודמת. יש שם המלצה קטנה וטובה שלא כדאי לפספס…
 

אני חצי יקית, מה שאומר שאני מגיעה לכל מקום בזמן.
אבל אני גם חצי לא יקית, מה שאומר שלמעשה אני מגיעה לכל מקום לפני הזמן, רק מהחשש שלא אדייק…
 
אתמול היה לי ראיון בשגרירות ארה"ב, לכבוד הויזה שלי שפג תוקפה.
קבעתי את הראיון לשמונה וחצי, אבל אז נלחצתי שלא אגיע בזמן והזזתי אותו לתשע ועשרה.
ואז פרץ כאן החורף.
אז החלטתי לקחת מקדם ביטחון של זמן, כדי שבטוח לא אאחר.
וגם התעוררתי רבע שעה לפני השעון.
אז יצאתי מהבית בחמש ועשרים.
ונסעתי במהירות סבירה, ואפילו לאט לפעמים, כשהעננים נשברו לי מעל הראש.
ובשש וחצי עצרתי בחבצלת השרון לקנות קפה.
ובשבע ועשרה עברתי ליד וינגייט.
ובשבע ועשרים חלפתי על פני צומת גלילות.
וברבע לשמונה, במבול רציני, נכנסתי לרחוב הירקון.
נסעתי לאט וחיפשתי חניה ובסופו של דבר הגעתי לחניון שממוקם בדיוק מול השגרירות. בחמישה לשמונה…
 
אז יצאתי לצוד לי ארוחת בוקר, ודרך הטיפות הגעתי ל"קפה מצדה", מה שהיה די משעשע, כי בדיוק שם ישבו והמתינו הנסיכה, היפה והמאמן לפני כמה שנים כשהלכתי עם הבוגר להוציא לו ויזה…
 
לזכות "קפה מצדה" יש לציין קודם כל את הכסא בכניסה עם השלט "שמור לגלעד שליט, עד שיחזור" וחוץ מזה את הנוף של הים הסוער שנשקף לי מהחלונות. וגם האוכל היה טעים.
 
את הביקור בשגרירות זכרתי כסיוט די ארוך, אבל לא לקחתי בחשבון שאז היה אוגוסט וגם מלחמה. לכבוד העובדה שבכלל הדליגו אותי על השלב של הראיון, יצאתי משם תוך בערך חצי שעה, מה ששיחרר לי איזה שעה וחצי שנוצלו כראוי בנסיעה צפונה (ראו משהו קטן וטוב)
 
אז זהו. הויזה בדרך ועכשיו הזמן להתחיל לטפל בטיסות, מלונות וכו'.
 
!USA – here we come
 
__________________________
משהו קטן וטוב #58 (2009)
לאור הזמן שהתפנה לי, עצרתי באיקאה לחפש כמה דברים. את מה שרציתי לא מצאתי, כמובן, אבל מצאתי כמה מציאות יצירתיות אחרות שעוד יזכו למקום משל עצמן בבלוג.
והשוס האמיתי – *המלצה*המלצה*המלצה* – במחלקת הילדים מצאתי את מה שהם מגדירים מכתבייה וקניתי לנסיכה.
כשהגעתי הביתה ופתחנו את החבילה ניסיתי להחרים את זה אבל נתקלתי בהתנגדות… כנראה שאצטרך לחזור לשם ולקנות לעצמי. ממליצה גם לכן.
תמורת 29 שקלים תקבלו:
6 מעטפות צבעוניות
6 מסגרות קרטון
2 דפי איורים דמויי ה"פרסים" של פעם, מינוס הנצנצים
24 דפים מקסימים אחד אחד
 
צילמתי. בטח שצילמתי. מה חשבתם, שאני אזניח אתכם?
ולתשומת לב הקוראת נ' וק' – אין שם אפילו טיפה אחת של סגול….
 
הערכה כולה:
המעטפות וה"פרסים":


המסגרות:


והניירות, דקים ועדינים:











 

חידשתי, הזזתי, סידרתי, הדבקתי (ולא רק אני) וזו הזדמנות נהדרת לקצת תמונות של החנות. ולא, זה לא פוטר אף אחד מביקור פיזי…
 
קודם כל, המאמן הזיז את לוח התצוגה הגדול, וזה, יחד עם משלוח גדול של פאנצ'ים שנחת כאן, היה סיבה לסידור מחודש של כל הלוח:
 


ובמקום שהתפנה עשיתי מה שאני חולמת כבר המון זמן וסידרתי (סידרתי זו הגדרה קצת לא נכונה, מאחר שהמאמן היה זה עם העבודה האמיתית של התקנת הווים בקיר…) קיר תצוגה לכל סוגי האותיות שאני מייצרת:
 


והנה הכיתובים מקרוב:
 
  




הן חיכו יותר משנה אבל סוף סוף הן הגיעו לקיר – האותיות המדהימות ששרוני הכינה לי:
 


ומגיעה להן עוד תמונה, שתראו אותן מקרוב:
 


ורויטל, שהתחילה לעבוד אצלי כדי שלי יהיה יותר זמן לפתח מוצרים חדשים, ממש מתלהבת מהאפשרות להזיז דברים ולסדר את המוצרים מחדש. היה ממש נחמד להגיע לחנות ולגלות את הכוורת שהיא סידרה לפי צבעים:
 


איכשהו ביומיום אני נכנסת לכאן ולוקחת כמובן מאליו את המקום, ואז אנשים שנכנסים והתגובות שלהם מזכירים לי שיש לי כאן משהו מיוחד. אבל מדי פעם אני קמה בבוקר ולגמרי בעצמי נזכרת לעצור ולהתפעל מכמה שיפה כאן…
 
_________________________________
משהו קטן וטוב # 57 (2009)
שמתם לב שהחורף מתחיל להראות נוכחות?
זה הזמן להתחיל…
לסרוג….

חגית ואופיר התחתנו אתמול בשעה טובה והיום נסעו לחגוג את ירח הדבש שלהם בחו"ל.
אני מאחלת להם שדרכם תהיה סוגה באושר ובשמחות, ומהיכרותי עם חגית המקסימה והמוכשרת אני בטוחה שיהיו להם חיים צבעוניים ומעניינים.
 
היה לי העונג להיות מוזמנת למסיבת הרווקות שקשת וגלי אירגנו לכבוד חגית. זו היתה מסיבת הרווקות הראשונה בה השתתפתי, וכנראה שבגלל גילי המאוחר אפשר להבין את זה שאנשים להם סיפרתי על העניין שאלו את??? במין טון שרימז על חשפן, עצות על סקס והרבה אלכוהול…
 
אז זהו, שמי שמכיר את חגית יודע שזה לא יכל להיות העניין… ולפיכך המסיבה היתה מסיבה סקראפית, יצירתית להפליא. היו לנו חברה טובה,אוכל טעים, קצת אלכוהול, חומרי יצירה והרבה הרבה צחוק ואהבה. והיתה גם כלה שבדרך, זוהרת להפליא.
 
בהתארגנות שמראש ביקשו שכל אחת תכין דף לספר שמן בנושא חתונה. הרעיון של ספר שמן (chunky book) הוא שכל אחת מהמשתתפות בפרוייקט מכינה דפים זהים כמספר המשתתפות ואז כל המשתתפות מקבלות ספר זהה. במקרה הזה, בגלל שדובר בעותק אחד של הספר, אפשר היה להשתולל עם חומרים בלי לדאוג לזה שהכל צריך להיות בכפולות כמספר המשתתפות. שמחתי על ההזדמנות, כי מעולם לא הייתי שותפה לספר שמן עד היום.
 
היה יפה לראות בעיצובים של המשתתפות איך הן חשבו על חגית ועל הדברים שהיא אוהבת. אני, למשל, רציתי לשלב בעבודה שלי את הטכניקה של העברת תמונה שלמדתי ממנה, רק שגיליתי שכנראה לא הייתי תלמידה טובה במיוחד והעניין לא ממש עבד… אז הכרזתי על שינוי כיוון ובחרתי להשתמש בנייר קראפט שאני יודעת שחגית אוהבת במיוחד. החלטתי ללכת על דף שידמה לוח מודעות. את השעם הדבקתי על אריזת כפתורים של ג'ני בולין ואז גזרתי אותו לפי הצורה של האריזה. על הלוח הדבקתי דף מתוך לוח שנה קטנטן ועליו סימנתי את תאריך החתונה. מדבקה, סרט ולבבות צ'יפבורד השלימו את התמונה העמוסה שרציתי להשיג:



בגלל שזה דף בספר, יש לו גם צד שני. איזה כיף!
בצד הזה החלטתי להדפיס את השיר המקסים של מודי בר-און, הוספתי סרט קיטשי לגמרי שקיבלתי באחד הקיטים של סקרלט ליים ואחת מתמונות הוינטאז' שהדפסתי לצורך הניסיונות בטרנספר. שתי יונים אוחזות לב אדום,סיכות מתפצלות ומדבקה מתגרדת השלימו את מנת המתיקות והקיטש שנראתה לי מתאימה לחתונה.



במסיבה עצמה הכינה כל אחת מאיתנו דף לאלבום של חגית, עם תמונות שהיא הביאה איתה לאירוע. היו בנות מתוכננות יותר, שממש ידעו מה הן רוצות לעשות וחיפשו תמונה מתאימה והיו כאלו שסחבו את כל הבית וגם ככה גילו שחסר להן משהו. אני, לעומת זאת, ממש לא רציתי לתכנן יותר מדי מראש וגם לא התחשק לי לסחוב הרבה. אז הבאתי איתי כמה דפי קראפט מדוגמים, כמה דפים חלקים וקצת קישוטים והחלטתי שיהיה בסדר.
 
התמונה שנפלה בחלקי היא תמונה של חגית ואופיר בטיול בהולנד. החלטתי להשתמש לבסיס בדף קראפט עם הדפס כוכבים, וממנו נשאבה גם הכותרת  – נצנוץ בעיניים.
 שיחקתי עם החומרים שהבאתי איתי  (תוך כדי הצחוקים והפטפטת שהלכו סביב השולחן) עד שאהבתי את הקומפוזיציה ואז הדבקתי והוספתי תיפורים בעט לבן מסביב לקארדסטוק הירוק. דרף אגב – הדף המשובץ מתחת לתמונה הוא גם אריזה של איזשהם חומרי יצירה. מיחזור זה שווה!
בבית נזכרתי שלא כתבתי את השם שלי על הדף, אבל אני מניחה שהאותיות כתב יד האלו הופכות לסימן ההיכר שלי… אני ממש מאושרת עם הפונט הזה, מה שגרם לי לקנות אותו גם בשביל המחשב שלי, ככה שאוכל להשתמש בו כל הזמן. זה גם הפונט שבו השתמשתי כדי להדפיס את השיר של מודי בר-און. הוא פשוט מושלם בעיני.



 
אולי עכשיו זה הזמן הנכון להצטער על זה שמרבית החברות שלי נשואות, כך שהסיכויים למסיבת רווקות נוספת מצומצמים….

אתמול בצהריים, בנסיעה הביתה, שמעתי את שמעון פרנס מראיין את מיקי חיימוביץ בפינה שנקראת "ציפור קטנה בלב" על שיר שיש לה סיפור מיוחד לגביו. היא סיפרה שלה ולבעלה לא היה "שיר שלהם", אבל חבר שהכין להם קליפ מהחתונה (בפריז, כמה רומנטי) שם כפס הקול שלו את השיר "עוד נגיעה" של החברים של נטאשה, ומאז זה השיר שלהם.
 
גם לנו לא היה שיר.
 
איזשהו זמן לפני החתונה שמעתי את השיר של דני סנדרסוןן והוא נורא הצחיק אותי:
 
החתן עומד בפתח מסדר ת'עניבה יום גדול עומד בפתח השמחה כבר בסביבה עוד מעט יתחיל הטקס הקרובים מהודרים, החותנת מחלקת הוראות למלצרים. במסעדת לוצ'יאנו קישוטים על התקרה, העופות בפרמג'נו, הפרוות בהשכרה. פה ושם שותים קמפרי מבסוטים ונהנים, זהו רגע שכולם שם מחכים לו זה שנים. ובתוך חדרה הכלה סגורה בראי היא מתבוננת, ובלב רוטט, היא לא רוצה לצאת והתזמורת מנגנת… סבא פרדו משכנע, "ילדתי זה לא נורא", קול של בכי מבעבע מהדלת הסגורה. טנטה רוזה גם תורמת שכנועים וערכים, והאמא מתחננת "לא נעים מהאורחים" ובתוך חדרה… החותנת כבר צועקת על אמה של הכלה "איזו בת את מגדלת גם בשכל בתולה!" "ובנכם", צועק האבא "מקומט ומיותר" "לא נכון!", קופץ הסבא ותופס לו בצוואר. הדודים תופסים באגטים משליכים על הזקנים. טנטה רוזה ת'ספגטי מקבלת בפנים. באוויר עפים הסטייקים, נהפכים השולחנות האורחים קורעים ת'צ'קים זוחלים אל הדלתות. ובתוך חדרה… לוצ'יאנו על הבוקר מפנים את החורבה חתונה עולה ביוקר זה מחיר האהבה. רב-מלצר עם צהריים "תזדרזו", צועק רוטן "כבר חמש דקות לשתיים יש עוד זוג שמתחתן".



































































 
הכנתי קלטת עם השיר וביקשתי מאחי הקטן (זה מהפוסט הקודם) שידאג שישמיעו אותו כשתתחיל החופה. בהתבוננות חוזרת על המילים אני חושבת שאולי זה טוב שכל העניין התפספס ושום שיר לא הושמע כשהחופה החלה…
 
עם השנים התאהבנו בצוותא בכל מיני שירים, אבל אני חושבת שאם ישאלו אותנו היום על השיר האחד שהוא שלנו, נענה שנינו "heaven" בביצוע של לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד. האמת שגם העיברות של עלי מוהר והביצוע של גידי גוב נפלא.
 
לא מזמן חיפשתי שיר חתונה כדי לשלב בדף אלבום (אני מאוד אוהבת לשלב באלבומים מילים של שירים וגם ציטטות) וגיליתי שיר מקסים שכתב מודי בר-און ושרו דברים שעשיתי עם אחותי. אם הייתי מתחתנת שוב, זה השיר שהייתי בוחרת שילווה את החתונה שלי (אפילו יש לנו כל מיני דודים מנהריה…):
 
עכשיו גם אלוהים כבר מעורב בזה וכל מיני דודים מנהריה עכשיו האהבה הופכת לחוזה את לחוצה וגם אני מזיע ואת אומרת ששכחת על מה בכלל ההמולה אני אומר שזה בסדר אני אומר שזה נפלא הרי נשבעתי לך עכשיו שבועה בארמית שאהיה חבר שלך ושאוהב אותך תמיד מחר ניסע לבית מלון לירח דבש ונצטלם על קו המים תמיד חשבתי חתונה זה מטופש אבל תראי איך נרטבות לי העיניים הסידורי פרחים לא מתאימים לצבע המפות הלילה נבתק את בתוליהן של המעטפות ולפנינו כמויות כאלה של עתיד שבו אהיה חבר שלך שבו אוהב אותך אוהב אותך אוהב אותך תמיד

























 
ומה השיר שלכם?

 
כשאחי הקטן היה בן עשרה צעיר ואני כבר חיילת, חזרתי יום אחד הביתה ומצאתי על המיטה שלי הפגנה שהוא ארגן, בהשתתפות כל חיות הפרווה המרוטות והמסכנות שלי:
 
בגלל איכות התמונה קצת קשה לקרוא את השלטים, אבל בין היתר כתוב שם: "לימור החוצה", "פנדה ז"ל", הפנדה נמחץ למוות" ו-"Limor is a monster"…
 
עיקר הזעף נבע מדב הפנדה המסכן, שסבל ממפגש לוהט ולא מתוכנן עם תנור סלילים באחת מהשבתות היותר מדכאות שהעברתי בצבא…
 
ההפגנה בעיקר הצחיקה אותי (סליחה, דרור) ולשמחתי היא תועדה לדיראון עולם, כך שהבוקר הצלחתי למצוא את התמונה באחד מאלבומי התמונות הישנים שלי (אי פעם, בשנת הנישואים הראשונה שלי, במהלך מילואים של האיש, סידרתי את כל תמונות הילדות והנעורים שלי בחמישה אלבומים ממוספרים. לדפדף בהם זה מדכא – קודם כל הייתי רזה נורא, וחוץ מזה בגלל שאלו אלבומים מגנטיים סימני הזמן בהחלט נראים בהם. אולי אני אעשה איתם משהו פעם…).
 
ולמרות ההתעללות שלי בחיות פרווה נתנו לי לגדל ילדים… וזה אפילו די מצליח לי, עושה רושם.
 
צמחים, לעומת זאת, מעולם לא היו כוס התה שלי (כוס התה שלי היא ליפטון, נטול סוכר, עם שליש חלב בערך. תודה ששאלתם). אני ידועה בתור הורגת צמחים ידועה, והצמחים הבודדים שניתנו לי כמתנה מצאו בדרך כלל את דרכם להתאוששות אצל אמא שלי.
 
יוצאת דופן בודדה היא הפסיפלורה שליד החנות, אם כי השנה אי אפשר לטעון שהיא עומדת בפאר שהפגינה בשנה שעברה, וגם לא ראינו ממנה שום פרי…
 
לפני שבועיים ביקשתי מאותו אח קטן, שקיבל חלק ניכר מכישרונות הגינון של המשפחה (והוא אלוף בפרוייקטים של הקמה ושיפוץ גינות, אם אתם זקוקים למשהו כזה) שיסדר לי עציץ עם צמחי תה שאוכל לתלות על המעקה ליד החנות. האמת היא שהטריגר לבקשה היה הזעזוע של רויטל, שהתחילה לעבוד אצלי בשעה טובה, כשהיא גילתה שקניתי צמחים לתה במכולת, והציעה לי לקטוף מה שאני צריכה אצלה בגינה. הבעייה היא שהגינה שלה בצד השני של היישוב…
 
אתמול הוא הגיע לכאן, האח שלי, הקטן, המוכשר והנדיב, לא עם עציץ אחד, כמו שביקשתי ולא עם שניים, אלא עם שנים עשר עציצים, מלאים צמחי תה וצמחי תבלין ופרחים, שיהיה גם יפה. הוא גם העיר בשקט שאלו הצמחים הכי חזקים שהוא מכיר… גם אותי הוא כנראה מכיר…
 
עכשיו אני רק צריכה להיכנס לשגרה של השקייה פעם ביומיים ושל תפילות קבועות ויש סיכוי שהכל יהיה בסדר.
 
מתי אתם באים לתה?
 
__________________
משהו קטן וטוב #56 (2009)
אם אתם צריכים תירוץ לבוא לתה, מה דעתכם על שבת יצירה הקרובה, בשבת האחרונה של אוקטובר?

אתמול בבוקר התעוררתי וגיליתי שהבטרייה של הטלפון שלי מחוסלת כמעט לחלוטין. ביום רגיל זה לא עניין מיוחד, כי אני יכולה לשים את הטלפון לטעינה בחנות והוא עדיין זמין לי, אבל אתמול היה היום האחרון של החופש וגם היום החופשי שלי והבטחתי לנסיכה שנעשה משהו מיוחד. זה דרש רק רגע להבין שאם זה היום החופשי שלי אז לא יקרה כלום אם הטלפון הסלולרי יהיה כבוי. הברקה! אתם יודעים איזה כיף זה יום בלי אף שיחת טלפון ובלי אף SMS? מומלץ לכל אחד.
 
קצת התלבטנו מה לעשות עם היום הזה שהיה חבל לנו לבזבז. אני רציתי לצאת לחפש הרפתקה, אבל הנסיכה פחות הרפתקנית ממני והיתה זקוקה לתוכנית יותר קונקרטית, אז נסענו לים בחיפה.
 
כשהתחלנו, לפני שנות דור, לחשוב על מעבר לגליל, ההסתייגות היחידה של המאמן הייתה שהים יהיה רחוק. אותי זה לא ממש הטריד. באופן מפתיע, עם השנים שעוברות, אני מגלה שהים דווקא כן חסר לי. התחושה של הרגליים השוקעות בחול החם, הרעש של הים, הריח שלו… עם זאת, אנחנו ממש לא מגיעים מספיק לים. בכל פעם שאנחנו כן מגיעים אנחנו נזכרים כמה זה כיף וכמה זה לא מסובך ומבטיחים לעצמנו לחזור בקרוב, ואיכשהו זה לא קורה. החיים הם כאלו…
 
אז צעדנו קצת בים, עם אמא שלי שהצטרפה אלינו, ודי מהר עברנו לבגדי ים כי הנסיכה ממש לא יכלה לחכות עוד לים המובטח. הבריזה הייתה נהדרת, החוף היה ריק באופן מפתיע והיום היה פסטורלי להפליא.
 
כשהנסיכה השתעשעה בגלים קפץ לי לראש הדף המקסים שגלי הכינה לבת שלה, והחלטתי שכדאי שאצלם את הנסיכה ואגנוב את העיצוב…
 




חבל רק שבהתלהבות שלי לצלם איבדתי לנסיכה את משקפי השמש החדשים… מזל שנשארו לנו שתיים-שלוש תמונות שמהן נוכל להכין דף אלבום עם הכותרת "הם החזיקו מעמד פחות מחודש…"





אתם חושבים שאם אשלח את התמונה הזו לשרות הלקוחות של הסופרפארם הם יוכלו למצוא לה עוד זוג כזה?
_______________________________
משהו קטן וטוב #55 (2009)
את התמונות עם משקפי השמש מצאתי תוך שנייה, אחרי שאת כל סוף השבוע ביליתי באירגון כל התיקיות במחשב, מתן שמות משמעותיים במקום תאריכים והפרדת אירועים שונים לתיקיות נפרדות. אומרים שלעשות סדר עושה טוב, לא?
מה שבטוח זה שנזכרתי כמה תמונות עדיין מחכות לעיצוב…

בתחילת דרכי הסקראפית, כשכל גילוי של חומר חדש וזמין הכניס אותי לאקסטזה, הזדמנתי יחד עם המאמן למור-פק באור יהודה. אני לא זוכרת מה היתה המטרה הרשמית של הביקור, אבל כן זוכרת שיצאתי משם עם כמה גלילי סרטים רחבים. אני זוכרת את זה בעיקר כי בדיעבד לא ממש מצאתי לעשות עם הסרטים וכל פעם שאני נתקלת בהם (גלילים שלמים, עשרות מטרים) אני מרגישה קצת מטומטמת…
 
השבוע נתקלתי בגליל הזה, של הסרט המוזהב –



ניסיתי לעשות ממנו פעם פרחים, אבל בגלל שבשני הצדדים שלו מושחל תיל זה לא ממש עבד. הפעם נחתה עלי ההברקה והחלטתי להפריד את הסרט לשני חלקים – הרשת והתיל. דקה של גזירה במספריים וואלה – יש ממה להכין פרחים:



אז השחלתי חוט רקמה דרך הצד הרחב של הרשת, כיווצתי הכל וסגרתי לעיגול. כפתור שנתפר באמצע סיים את העניין.



ואז הסתכלתי על התיל שנשאר בצד, עטוף גם הוא בחוט זהב, והחלטתי שגם ממנו אפשר לפסל פרח:



והנה הם על דפי האלבום שאני מכינה כדוגמאות לחנויות:



ומקרוב



והשני



ומקרוב



_____________________________
משהו קטן וטוב # 54 (2009)
מדי פעם אני מקבלת ד"שים חביבים מהאותיות שלי, דרך הדיווחים שלכן כשאתן רואות אותן בחנויות. אתמול זו היתה חגית, ובשבוע שעבר אלינור.
קודם כל תודה – זה משמח אותי מאוד!
ושנית – אשמח אם תמשיכו. אני מתחילה להכין רשימה של כל התצפיות האלו!