מחבר: limor

בין יתר הדברים ההופכים אותי לפייה מעניינת במיוחד יש גם מחלה כרונית אחת, לא ממש מקובלת, לא ממש מעניינת.
 
אובחנתי בגיל 16 וכבר כמעט 30 שנה אני מנסה לקיים איתה סוג של שלום יחסי – ביומיום אני מתעלמת ממנה והיא ממני, ומדי כמה שנים, כשנמאס לה מההתעלמות שלי אני נאלצת להתייחס. התוכנית היא להמשיך בשגרה הזו עד 120 ועוד קצת…
 
בסקאלה של החולים הכרוניים אין ספק שאני נמצאת במקום טוב.
 
לפני כמה שנים פנה אלי איזשהו חוקר וסיפרו לי שכנראה שזיהו את הגן שעליו יושב הגורם לעניין, וביקש ממני לתת קצת דם כדי לקדם את המחקר. מאז שנתתי את הדם לא שמעתי על העניין שוב, ואני מניחה שגם אם יהיו התקדמויות במחקר, עלי הן כבר לא תשפענה.
 
ללוקות בתסמונת רט, לעומת זאת, יש תקווה אמיתית לשינוי. תסמונת רט היא תסמונת גנטית (לא תורשתית) שפוגעת בעיקר בבנות. [מתוך אתר המרכז לתסמונת רט בישראל – "התסמונת מתאפיינת בהתפתחות תקינה בשלבי החיים המוקדמים, שאחריה מופיע מגוון הפרעות: אובדן שימוש מכוון בידיים, תנועות ידיים אופייניות, גדילה מואטת של המוח, הפרעות בהליכה, התקפים אפילפטיים ונכות קוגניטיבית…  רוב הבנות לא מילוליות ולכן הן זקוקות למערכת של תקשורת תומכת וחלופית. צורת הנגישות לאמצעי התקשורת יכולה להיות על ידי מיקוד העיניים או ע"י הצבעה עם הסנטר או היד.]
בשמיני לפברואר 2007, פורסם בעיתון "Science" מחקרו של ד"ר אדריאן בירד מאוניברסיטת אדינבורו, תחת ההכרזה הדרמטית כי תסמונת רט הינה הפיכה!ד"ר בירד הצליח "להפוך" את הגן הגורם לתסמונת רט ולרפא עכבר הסובל מהתסמונת. עבודתו של ד"ר בירד, הוכיחה כי התסמונת הפיכה בעכברים גם לאחר התפרצות מלאה של סממניה. התגלית המרעישה הייתה כי מתן MeCP2 לעכברים הסובלים מן התסמונת "מחזירה לאחור את הגלגל" ותאי המוח הפגועים חוזרים לתפקוד תקין ומלא. מגזין Wired העולמי, דירג גילוי זה במקום החמישי במסגרת עשרת פריצות הדרך המדעיות הגדולות בשנת 2007.

תגלית זו מספקת תקווה עצומה לסובלים מן התסמונת ובני משפחותיהם והיום יותר מתמיד גוברת חשיבות המשכו האינטנסיבי של המחקר לצורך מציאת התרופה והמינון המתאים לבני אדם. בניגוד למחלות מתוקשרות יותר, כמו פרקינסון וטרשת נפוצה – כאן כבר מצאו את הגן ועכשיו הזמן למצוא את התרופה.
כל אחד מאיתנו יכול לעזור. לתרומה של עשרה שקלים שילחו מיסרון ובו הספרה 10 למספר 5333.
מידע נוסף תוכלו למצוא באתר המרכז לתסמונת רט בישראל.
 
  

למסיבת הסקראפ הקודמת, שהתקיימה בספטמבר, סחבתי איתי גם מצלמה וגם מצלמת וידאו, כשהתוכנית היתה לעשות קליפ מדליק. למותר לציין שלא היתה לי שנייה פנויה, וגם אילו היתה לא ממש הייתי זוכרת את עניין הצילום בכל ההתרגשות וההנאה.
 
לפיכך, צריך עוד מסיבה!
 
וגם כי היה כיף…
וכי לא היה מקום לכל המעוניינות…
וכי ריבי השתפנה ולא נרשמה…
וכי הבטחנו…
 
אז המסיבה הקרובה יוצאת לדרך.
 
מתי? ביום חמישי, 12.11.09, בשעה 20:00
איפה? בית שרת בגבעתיים, ברחוב משמר הירדן 18
מה יהיה? הנאה, יצירה ומכירה, בפורמט קצת שונה מהפעם הקודמת, כדי לגוון.
כמה עולה? 45 ש"ח
איך נרשמים? במייל של אליס info@mypunch.co.il
או שליlimor@kesem-art.com
אנחנו נתקשר אליכן תוך יומיים שלושה כדי לאשר את השתתפותכן ולקבל את פרטי האשראי.
 
ואם אתם רוצים לראות את סרטון הוידאו שכן צולם במסיבה – תקפצו לבלוג של אליס
 
משהו קטן וטוב #53 (2009)
את הפוסט הזה הייתי אמורה לפרסם אתמול בערב, במקביל לפרסום של אליס, אבל ישנתי!
ולמה ישנתי?
כי בצהריים, אחרי שהפקדנו את הנסיכה לחופשה אצל סבתא, פינטזנו על מקום קריר והחלטנו בהחלטה ספונטנית ליסוע למטולה…
קרוב לשעתיים מאוחר יותר (לא לקחנו בחשבון כמה משאיות איטיות יהיו על הכביש) יצאנו מהאוטו לארבע מעלות פחות מבחיפה ובעיקר ליובש ולרוח הנעימה של מטולה.
רוב מטולה היתה סגורה, למרות חול המועד, אבל ביקרנו בחנות החמודה של "נדודים" וחוץ מזה שאת החולצה שקניתי הם ארזו לי בתיק בד תפור קטן ומפתיע, גם קיבלתי הצעה מפתה – לעשות טרייד-אין על התיק הישן שלי מתוצרתם… עוד לא קיבלתי את ההצעה, אבל אני משתעשעת ברעיון…
אחר כך הלכנו לאכול באחד המקומות הבודדים שהיו פתוחים – הטחנה. למרות שהאוכל היה בהחלט טוב, אין סיכוי שנחזור לשם לאור המחירים השערורייתיים (תעזבו את השמונים ושמונה ש"ח לפרגית או המאה ארבעים ומשהו לסטייק – לא גדול – אבל תוספת של בצל להמבורגר ב-12 ש"ח וכוס לימונדה ב-14??? נכון שעם העיקריות מקבלים גם פתיחה של כל מיני סלטונים מיוחדים, אבל בכל זאת…) והשרות הלא משמח.
קינחנו בביקור בסטימצקי בקניון נחמיה, כי החלטתי שאם אנחנו מתחילים לתכנן ברצינות טיול משפחתי לארה"ב אני צריכה ספר (וכן, מי כמוני יודעת שאת הכל יש באינטרנט, ובכל זאת… ספר!)
אחרי כל אלו יש פלא שכשהגענו הביתה פשוט נרדמתי במקום לפרסם פוסט?

לאמריקאים יש הרבה יותר צורך לחגוג ולציין (יש שיאמרו שזו מזימה קפיטליסטית שנועדה לגרום להם לקנות יותר ויותר, אבל קשה למצוא משהו רע ביום המיני-גולף, למשל, שנחגג ב-21 בספטמבר…) ולכן יש להם ימים מיוחדים, שבועות מיוחדים וגם חודשים בעלי נושא מיוחד…
 
אוקטובר, לדוגמה, הוא:
חודש המודעות לסרטן השד (ותודה לנעמה, שהזכירה לי)
חודש אמץ חיה ממקלט לחיות (עולמי)
חודש לימוד מחשבים (עולמי)
חודש המודעות לאנרגיה (עולמי)
חודש ההיסטוריה המשפחתית (עולמי)
חודש התפוח (אמריקאי)
חודש הפופקורן (popcorn popping נשמע הרבה יותר טוב… וגם זה חג לאומי אמריקאי)
חודש השעונים (אמריקאי)
חודש הקינוחים (אמריקאי)
חודש הפיצה (אמריקאי)
חודש הרולר סקייטינג
חודש ההיסטוריה הפולנית-אמריקאית
וחודש איסוף הבולים…..
 
אני חושבת שהיכולת להקדיש זמן לשטויות (חמודות, יש לומר) היא מסימניה של אומה נינוחה.
 
אם אתם רוצים לבדוק את הנושא ביסודיות, פשוט הקלידו בגוגל "fun days calander" ותמצאו עולם ומלואו. אני חושבת שהיום הכי נחמד שמצאתי עד עכשיו היה יום "נענעו את הבהונות" (6 באוגוסט, אם דחוף לכם לדעת…)
 
והיום, השלושה באוקטובר, הוא גם יום התוכנית "קפטן קנגורו" וגם יום הכנת הכרטיסים העולמי.
 
לפיכך הגיוני שמה שעשיתי היום (ובבוקר, כשהתחלתי, בכלל לא זכרתי שהיום הזה מיוחד באיזשהו אופן) היה סרט נע של כרטיסים. אני מכינה אלבומי דוגמה לחנויות, כך שהייתי צריכה להכין כרטיסים עם כל שלושת הסוגים של האותיות שלי, וכדי לחסוך בזמן הכנתי שלוש סדרות של כרטיסים.
 
מפונט הדפוס הגדול הכנתי כרטיסי תודה. השתמשתי בשני סוגים של דפים מדוגמים, שהתחתון ביניהם נגזר במספרי צורות, והוספתי שני פרחים מנוקבים במנקב צורה ומחוברים באמצעות סיכה מתפצלת קטנטנה.
 ותמונה קבוצתית של כל השמונה:





מפונט הדפוס הקטן הכנתי כרטיסים מגוונים יותר. הדבקתי את האותיות על דף נייר ממוחזר עם אמבוסינג פרחוני. הנייר מגיע ככה ובדרך כלל מאוד קשה לי למצוא מה לעשות בו כי האמבוסינג בו מאוד מודגש, אבל לכרטיסים האלו הוא התאים לי. את הנייר הזה הדבקתי על חתיכת נייר מפנקס ממו שקניתי לא מזמן ב"ביג דיל". לכבוד האירוע גם חנכתי את פד הדבק שלי [עכשיו תבוא הפסקה מתודית עד ששרוני תחזור מההתעלפות שלה. היא פשוט יודעת מתי היא הביאה לי את הפד הזה וכמה חודשים הוא שכב וחיכה שאפתח אותו… האמת, לאור התוצאות, עכשיו אני בטוחה שאשתמש בו הרבה…]. החתמתי סלסולים מסט חותמות הסלסולים החדשות שלי (תודה שרוני) ולאחר ניסיון אחד עם פאן פלוק החלטתי לעבור לנצנצים (הפאן פלוק מקסים ברמות, אבל על הכרטיס הזה הוא לא מספיק בולט).



ותמונה קבוצתית:
 


בגלל שמצאתי בחנות של השני שקל מדבקות וינטג'יות אמריקאיות עם סימני דרגה, החלטתי שמפונט כתב היד אכין כרטיסים לגיוס. הנייר הצבאי הוא של K & co. ובגלל שהוא לא מספיק בלט על חלק מהכרטיסים הוספתי תיפורים עם עט signo בצבע כסף. אני כל כך אוהבת את עטי ה-signo עד שאני כל הזמן מחפשת תירוצים לעבוד איתם…
 וגם אלו בצילום קבוצתי:





עשרים וארבעה כרטיסים. מתי היה לי הספק כזה???
אז איך היה יום הכירטוס שלכם?
 
_________________
משהו קטן וטוב #52 (2009)
זה התחיל באוטו שלי שנתקע ביום חמישי עם תיבת הילוכים בלתי מתפקדת. עד כאן לא משהו.
המשיך בזה שביום חמישי המוסך לא עבד בגלל השביתה הכללית בכפרים (לציון אירועי אוקטובר) וביום שישי הוא לא עובד אף פעם.
אבל אז הבוקר הזמנתי גרר והוא גרר את האוטו למוסך על סמך ההבטחה שלי שאשאיר לו כסף אצל המוסכניק (יש עוד אנשים חוץ ממני שמוכנים לעשות את העבודה רק על סמך ההבטחה שתשלם להם?) – וזה כבר טוב
ועכשיו המוסכניק התקשר לספר לי שהוא בדק את האוטו במחשב, ואמר למחשב לתקן את התקלות שאיבחן ועכשיו האוטו נוסע…
 
אז זה לא שלא נצטרך להוציא את ה-4000 ₪ על השיפוץ גיר, אבל לפחות לא היום…
 

כפי שכבר סיפרתי, לעמית אחייניתי היקרה (וגם ליונתן, שהוא חלק חשוב בעניין…) נולד תינוק יקר, בן בכור.
 
בינתיים הצאצא כבר הובא בבריתו של אברהם אבינו, וגם ניתן לו השם המקסים מיכאל.
 
מאחר שהילד הפך את גיסי וגיסתי לסבא וסבתא בפעם הראשונה, החלטתי שגם להם מגיעה מתנה מיוחדת. כחודש לפני המועד המשוער ראיתי בביג דיל את הערכות האלו של Making Memories:

בגלל שמין הילד לא היה ידוע קניתי את שתיהן וחיכיתי לחדשות.
 
הייתי גם מאוד מרוצה מעצמי. תאריך הלידה המשוער היה בערך שבועיים לפני ראש השנה והיה לי ברור שבערב החג המתנה שלי תהיה הכי מוצלחת… רק שכבודו החליט שהוא רוצה עוד כמה ימים בבטן, ואני מצאתי את עצמי רצה לקנות פרחים בערב ראש השנה, כי הרי אי אפשר לבוא בידיים ריקות…
 
בראש השנה עצמו הוא נולד ואז יכולתי לפתוח סוף סוף את הערכה המתאימה ולהתחיל לעבוד.
 
הערכה מכילה לוח שנה ריק, של 13 חודשים (כך שאפשר לציין גם את יום ההולדת הראשון של התינוק), דפי רקע במגוון דוגמאות, מדבקות מתגרדות של החודשים, שפע חיתוכים, מדבקות וקישוטים נוספים. לא הגעתי להשתמש בכל מה שהערכה מכילה והוספתי רק מעט קארדסטוקים לרקע, שניים שלושה בראדים ואת שמות החודשים בעברית.
 
בנוסף יש גם דף של מדבקות עם המון ציוני דרך – בן חודש, בן חודשיים וכו', ביקור אצל הרופא, זמן עם סבתא וכל מיני רעיונות נוספים. בגלל שהדפים הנוספים ודפי המדבקות מחוברים לספירלה של הלוח אפשר פשוט לא לתלוש אותם ולהוריד את המדבקה המתאימה כשרוצים אותה.
 
הרעיון מקסים בעיני כי אפשר להתחיל את הלוח בחודש הלידה של התינוק וללוות את ההתפתחות של התינוק עד יום ההולדת הראשון שלו ונשארת מזכרת נהדרת.
 
קישטתי מאוד בעדינות כי לגיסתי ממש לא מתאים להכין משהו עמוס, וגם לא ידעתי איזה מין תמונות הם ישלבו בלוח. בנוסף הדבקתי את המדבקות שמציינות את תאריך הלידה שלו בכל חודש, עד יום הולדת שנה.
 
עכשיו התפקיד של גיסתי להוסיף תמונות וציוני דרך בהמשך.
 


אני לא יודעת אם נשארו ערכות כאלו בביג-דיל, אבל אם יש תינוק באופק שלכם או של אהוביכם שווה לבדוק. הערכה עלתה ארבעים ש"ח (מחיר המחירון שלה בארה"ב הוא 19.95$) והיתה שווה כל אחד ואחד מהם (עוד נשאר לי שפע של חומרים). ולא, אני לא מקבלת מהם אחוזים…
 
משהו קטן וטוב #51 (2009)
למורן יש את העיניים הכי מחייכות בעולם ובאופן כללי היא חמודה אמיתית, מה שגורם לי לקנא באפרוחים הקטנטנים שהיא הגננת שלהם. חוץ מזה היא בחורה מוכשרת באופן מיוחד וגם  בנדיבות היא מצטיינת, ועכשיו יש הוכחה – היא עורכת בבלוג שלה בלוגולדה מרובעת, מה שאומר שהיא מחלקת ארבע מתנות עשירות ומגוונות לארבעה מהמגיבים שלה. אם עוד לא הייתם שם – רוצו!
 
ישראבלוג עדיין לא מעדכן, אז הנה מה שפספסתם –
תמונות החתונה הסופר נוסטלגיות שלי
שמיכה לתינוק יקר
איך ניסו לעשוק אותנו בסן פרנסיסקו

אני מניחה שכל מטייל בחו"ל נתקל בתופעה באיזשהו שלב – ניגש אליכם אדם נחמד ומציע בחביבות לצלם אתכם. רק אחרי שאתם עושים פוזות ומקבלים את המצלמה חזרה ליד מסתבר שמקור החביבות אינו בנדיבות והצלם מצפה לתמורה כספית למאמץ שביצע.
 
האמת שזה קורה גם בלי קשר לצילומים. כשהגענו לסן פרנסיסקו נסענו משדה התעופה למרכז העיר ברכבת, וכשיצאנו מהרכבת היינו אבודות לרגע. ניגש אלינו בחור חביב והציע להנחות אותנו. לא לגמרי ברור עד היום למה אמרנו כן, אבל הוא הוביל אותנו במשך רבע שעה במעלית, מעבר תת קרקעי ולא מעט מהרחוב למחוז חפצנו. כשהגענו, ואחרי שהשארנו בידיו כמה דולרים (מתוך הקלה, אני חושבת, היו כמה רגעים במסע הקטן הזה שלא היינו בטוחות שלא מובילים אותנו לשחיטה…) הסתבר לנו שעשינו יופי של סיבוב, ואם בנקודת ההתחלה היינו עולות 10 מדרגות היינו מגיעות בדיוק לנקודת הסיום…
 
לזוג המלכותי זה קרה ברומא. ניגש אליהם אדם מחופש שהציע להם להצטלם איתו ואחרי הצילומים דרש 5 אירו. הבוגר התמקח ובסיכום היום נרשם הפסד של שניים וחצי אירו ששולמו לעומת רווח של שניים וחצי אירו שלא שולמו…
 


שימו לב מה קורה כשבן של מעצבת אלבומים נוסע לחו"ל – כל תמונה מצולמת גם לאורך וגם לרוחב, כי לא ברור מה אמא תצטרך…
 
לאמא שלי ולי זה קרה בסן פרנסיסקו, באזור של Pier 39. האיש הנחמד אפילו לבש מן מדים כאלו שנראו כמו של ריינג'ר או מדריך תיירים, עם סמל של סן פרנסיסקו על הכיס, אז ממש היה הגיוני לחשוב שזו אדיבות מערכתית כשהוא הציע לצלם אותנו ואפילו העמיד אותנו בזווית הכי מתאימה כדי שיראו היטב את אלקטרז. בגלל זה הציפייה שלו לטיפ עם סיום הצילום היתה כל כך מפתיעה…
 
מצד שני – ככה יש לנו יופי של תמונה ביחד.
 
וזה הדף שיצא ממנה:



דף הרקע הוא Brooklyn מסדרת downtown collection של Pebbles ומדבקת הפרח הצהוב בפינה השמאלית העליונה מאותה סדרה. דפי הרקע מעל ומתחת לתמונה הם של MMBI, מקורם של העלים הלבנים לא ברור ובפינה הימנית התחתונה יש ראב און לבן. האותיות הן הספציאליטה של הבית…
 
הנסיעה הזו לארה"ב היתה לפני כמעט שנתיים. זה בדיוק הזמן הנכון לתכנן את הנסיעה הבאה.
…CHA here we come
 
משהו קטן וטוב # 50 (2009)
כל מה שהיה לי להגיד על מלכודות תיירים אינו נכון באתרים של דיסני. שם העובדים מונחים להציע לצלם ולעזור בתור חלק מהתפקיד שלהם ועושים את זה באדיבות ובחיוך. רק חבל שהתמונה שצילמו אותנו שם יצאה ממש על הפנים…
 
ואם פיספסתם את הפוסטים הקודמים, לגביהם לא נשלחו עידכונים…
תמונות החתונה הסופר נוסטלגיות שלי
שמיכה לתינוק יקר

כמו שכתבתי כאן לפני כמה ימים, עמית, שהיא בכורת האחייניות שלי מהצד של המאמן, ילדה ביום ראשון בן. בהיותה הראשונה בדור שלה בכל המשפחה שלנו שהופכת לאמא, הרי שזה בן בכור, נכד בכור ואפילו נין בכור מכל הכיוונים. הרבה מטען על כתפיים פצפונות…
 
רגע לפני שהחופש הגדול נגמר, לקחתי את הנסיכה והתגלגלנו לרחובות כדי לבקר את אהבה (בעיקר) ואת נתנאלה (גם). למי שפספס – הביקור הזה גם תועד בתמונות בבלוג של נתנאלה. באותו ביקור, כששוטטתי בחנות ההולכת ומתגבשת ראיתי חוברת מקסימה בשם קליידוסקופ (של Melanie Hurlston) והתאהבתי בצבעוניות של הדוגמאות בה.
 
החלטתי שלתינוק (או לתינוקת, ההורים בחרו לא לדעת מראש) העתיד להיוולד אני אכין שמיכה משובצת כמו זו שמוצגת בתחילת החוברת. באותו שלב אפילו לא שמתי ממש לב לזה שהאפליקציה על השמיכה היא של דבורים…
 
עכשיו צריך לציין כמה נקודות חשובות:




בחרתי את הבדים (כאמור, זו הייתה להיות שמיכה שתתאים לבן או לבת) ואיכשהו לא הגעתי להתחיל. ואז הגיע שבוע 40 ו-40+ ו-40++ והחלטתי שהתינוק מחכה שהשמיכה תהיה מוכנה…
 
אז ביום שבת, למחרת ערב ראש השנה, התחלתי לתפור בעשר בבוקר וסיימתי (או הפסקתי) בעשר בלילה, כשהמחט היחידה של מכונת התפירה לא עמדה במשימה ונשברה…
 
כנראה שזה עבד כי ביום ראשון הוא נולד. שלושה קילו שש מאות של מתיקות גדולה, מה שאני יודעת כי אתמול נסעתי לתל אביב לחזות בזיו פניו וגם לתת את המתנה.
 
אז הנה היא, יצירת המופת שלי:

את התיפורים של השכבות תפרתי בסופו של דבר ביד, כי גם אחרי החלפת המחט המכונה לא ממש התמודדה עם עובי המשימה. גם ביד זה היה לא פשוט…
 
ולתינוק שנולד בראש השנה מתאימה גם בובת דבורה, שתתאים לאפליקציה, לא? אז בהרבה עזרה מאמא שלי, ועם הרבה צחוק בריא, היא נולדה:

וככה נראתה המתנה הארוזה:

ביום ראשון הברית, ואז החמוד גם יקבל שם ונוכל להפסיק לקרוא לו התינוק…
אני מאחלת לו שהחיים יחייכו אליו.
 
משהו קטן וטוב #49 (2009)
בשלב המקדים של הכנת האפליקציות, גיליתי שהכנתי שלוש דבורים וכולן פונות לאותו צד… אז אחרי שהכנתי אפליקציה רביעית נשארתי עם דבורה בודדת והבטחתי לנסיכה שהיא תקשט מפית אוכל עבורה:
בתאבון!

לרגל תביעת ההמונים (רחלי ואילאיל, אבל אילאיל בהריון אז היא נחשבת להמון קטן) לראות את התמונות מהחתונה, בעקבות הפוסט של אתמול, הלכתי לשלוף תמונה או שתיים מאלבום החתונה שלי.
 
ואז גיליתי שאין מצב לשלוף תמונות מהאלבום. זה אלבום עם דף דביק כזה (מה שנקרא דפים מגנטיים ועכשיו מתברר למה…) והתמונות פשוט דבוקות שם לנצח. זה גם אלבום לא מתפרק, כך שאם רוצים לסרוק תמונה אז צריך להנדס את כל האלבום לתוך הסורק.
 
עדיין לא נשמע לכם כמו טרגדיה?
 
זה בגלל שאתם לא מודעים למרכיב הסודי. המרכיב הסודי הוא אני, לפני כמה שנים, בהתקף סדר היסטרי (והיסטורי, יש לומר, מאחר שנטיות הסדר שלי מצומצמות אם לא בלתי קיימות לחלוטין), מחזיקה ביד קופסה עם המון מעטפות ובהן כל הפילמים של ההיסטוריה המשפחתית שלנו, ומחליטה שממילא אין סיכוי שאני אשתמש בהם אי פעם ולכן אפשר לזרוק אותם…
 
הדבר היחיד שיש לי לומר להגנתי הוא שאז לא עיצבתי אלבומים.
 
לפיכך כנראה שנדונו לחיות עם אלבום חתונה מצהיב, שהתמונות מודבקות בו לנצח…
 
בכל אופן, לסיפוק דרישת ההמון התאמצתי וסרקתי כמה תמונות:
 
של השמלה (והשובבינות, כמו שהייתי קוראת לשושבינות כל הילדות שלי. לא שהיו לי באמת שושבינות, אבל התמונה הזו ממש התבקשה):



חתן גבוה + כלה נמוכה = חתן חלקי בלבד:





ולחשוב שאז חשבתי שאני צריכה לרזות….



משהו קטן וטוב #48 (2009) 
עמית, השובבינה בשמלת המשבצות, ילדה בב' תשרי בן בכור. פוסטים עתירי מתנות ותמונות עוד יגיעו, אבל בינתיים ראוי לומר מזל טוב ולשמוח!
 

יום אחד הוא הגיע אלי הביתה עם מעטפה של דואר אוויר, סיפר לי שכתב להוריו שאנחנו מתכננים להתחתן ונתן לי את מכתב האיחולים שלהם. עד היום אני מזכירה מדי פעם שאף פעם לא הציעו לי נישואים כראוי…
 
מאחר וההורים שלו היו אז בהונג קונג לתקופה ארוכה, בדקנו מתי אבא שלו יוכל להגיע לארץ לקראת ראש השנה ואז בדקנו מתי נופל יום שני הראשון שאחרי זה (אחרי השקיעה זה כבר יום שלישי, ההוא שעליו אמרו פעמיים כי טוב) וככה נקבע תאריך החתונה שלנו. רק אחר כך התברר לי שיום הנישואים של אחיו נופל ביום למחרת (וחמש שנים קודם).
 
התחתנו ב"ורד הכרמל". זה היה מלון קטן ברחוב היינריך היינה בחיפה, והתאהבתי בו בבר המצווה של אחי שנה קודם. הבעיה במלון היתה שהוא היה, כאמור, קטן, מה שהגביל את רשימת המוזמנים. החכמה האמיתית היתה הסבתא שלו (שכבר הרבה שנים לא איתנו, ואנחנו מאוד מתגעגעים) שהתקשרה לכל המוזמנים מהצד שלהם לוודא מי מגיע ודאגה להזמין מישהו על כל מקום שהתפנה ברשימה שלה…
 
את השמלה שלי חלמתי שנים לפני שהגעתי לגיל שאפשר בכלל לחלום על חתונה. שמלה כפרית, עדינה, עם וולנים ומחשוף מרובע. כמה חודשים לפני החתונה נכנסתי ל"משכית" שהיתה אז בחיסול ומצאתי שם את השמלה מהחלומות שלי במחיר שהיה שווה אז לפחות מעשרה אחוז ממה שעלה לשכור שמלת כלה. היא עדיין בארון שלי.
 
כמה ימים לפני החתונה התברר שהמלון איבד את הכשרות שלו והרב לא יסכים לחתן אותנו שם. אני חושבת שהשרירים שאבא שלי הפעיל סביב האפיזודה הזו היו השרירים הכי מרשימים שראיתי אי פעם, והאיום שלו לחתן אותי בדן כרמל על חשבון המלון עבד. אני לא יודעת כמה כסף החליף שם ידיים אבל ההכשר חזר.
 
על הרב והחופה אין לי מה לומר. לא ידענו, לא הבנו, לא שאלנו שאלות ועשינו מה שאמרו לנו. אם היינו מתחתנים היום הטקס היה נראה מן הסתם קצת (או הרבה) אחרת.
 
כשבדקנו עם האולם איזו שתיה הם מגישים החלטנו שצריך חיזוק וערכנו קנייה משמעותית של משקאות קלים. באמצע החתונה שמתי לב שהמשקאות האלו לא הוגשו בכלל, אבל אבא שלי אמר לי לעזוב את זה וליהנות מהאירוע. מאז אני מאמינה בחשיבות של מפיק לאירוע, או לפחות חבר טוב שאחראי על כל הפרטים הקטנים. אני תמיד מכינה רשימות לאירועים שלי.
 
עשיתי תספורת ניסיון וישבתי בסבלנות גם בתספורת האמיתית כשליאון שזר לי פנינים בצמה דקיקה. אף אחד לא ראה אותה כי כל כך אהבתי להיות כלה שלא הורדתי לרגע את ההינומה…
 
היינו הראשונים בחבר'ה שלנו שהתחתנו. בשנה שאחרי החתונה שלנו היינו בשבע חתונות בקיץ אחד אבל לפני החתונה שלנו לא היינו בחתונות ולא היה לנו מושג מה כדאי. היינו גם צנועים ומינימליסטיים ומאחר שהחתן לא רקד (זה קצת השתנה מאז) אז גם לא עלה בדעתנו שיהיו ריקודים. היתה חופה, היו חיבוקים, צילומים ואוכל. ואז כולם הלכו הביתה.
 
צנועים. זה גם אמר שלא שכרנו צלם. הבאנו שלוש מצלמות והמון פילם ונתנו אותן לשלושה אנשים שונים. התוצאה היתה שיש לנו המון תמונות, של כל מי שהיה בחתונה, אבל בשל הפרשי הגובה בין החתן לכלה (ומכיוון שהכלה היא מרכז העניינים) אז ברוב התמונות ראשו של החתן חתוך… מה שכן אפשר לראות בהן זה כמה צעירים ורזים היינו לפני עשרים ושתיים שנים.
 
היה אוכל טעים, או לפחות ככה אמרו לנו. אנחנו לא טעמנו ביס. מאחר שהחתונה נגמרה מוקדם (ע"ע ריקודים) נסענו ל"שמורה" יחד עם החברים שלנו וכשנכנסנו, ככה בבגדי חתונה ואפילו עם ההינומה, כל הפאב מחא לנו כפיים.
 
את ליל הכלולות שלנו עשינו ב"דן פנורמה" שהיה אז די חדש. בבוקר הבנתי שתמיד צריך שתהיה איתך מצלמה. זר הכלה שלי היה בתוך כלי הקרח של השמפניה שקיבלנו מהמלון ומתוך התיק הצבעוני שלי הציצו נעלי העקב הלבנות שלי (זה כנראה היה הערב האחרון בו ראו אותי בעקבים…). האמת היא שאם אחרי עשרים ושתיים שנים אני עדיין זוכרת את התמונות האלו אז אולי זה לא כל כך נורא שלא היתה איתנו מצלמה…
 
יצאנו מהמלון ונסענו הביתה. באוטובוס.
 
ואז התחילו החיים.

תכירו את בטי. בטי היא דבורה חמודה, וכשמותחים לה את הקפיץ היא הולכת על השולחן (או על כל משטח ישר אחר) בהליכה מצחיקה ומרשרשת שמייד תעשה מצב רוח טוב לכל הנוכחים. מתנה אידאלית לראש השנה:
אבל אם כבר לתת אותה כמתנה, החלטתי שמגיע לה מארז מיוחד, ותוך כדי שהכנתי אותו, הנחתי שאולי גם אתם תרצו להכין כזה, אם לא בשביל בטי אז אולי בשביל מילוי מתוק או מתנה קטנה אחרת.





 
אז מה צריך?
קראדסטוק דו צדדי
חוט לקשירה
דבק
 
חותכים מהקארדסטוק הדו צדדי שתי רצועות, האחת ברוחב 8 ס"מ ובאורך 26.5 ס"מ והשנייה ברוחב 4.4 ס"מ ובאורך 17 ס"מ. המידות שאני חתכתי מתאימות בשביל בטי, ואתם אולי תצטרכו להתאים אותן לתוכן שלכם.
 
על הרצועה הארוכה יותר מסמנים קווי קיפול במרחק 5.5 ס"מ ו-10 ס"מ.
על הרצועה הקצרה יותר מסמנים קווי קיפול במרחק 4.5 ו-12.5 ס"מ.
 
ככה הרצועות תיראנה אחרי הקיפול:



עכשיו אפשר להוסיף דיו בקצוות (אם אתם מהאסכולה של זיקוקית, האישה וההשראה), ולנקב חורים. עכשיו מגיע החלק שמסובך להסביר, ואני קצת מאותגרת שרטוטים אז בואו ננסה לעשות את זה פשוט.
יש לנו רצועה קצרה ואותה פשוט מנקבים בארבעת הפינות:



ויש לנו רצועה ארוכה יותר, שמקופלת כך שיש לה קיפול אחד יותר קטן. זו החזית שלנו, וגם בשתי הפינות שלה עושים חורים. ואז מקפלים את הרצועה כך שהחלק האמצעי שלה יעמוד על השולחן, ומנקבים חורים שיהיו מול החורים שכבר עשינו. הנה, תראו תמונה:



את הצד הקצר של החזית אפשר לעטר בעזרת פאנצ' או מספרי צורות. קחו בחשבון שהמידות שלי לוקחות בחשבון את הניקוב בעזרת הפאנצ'. אם אתם מוותרים על זה, אולי תרצו לקצר את החלק הזה בסנטימטר.
 
על החלק הארוך יותר של הרצועה הרחבה כותבים את הברכה.
 
עכשיו מניחים את הרצועה הרחבה יותר על השולחן ומדביקים עליה את הרצועה הצרה יותר, בצורה הבאה:



מרימים את הפינות אלו לאולו וקושרים עם חוט יפה, והנה לנו בית לבטי:



והנה בטי בבית:
ובמבט מלמעלה:





אני מאחלת לכולכם שנה טובה ומתוקה, שלווה ובריאה ומלאה ביצירה ובקסם
לימור

בשבוע 35 הגעתי לבדיקה שגרתית בטיפת חלב. עשיתי פיפי על הסטיק (מיומנות שעד שבוע 35 כבר מקבלים בה תואר…) והאחות התחלחלה, הודיעה לי שאני מיובשת ושלחה אותי למיון יולדות. בבית החולים, אחרי חיבור קצר למוניטור הודיעו לי שיש לי צירים, שאלו אם אני לא מרגישה כלום ואמרו שייתנו לי משהו שיפסיק אותם. אינפוזיה, תרופות, נוזלים, אישפוז של יומיים ו-הופה – הביתה.
 
ואז התחילה הבעיה – אם היו לי צירים ובכלל לא הרגשתי, איך אני אזהה את זה כשהדבר האמיתי יתחיל? {הערה לטובת אלו שטרם ילדו – כשהדבר האמיתי יתחיל – אתם תדענה!) ולכן החלה מסכת של ביקורים בבית חולים לרגל כל פיפס. אני חושבת שכל המיילדות כבר הכירו אותי בשלב שכל-כך התעייפתי מהעניין עד שהתחלתי להפגין סימנים אמיתיים של לקראת לידה… התאשפזתי בשבת בלילה עם צירונים לא מרשימים ופתיחה עוד פחות מרשימה, שחררתי את האיש שאיתי (מי עושה דבר כזה???) וטיילתי לי במסדרונות רוטשילד (שאחרים יקראו לו בני ציון. כשאני נולדתי בו הוא היה רוטשילד ומבחינתי הוא גם יישאר) בהמתנה לאיזו התרחשות מסעירה. ההתרחשויות הגיעו רק אחרי שאיזה רופא נלהב פקע לי את המים וגררו שפע התרגשות שהסתיימה בשליפתו של הגוזל בעזרת מלקחיים. גוזל?אכן כן, גם במימדים. כבודו נולד במשקל המרשים של שני קילו ומאתיים גרם ושוגר אחר כבוד ישר לפגייה, מה שממש לא היה בתכנון כשהגעתי לבית החולים בסוף שבוע ארבעים!
 
אמנם פצפון, אבל הוא אכל כמו גדול ושיכנע גם את הצוות שאפשר לשלוח אותו הביתה לכבוד ראש השנה, למרות שלא הגיע למשקל שרשום בספרים. ואנחנו, שיצאנו מבית החולים יומיים אחרי הלידה, בערב ראש השנה, ממש לא קלטנו איפה אנחנו חיים והתייצבנו לארוחת החג אצל ההורים של המאמן… זה לקח בערך עשר דקות ליד השולחן כדי שאני אבין שמשהו בחיים שלי השתנה ואנחת לתוך המיטה הקרובה, כך שמאותה ארוחת חג לא נשארו לי שום זכרונות.
 
אחרי האפיזודה הזו החכמנו ואת יום הנישואים השלישי שלנו, שהגיע חמישה ימים אחרי הלידה, חגגנו במיטה עם אוכל סיני…
 
זהו. עברו 19 שנה וכמו שאומרים "זה הקטן – גדול נהיה" והפך לבחור מרשים שלא פעם מתנהג כמו המבוגר האחראי בבית הרבה יותר מההורים שלו…
 
זו השנה הראשונה שאנחנו לא ביחד ביום ההולדת שלו. הוא עסוק בלמצוא את מקומו במכינה (ועושה רושם שגם שם הוא תופס את משבצת המבוגר האחראי) ואנחנו כאן אוהבים, מתגעגעים ולומדים לשחרר.
 
אז ילד שלי יקר, אני אוהבת אותך עד השמיים ובחזרה (ועוד קצת) ומאחלת לך שהחיים יזמנו לך אושר, הרפתקאות, קסם, חיוכים וחוויות.
יום הולדת נפלא
אמא